לא משוגעים: ההורים שהצליחו לשנות את המערכת מבפנים

מהפכות תזונתיות, הוספת תקנים לגני ילדים וכניסה למשחק הפוליטי ■ מאז המחאה החברתית הפך דווקא המגזר העייף, של הורים לילדים קטנים, לשחקן בזירה הציבורית ומוכיח שאפשר לשנות את המערכת מבפנים ■ "שינינו את כיוון השיח, אבל הורים עדיין לא מבינים כמה כוח יש להם"

טלי חרותי-סובר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טלי חרותי-סובר

בשבוע האחרון יש תחושה של דה־ז'ה־וו באוויר. ציבור הצרכנים מתרעם על יוקר המחיה - שהמילקי הוא הסמל התורן שלו. מנגד צועקים נבחרי הציבור שהציבור מפונק: "זה בסך הכל מילקי", ו"מספיק כבר עם ההשוואות האנטי־ציוניות לברלין", ומהצד עומדים המצקצקים: "פעם זה קוטג' ופעם זה מילקי - המחאה באה והלכה ושום דבר לא השתנה".

יכול להיות שהם צודקים, שמעט מאוד השתנה מאז הקיץ הבוער ההוא של 2011. אבל אחד הדברים המהותיים שהשתנו מאז לבלי הכר הוא התודעה - נדמה כי הציבור הישראלי הבין שיש בכוחו לשנות את המציאות שבה הוא חי. מי שמוכיח זאת הלכה למעשה גם בימים אלה הוא דווקא ציבור ההורים לילדים קטנים.

יש הטוענים שהם מגזר מוחלש. אמנם מדובר בקרוב ל–2 מיליון משפחות החיות בישראל, אך כשהנטל עצום ורב - עבודה במשרה מלאה, טיפול בשלושה ילדים בממוצע, התמודדות עם יוקר המחיה וגם מערכות שלא מסונכרנות כמו מערכת החינוך וחופשות ההורים - קשה לצאת למלחמות גדולות.

למרות זאת, מאז המחאה קמו עשרות קבוצות הורים המונהגות על ידי אימהות ואבות שאינם מוכנים להיכנע למערכת, ודורשים ומייצרים שינוי.

כך, למשל, הורים בבנימינה הקימו באמצע השנה שעברה "אוטובוס הליכה", מיזם מקומי שמאפשר לילדים ללכת בביטחה יחד לבית הספר, בליווי הורים ובלי צורך בהסעות.

היוזמת, ארן רובינפלד, תושבת בנימינה ואמא לשלושה ילדים בבית הספר היסודי המקומי, ערכה סקר בין הורי התלמידים בכיתות הנמוכות ובדקה כמה הורים מעוניינים בשירות ויסכימו גם לתת כתף להפעלתו. הרעיון התקבל בשמחה. מאז צועדים מדי בוקר קרוב למאה ילדים בליווי הורים מתנדבים, בחמישה נתיבים קבועים ובהם תחנות איסוף קבועות מראש.

רובינפלד היא לא יחידה שהצליחה כמעט לבדה להתניע שינויים במערכת. הנה סיפורן של שלוש אימהות שאינן מוכנות לקבל "לא" כתשובה: טלי בריל מראשון לציון הקימה את "הורים דורשים מהפך בחינוך", שיוזמת דיונים בכנסת; ציפי ברנד נלחמת עבור ההורים בתל אביב; ומיכל ברם שינתה את התזונה של 2,000 ילדי הגנים ברעננה. זה לא פשוט, הן מודות - אבל זה הכרחי.

"אנחנו לא נעצור בגני ילדים"

מיכל ברםצילום: אייל טואג

מיכל ברם, 37, מרעננה, היא מורה לסוציולוגיה בתיכון ואמא לשלושה (בני 12, 8 ו–6), כולם במערכת החינוך הציבורית. מאז אוקטובר 2013 היא חברת מועצת העיר, לשם הגיעה אחרי ששימשה יו"ר הנהגת הורי הגנים.

"הוועד הוקם ב–2011 כדי למקסם את יכולת ההשפעה של ההורים על המערכת", היא מספרת. "מדובר בלא פחות מ–2,000 ילדים". המאבק המתוקשר שבראשו עמדה כלל שינוי דרמטי של התפריט בגני הילדים בעיר, ששני שלישים מהם פועלים במסגרת יום לימודים ארוך ומקבלים ארוחת צהריים שמספקת חברת קייטרינג שזכתה במכרז.

הורים מעורבים, ומודאגים, שהחלו לקרוא ולשמוע על חוליי המזון המעובד ומונוסודיום גלוטמט, חשבו שאי־אפשר לעבוד לסדר היום ושלילדיהם מגיע מזון בריא יותר. ברם הובילה את התהליך.

"פנינו לרשות המקומית כי בלעדיה לא ניתן לעשות את השינוי", היא אומרת. "ומצאנו אוזן קשבת. גילינו שמעמדנו כשותף לגיטימי מעוגן גם בחוזר מנכ"ל שהוציא משרד החינוך, כך שרשות מקומית לא יכולה שלא להקשיב להורים".

ובכל זאת, הדברים לא קרו מעצמם, אלא אחרי שהתערבתם.

"נכון, וייתכן שהיו קורים גם בלעדינו רק לאט יותר. כדי לייצר שינוי מתחייבת התערבות, אבל היא צריכה להיעשות בצורה הנכונה. אתה לא רוצה לצעוק, אלא להוביל מהלך. הגענו לעירייה רק אחרי שלמדנו את החומר והצגנו את הרציונל. הרי הרשות המקומית לא רוצה לפגוע בילדים שלנו, וגם לא הספק. ברגע שאתה מביא את הידע, ומבקש דברים הגיוניים, וברגע שאין פריצה של גבולות התקציב לנושא, אין סיבה שמישהו יתנגד".

מה למשל ביקשתם?

"להוציא אוכל מעובד כמו שניצלונים מהתפריט, להוציא דברי מתיקה, ולגוון בירקות ובפירות".

וזה מה שקורה כיום?

"בהחלט. העירייה הקשיבה ויצאה יחד אתנו ועם וספק המזון למהלך של בניית תפריט מאוזן יותר הניתן כיום בגנים. אנחנו לא משלים את עצמנו, לא מדובר באוכל בריא, אלא באוכל מזיק פחות.

"חשוב גם להדגיש שזו עבודה סיזיפית שכוללת פיקוח יומיומי על המזון שמוגש, כמו גם חשיבה משותפת על עוד ועוד מרכיבים שאפשר להוציא מהתפריט, לעומת מרכיבים חדשים שאפשר להכניס. יש גם לא מעט התנגדויות - אנשים לא אוהבים שינוי, יש ילד שלא אוכל את זה, לעומת אחר שאוכל דברים אחרים וקשה לקלוע לטעם של כולם. ברור לנו, עם זאת, שאנחנו לא רוצים לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר ולתת המבורגרים מעובדים, אלא להרחיב את היריעה ולייצר תפריט טעים שאחוז גדול מבין 2,000 הילדים באמת יאהב אותו".

לאחרונה יזמה ברם מהלך נוסף של החלפת כלי הפלסטיק, המאושרים על ידי התקן הישראלי, לכלי נירוסטה שאינם חד־פעמיים. "זה טוב לסביבה ויש שטוענים כי הכלים בריאים יותר", אומרת ברם.

ההצלחה בגנים אינה מספקת את חברת המועצה. כיו"ר הוועדה לקידום הילד במועצת העיר היא פועלת ליצירת רצף של חיים בריאים יותר הכולל תזונה נבונה, חינוך לספורט ועוד, מגיל שלוש ועד 18. "ממש בימים אלה אנחנו במהלך של פיקוח גם על הקפיטריות בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים" היא מספרת, "אין סיבה לעצור בגנים".

בעצם זה סיפור אופטימי: הורים מתגייסים לנושא ומצליחים לדחוף אותו קדימה.

"נכון, אם כי ברור לי שלנו, ברעננה, היה מעט קל יותר מברשויות מקומיות אחרות שפחות משתפות פעולה, אבל בפנייה נכונה להיגיון, ובעזרת חוזר המנכ"ל שמעגן את מעמד ההורים - אפשר להתגבר על כל ההתנגדויות".

"אין ברירה אלא ללחוץ כדי לקבל"

ציפי ברנד-פרנקצילום: תומר אפלבאום

בשנה האחרונה מצאה את עצמה ציפי ברנד, במאית דוקומנטרית מוערכת, בזירה חדשה לחלוטין: מאז הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, שבהן נבחרה כחברת מועצת העיר תל אביב מטעם תנועת "אסיפת הורים", היא משמשת כאופוזיציה הקולנית והכמעט יחידה של רון חולדאי.

סרטוני יוטיוב שבהם נראים השניים מתעמתים חורכים את הרשת. "לפעמים זה משפיל, אבל אני אדם חזק", היא אומרת, וזוכרת שהגיעה למועצה בשביל לייצג אלפי הורים שבחרו בה כדי לעשות שינוי בתל אביב.

גם את הפעילות הציבורית שלה החלה ברנד, 44, אמא לארבעה ילדים (בני שמונה, שש  ותאומים בני שלוש) מעט אחרי מחאת 2011. "בתל אביב יש גידול עצום במספר המשפחות שילדיהן מצטופפים בכיתות של 40 תלמידים, ובגנים יש סייעת אחת, כי זה התקן", היא אומרת. "כמו הורים רבים אחרים, גם אני חשבתי שלא ייתכן שהעיר המובילה והעשירה בישראל תסתתר מאחורי תקני מינימום".

כמו במקרים רבים אחרים, המעורבות של ברנד החלה מחוויה אישית, כשבתה הבכורה נשלחה לגן שנמצא קילומטרים מהבית. "שנה לאחר מכן החליטו להעיף אותנו לגן אחר, ונלחמנו לשמירת הרצף", היא מספרת.  "כשאתה הורה אתה נהפך לצרכן של שירותי העיר שלך, וכשהיא לא נותנת מספיק, אין ברירה אלא ללחוץ כדי לקבל, בעיקר בעיר כמו תל אביב שהרשות המקומית בה מתורגלת בפעילות מול קבוצות לחץ".

לפני כשנה וחצי, עוד לפני שנהפכה חברת מועצה, היתה ברנד בין יוזמי קמפיין גדול שקיבל ברבות הימים את הסלוגן  'בני שלוש רוצים שלוש', במטרה להוסיף סייעת לצוות הגן, הכולל גננת וסייעת אחת. "בשנת הבחירות חולדאי הבטיח ונתן", היא מספרת. "ואילו אחריהן הודיע שיפסיק. ניהלנו מאבק גדול שכלל לחץ ציבורי שהגיע מבוחרי חולדאי, אנשי צפון תל אביב, וממש בימים אלה קיבלנו הבטחה לממן עד סוף שנת התקציב, קרי ינואר הקרוב. עכשיו נמשך הלחץ להכניס את הסייעת הנוספת לתקציב העירייה כדי שהילדים יוכלו ליהנות ממנה במהלך כל השנה הקרובה, וגם אחריה. במקביל גם מנענו קיצוץ של 1,000 שעות בבתי ספר יסודיים ו–900 שעות בעל־יסודיים".

ברנד מבינה הורים שמצטרפים למאבקיה, אבל גם את אלה שלא. "הורים זה ציבור נורא עייף", היא אומרת. "זה הציבור הכי עמוס והכי עסוק. להוציא הורים אחר־הצהריים להפגנה זו משימה מורכבת, אבל הורים צריכים להיות נוכחים ולהבין שהדברים הם ברי שינוי.
"סיפור הסייעת עבד כי באירוע שיתוף ציבור של העירייה שנערך לפני כחודש הגיעו המון אימהות עם עגלות, נוצרה סיטואציה קולנית, ראש העיר לא הצליח לדבר, והיה ברור שאנחנו שם. השינוי יכול לבוא דרך חבירה של 'בפנים' ו'בחוץ' - פעילות מתוך העירייה, שמקבלת תמיכה ציבורית גדולה. הורים צריכים לזכור שלפעמים אין ברירה אלא לעמוד על הרגליים, והדברים משתנים".

את מספיקה גם לעשות סרטים?

"בשנה האחרונה אני בעיקר חברת מועצה. נורא נסחפתי לזה, אף שזו עבודה בהתנדבות. השנה אני אמצא את האיזון".

"מאות ואימהות ואבות עוזבים את יום העבודה ומגיעים לכנסת כשצריך"

טל בריל וילדיהצילום: אייל טואג

טלי בריל, 42, אמא לשלושה ילדים (בני שבע, ארבע ושנתיים) מראשון לציון, היא מומחית לרשתות חברתיות במקצועה. היא לא תארוז את משפחתה ותעבור לברלין, היא גם לא תיכנע ותעביר את הילדים למערכת פרטית מפנקת. השיטה שלה היא פעולה מתוך לחץ, במישור המקומי ובמישור הארצי. "כשהבת הבכורה שלי נכנסה לגן טרום־חובה הבנתי שלא הרבה השתנה במערכת הזו מאז שאני הייתי בה - לא רק שהמבנים נראים פחות או יותר אותו דבר, גם התוכן", היא אומרת.

מחאת 2011 נתנה לה הזדמנות טובה להיכנס לזירה כשהיתה אחת ממנהיגות מחאת העגלות בעירה: "התפישה היתה שצריך לשנות פה את המערכת ולתת לילדים שלנו זכויות מגיל לידה", היא אומרת. "ועדת טרכטנברג, שקבעה חינוך חינם מגיל שלוש, היתה הצלחה חלקית בלבד - אבל גם זה משהו".

הפעולה בזירה המקומית החלה אחרי ששנה לפני הבחירות הארציות הקימה בריל את תנועת "הורים דורשים מהפך בחינוך". "חברה טובה שלי ואני שמנו לב שמדברים על הכל: ביטחון, ירושלים, כלכלה - רק לא על חינוך", היא מספרת.

"חשבנו שזה בלתי אפשרי. הקמנו דף פייסבוק וחשבנו שיצטרפו אלינו עוד עשרה הורים שאכפת להם ונקטר ביחד. למחרת בבוקר כבר היו שם 500 הורים. הבנו שאנחנו עונות על צורך אמיתי של אנשים שמבקשים לעשות שינוי בסדר עדיפויות".

הדף הפעיל קיבל לא מעט פניות מגורמים פוליטיים. כך, למשל, התארח בו שי פירון, לימים שר החינוך (שכיום מתעלם מן התנועה באלגנטיות), וגם ציפי ליבני ענתה על שאלות נוקבות והודתה שלא חשבה לטפל בנושא מחיר תחליפי החלב או החיתולים.

"ברור לי ששינינו את כיוון השיח", אומרת בריל ומתארת כיצד דואגת התנועה - שכל הפעילות בה היא בהתנדבות, וללא כל קשר לעבודה שממנה מביאים ההורים כסף הביתה - ליזום עוד ועוד דיונים בכנסת בנושאים החשובים להורי ישראל.

בריל יכולה למנות, לצד הקמת הקבוצה, כבר שני הישגים לוקאליים מרשימים: לחץ שהפעילה יחד עם שותפים נוספים במהלך הבחירות לראשות העירייה הביא לכך שבגנים לילדים בני שלוש בראשון לציון יש שתי סייעות. "בניגוד להמלצות ועדת טרכטנברג, המדינה לא מממנת שתי סייעות. זה מתרחש רק ברשויות מקומיות מסוימות. לשמחתי זה קורה בראשון לציון אבל בערים אחרות זה לא תמיד המצב".

השינויים האלה מפיחים בה תקווה: "אני מאמינה שצריך לתקן את המערכת הציבורית ולא לברוח ממנה", היא מסבירה. "אותי חינכו לשנות מבפנים. הרבה פעמים אני מרגישה שהמדינה עושה הכל כדי להוריד עלינו כאפות. ראיתי את התקציב החדש, והידיים פונות למעלה ברחמים.

"יותר מדי פעמים שוכחים את משתמשי הקצה בשירותי המדינה: את הילד בן השלוש שנמצא בגן ואין מי שיחבק אותו כי יש בגן רק סייעת אחת; את האמא שחוזרת למקום עבודה לא מובטח אחרי 14 שבועות של חופשת לידה; את רובנו, שלא שייכים לוועד חזק אבל רוצים לחיות פה. קהילת ההורים רוצה לשנות, ומשנה, לאט־לאט".

מי עוזר לכם? מי עומד לצדכם?

"אני מאוד מקווה ש–120 חברי כנסת, שיש בהם הורים צעירים ומרבים להסכים איתי - גם הם יתגייסו. הם אומרים לנו 'צודקים' - ונעלמים. חלקם מתחמקים מאתנו, חלקם הבטיחו לא מעט לפני הבחירות. שלא יסתכלו לי בעיניים - שיסתכלו על הילדים שלי".

נשמע מתסכל.

"לפעמים, אבל גם רואים תוצאות. ב–2011 קראו לי משוגעת, אבל כיום יש לנו קבוצה פעילה גם במישור הארצי וגם במקומי, גרעין מאוד פעיל בן מאות אנשים, אימהות ואבות, שעוזבים את יום העבודה ומגיעים לכנסת אם צריך. אני לא שופטת אף הורה שהרים ידיים, אבל ברור לי שהורים פחות מדי מודעים לכוח שיש להם".

מה יוצא לך מזה?

"מינוס בבנק. אני עושה את זה כדי שלילדים שלי יהיה יותר טוב. כל הורה מחויב לחולל שינוי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker