הפסדים של כ-50 מיליון שקל בארבע 
שנים הובילו לקריסה של מגבות ערד

מפעל הטקסטיל מגבות ערד, שהעסיק בשיאו 700 עובדים, התקשה להתמודד עם התחרות מירדן ומסין, ואתמול זומנו כ-200 עובדים לשימוע לפני פיטורים ■ ראשת העיר ערד: "למפוטרים אין לאן ללכת" ■ אתמול פוטרו גם 23 עובדי מפעלי פלקסטרוניקס בערד ובאופקים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

ביום אחד נחתה הבשורה המרה של מכתבי שימוע לפני פיטורים על כ-220 תושבי ערד והסביבה. בשעה שערד תעשיות טקסטיל, המוכר יותר כ"מגבות ערד", סגר את שעריו, פחות מ-300 מטר משם חילקו מכתבי שימוע 
ל-23 עובדי מפעל פלקסטרוניקס, שעובר עבור
 אלביט מערכות.

60% מהמועסקים בערד תעשיות טקסטיל הם תושבי היישובים הבדואיים באזור, כמו כסייפה וערערה בנגב, והיתר הם תושבי ערד.

שיעור האבטלה בערד אינו חריג במיוחד: לפי נתוני שירות התעסוקה, באוגוסט 2014 הנתון הסתכם ב–7.4%, לעומת הממוצע הארצי, שהוא 6.4%.

לפני ארבע שנים החל ערד טקסטיל בהליכי צמצום והתייעלות, והעביר את מרבית הייצור לירדן, וכן לסין ולארה"ב. עד אז עבדו במפעל כ–700 איש, כשעם השנים מרביתם פוטרו בכמה גלים, ועד אתמול נשארו רק כ–200 עובדים שהפעילו את קו הייצור הכחול־לבן האחרון. ב–1 באוקטובר הוצאו העובדים לחופשה, ובהנהלה מציינים כי רצו למנוע את סגירת המפעל דווקא בתקופת החגים.

המשכורת הממוצעת של העובדים, כולל שעות נוספות, הסתכמה בכ-7,000 שקל, ועד לפני כמה חודשים ייצרו במפעל כ-1,200 טונות מגבות בחודש. בחודש האחרון הגיעו לתפוקה של כ-70 טונות - כ-5% מכלל היצור.

עובדות פלקסטרוניקס בכניסה למפעלצילום: אילן אסייג

ואולם, הקריסה של ערד טקסטיל לא הפתיעה אף אחד בתעשייה. תעשיית הטקסטיל נמצאת בהידרדרות מתמדת בשל התחרות העזה מול פקיסטן, סין וירדן בשל העלויות הזולות, גם אם בערד התגאו באיכות אחרת, ללא פשרות.

בהנהלת המפעל ציינו כי הישרדותם של מפעלים, בעיקר כאלה שלא עוסקים בהיי־טק, קשורה קשר ישיר ליוקר המחיה בישראל, בעקבות מחירי הארנונה, המים, הגז והדלק הגבוהים, שהקשו על המשך קיום המפעל.

"ביקשנו הנחה בארנונה, אנחנו משלמים 3 מיליון שקל בשנה, אבל אמרו שאין מה לעשות. התחושה היא שלא עשו מספיק כדי לנסות ולהחזיק עסק", אמר עובד המקורב להנהלה. מלבד תחושות קשות כלפי העירייה, שלדבריהם אינה עושה מספיק, הלינו במפעל נגד משרד האוצר והתמ"ת.

בחודשים האחרונים נפגשה ההנהלה עם גורמים בשני המשרדים, אך לא נמצא פתרון למשבר. "כשסגרו את מפעל נגב טקסטיל בשדרות, שר הכלכלה, נפתלי בנט, אמר שהוא לא מאמין בתעשייה הזאת ושיתנו הסבות מקצועיות למפוטרים. נראה איך ייתנו הסבות מקצוע לאנשים בני 60", אמר המקורב.

סגירת נגב טקסטיל השפיעה גם על מגבות ערד: מדי חודש הועברו ממגבות ערד 30 טונות מגבות לצביעה, שבה התמחה המפעל בשדרות, בעלות של 8 דולרים לקילו. "זה היה אפקט הדומינו. נגב טקסטיל נסגר - ואנחנו גם נפגענו". גם בסגירת מגבות ערד צפוי אפקט דומינו, ומלבד 200 המפוטרים הישירים של ערד מגבות, יש עוד כ–100 עובדים במעגל השני - ספקים ונותני שירות שייפגעו מקריסת המפעל.

"סגירת מגבות ערד הוא לא עניין של מה בכך. זאת קטסטרופה לערד. אלה 200 משפחות בלי עבודה. אנשים מבוגרים שעבדו כאן 30 שנה", אמר אחד העובדים.

מנכ"ל ערד תעשיות, רונן יחזקאל, סירב להתייחס לסגירת המפעל, אך גורמים המקורבים לו אמרו כי בארבע השנים האחרונות המפעל, הפסיד במצטבר כ–50 מיליון שקל.

ראשת העיר, טלי פלוסקוב, ובעלה מיכאלצילום: אילן אסייג

לדבריהם, אף שהשכר במפעל אינו מהגבוהים במשק, הוא גבוה ביחס למפעלים מקבילים לו בארה"ב. "גם אם ייבנה צינור גז טבעי למפעל, העלויות יירדו ב-10%, אך הן עדיין יהיו גבוהות לעומת אלה שבארה"ב ובשאר המדינות שבהן פועלים מפעלים מקבילים. כל טונה של מגבות שאנו מייצאים כרוכה בהפסד".

גם בעלה של ראשת העיר פוטר

"סגירת מפעל ערד תעשיות טקסטיל היא מכה קריטית לערד. למפוטרים שייפלטו מהמפעל אין לאן ללכת, כי המפעלים הקיימים באזור לא מסוגלים לקלוט כוח אדם נוסף", אמרה אתמול ראשת העיר ערד, טלי פלוסקוב.

לדברי פלוסקוב, שר הרווחה, מאיר כהן, והשר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום, אמרו לה כי יעלו את נושא הסגירה של מפעל מגבות ערד בישיבת הממשלה שתתקיים מחר. "על הממשלה להחליט אם לוותר על קיומה של ערד או לחזק אותה. אם היא בוחרת באופציה השנייה, עליה להחליט על שורה של הטבות שיאפשרו לעיר להתפתח, ובראש וראשונה הקמת אזור תעשייה לפי הדגם של אזור התעשיה נועם שליד נתיבות. לנועם עברו מפעלים מהמרכז, בהם טרה, שקיבלו הטבות בדמות קרקע בחינם והנחות במסים. זה מה שדרוש גם לערד".

פלוסקוב הציעה גם כי מתוך 450 מיליון שקל שהמדינה תקבל כתגמולים שנתיים מחברת כיל, סכום חד־פעמי של 50 מיליון שקל יוקצה לחיזוק מפעל ערד תעשיות, כדי שניתן יהיה למנוע את הפיטורים. "יש לתת לכל מפעל חדש שמוקם בפריפריה פטור מתשלום ארנונה למשך שנה, והנחה בארנונה למשך שלוש שנים נוספות, שגובהה יהיה בהתאם למספר העובדים שהמפעל יעסיק, ומהשנה החמישית המפעל ישלם ארנונה רגילה", אמרה.

סגירת המפעל עבור פלוסקוב היא לא רק מכה ציבורית, אלא גם פגיעה אישית. עם מפוטרי המפעל נמנה גם בעלה, מיכאל, 55, שעובד במפעל 23 שנה. בתחילה עבד מיכאל כפועל ניקיון, וכיום הוא מנהל מחלקת ההכנה, שתפקידה לחזק את החוטים ולהכין אותם לאריגה.

"אני חוששת לעתידה של ערד, שבה כיום 28 אלף תושבים", אמרה פלוסקוב. "אסור להשלים עם סגירת מגבות ערד, כי תתחיל עזיבה של העיר. המפעלים האחרים הפועלים בעיר, תלמה־יונילוור, קודקוד ופלא הנדסה, לא יכולים לקלוט עובדים חדשים. שלושת בתי המלון בעיר לא גדולים ויכולים לקלוט בקושי חדרניות בודדות".

פלוסקוב הביעה אכזבה מחוסר התייחסותו של משרד הכלכלה למשבר החברתי שנגרם בערד עקב סגירת מפעל תעשיות ערד. "מה שמעניין את השר בנט הוא ההיי־טק ולא התעשיות המסורתיות, לכן איני מופתעת מהתנהלותו", היא אמרה. בלשכתו של בנט סירבו להגיב לדברים.

מפעל ערד תעשיות טקסטילצילום: אילן אסייג

יו"ר איגוד תעשיות הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, ירון הראל, שהוא הבעלים של שני מפעלי טקסטיל במגדל העמק, לא ידע להצביע על כשלי ניהול במפעל בערד, אך אמר כי "בעיות סביבתיות" פגעו בו. "עלויות הארנונה, המים והחשמל העיקו על המפעל. היעדר צינור גז טבעי חייב את המפעל להשתמש במזוט, שעלותו פי 2.5–3 לעומת גז טבעי, והחריף את הבעיה", טען הראל.

לדבריו, ערד תעשיות טקסטיל צורך כמות גדולה של מים, ועלות המים מגיעה ל–7.20 שקלים לקוב, ובשנה הבאה העלות תזנק ל–9 שקלים לקוב. "בשום מקום בעולם לא קיים מחיר כה גבוה למים. בישראל עולה לצבוע קילו בד או קילו חוט פי 3 או 4 מאשר במערב אירופה", אמר. לדבריו, גם הארנונה בישראל גבוהה מאוד והמפעל בערד, כמו התעשייה בכלל, נהפך לפרה החולבת של הרשויות המקומיות בעניין זה".

הראל הוסיף כי עיקר הייצור של המפעל בערד יעבור לארה"ב, שבה פועלת החברה האם, סטנדרט טקסטיל הבינלאומית. "הטעות של מנהלי ערד תעשיות טקסטיל היא שהם לא סגרו את המפעל קודם, כבר לפני שנים אחדות, אלא העדיפו למשוך עוד ועוד", אמר.

"כולם כאן נתנו 
את הנשמה"

"אתמול המכונות עוד פעלו, המקום היה מואר וכולנו המשכנו לעבוד. זה לא נתפש שהיום הדלתות כבר סגורות", אמר אתמול זוהר אבו עגאג, 28, מנהל משמרת במפעל.

בתחילת דרכו במפעל אבו עגאג היה מפעיל מכונות. הוא אחד מהעובדים היחידים מתחת לגיל 40, והגיע אתמול למפעל כדי לפגוש את חבריו שהתייצבו לשימוע.

הוא נשוי ואב לשני בנים מכסייפה הסמוכה, והוא המפרנס היחיד. "שירתתי בגבעתי ביחידת הגששים, ומאז שהשתחררתי אני עובד. אין יום שלא עבדתי. בכסייפה אין מה לדבר על עבודה, והמפעלים בערד היו התקווה היחידה שלנו, שעכשיו גם נעלמה. אני לא יודע לאן אלך עכשיו, אבל אני יודע שבבית לא אוכל לשבת".

מסדרונות המפעל נותרו אתמול כמעט ריקים, מלבד העובדים שהגיעו לשימוע וכמה עובדי מנהלה נוספים. על המכונות האדירות בתוך המפעל עוד תלויות מגבות שהיו בעיצומן של תהליך הגזירה מתוך הגלילים הגדולים, כשעליהן חרוטים השמות של קופת חולים כללית, בתי מלון ברחבי הארץ והאגודה למען החייל - מהלקוחות הגדולים בישראל.

"רוב העובדים מבוגרים. יש כאלה שכשירדו מהמטוס מרוסיה הגיעו ישר למפעל, וזה מה שהם עושים 30 שנה. אנשים בני 58 שקרובים לפנסיה, אבל לא בטוח איפה יוכלו לעבוד, ולא הצליחו לחסוך מספיק לפנסיה. המפוטרים ייכנסו למעגל העוני אם מישהו לא יתעורר", אמרה אחת העובדות. "כולם כאן נתנו את הנשמה", היא הוסיפה.

"המשכורת היתה טובה - מעל המינימום - והיינו מרוצים מהתנאים. היתה גם גאווה לעבוד כאן. אין מישהו שלא מכיר את ערד מגבות. אין בית מלון או בית בלי מגבת שלנו. זאת קריסה נפשית", אמר עובד אחר.

במשתלה של האחים בורודובסקי, שנמצאת באזור התעשייה של ערד, ניתן למצוא שרידים אחרונים של מגבות שהובאו ישירות מהמפעל. על המדפים העמוסים תוצרת ערד, ניתן כבר למצוא את התוצרת הירדנית, שהחלה את היבוא לפני כשנתיים. "העסקים קורסים, מי שחזק ומצליח לשרוד עוזב את ערד", אומר אמנון, שעובד במקום. "העיר נמצאת במקום לא טוב, הגיעה לערד אוכלוסייה מאוד חלשה וכל זה משפיע".

"מי יקבל אותי 
עכשיו לעבודה?"

בשעה שהעובדים של מגבות ערד הגיעו לשימוע, בכניסה למפעל פלקסטרוניקס, שעובד עבור אלביט מערכות, קיימו המפוטרים ישיבת חירום. חלקם עובדים במפעל באופקים ומתגוררים בערד. מרביתם שרדו כמה גלי פיטורים. תחילה עבדו במפעל של מוטורולה, שנרכש ב–2011 על ידי פלקסטרוניקס. לפני כשנה הגיע גל פיטורים נוסף. אלה ששרדו עברו לעבוד עבור אלביט, וכמה עשרות השתלבו במפעל באופקים.

עופר, 48, תושב ערד נוסע מדי יום למפעל באופקים, שם הוא עובד במחלקה הלוגיסטית ואתמול קיבל גם הוא הזמנה לשימוע. "האכזבה היא לא רק ברמה האישית, אלא ברמה הלאומית. כל הזמן שומעים שהמדינה משקיעה בנגב, שהנגב זה הדבר הגדול הבא, אבל איפה ההשקעה הזאת? בנגב המזרחי אין שום דבר. בכל כמה שנים יש גל פיטורים ואין לנו איך לשרוד", אמר.

לדבריו, הוא שוקל לעבור מערד עם משפחתו בחיפוש אחר תעסוקה. "זה לא פשוט. הרבה עוזבים את ערד, אבל מי יקנה את הבתים שלנו? באיזה ערך? המדינה מתעלמת ממה שקורה כאן".

גם אדריאנה סמסון שוקלת כעת לעזוב את ערד. "אני בת 59, מי יקבל אותי עכשיו לעבודה? הגעתי מארגנטינה ב–1989 ומאז אני עובדת כמלחימה. אני מרוויחה 24 שקל לשעה, איפה שמעו על דבר כזה? אני יודעת שבעבודה דומה במרכז הארץ אפשר להרוויח 40 שקל לשעה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? בעלי בפנסיה, אנחנו צריכים לעזור גם לילדים. איך אפשר לחיות ככה?"

לדברי העובדים, ההנהלה החליטה להעביר את מרבית הפעילות למרכז ולצפון. "לא פיטרו אותנו כי אין עבודה. פשוט לא שווה להם לתחזק את המקום. הרבה מפעלים מגיעים לפריפריה כדי לקבל מענקים מהמדינה, ואחרי תקופה מסוימת הם לוקחים את הרגליים והולכים מבלי לעמוד בהתחייבויות שלהם", אמרה אחת העובדות.

לדברי העובדים, במפעל מכינים הזמנה של מכשירי קשר, לכן נשארו כמה עשרות עובדים, אך גם הם חוששים לאבד את עבודתם בעוד כמה חודשים. אחת מהם היא ולנטינה. "הלב כואב. כולנו עברנו את כל גלי הפיטורים וכבר לא יודעים מה יהיה. יש הרבה חוסר ודאות. אין לנו לאיפה ללכת", אמרה.

"ההרגשה היא שערד מחוץ למפה", מוסיפה סמסון. "אנחנו כנראה לא בתוך מדינת ישראל. שנים שלא פתחו בערד מקומות עבודה חדשים. השקיעו בלפתוח קניון חדש, שני בעיר, אבל לאנשים אין כסף לקנות שם. מה עוזר לנו עוד קניון? אנחנו צריכים לעבוד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker