הכלכלה הדואלית הישראלית - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכלכלה הדואלית הישראלית

אסור שקביעות תיהפך לכלי בידי קבוצות קטנות למניעת רפורמות ושיפור השירות לאזרח

53תגובות

בחדר ישבו 40 עובדים מאחד המונופולים הגדולים ביותר בישראל, שמעסיק אלפי עובדים. שתי דקות קודם לכן הפניתי להם שאלה מוזרה, שכנראה מעולם לא נשאלו ולא יישאלו: "המשכורת הממוצעת של היושבים בחדר, רובם אנשי כספים וכלכלה, היא כ–25 אלף שקל בחודש. לכולכם יש מכוח החוזה הקיבוצי בחברה קביעות שמבטיחה לכם תעסוקה עד גיל פנסיה. השאלה היא פשוטה: כל אחד יגיד עכשיו בתורו מהו השכר החדש שידרוש ממעסיק בשוק החופשי, שיציע לו לעזוב את תפקידו ולהצטרף לחברה שבה לא תהיה לו קביעות?"

בקהל החלו רחשושים והתייעצויות. הראשון להתנדב אמר שידרוש שכר של 40 אלף שקל תמורת הסיכון הגובר בפיטורים. השני כבר דרש 80 אלף שקל. ואז קפץ שלישי והסביר שבגילו ובמצבו, הוא גם לא יסכים ל–200 אלף שקל. אחד הצעירים יותר בחדר אמר שהוא מוכן לעזוב מחר בבוקר גם בלי תוספת שכר משמעותית, כי נמאס לו. חבריו היותר מבוגרים הביטו בו בסלחנות.

פרויקט סוכות: לכל מה שאתם צריכים לדעת על תלוש השכר לחצו כאן

שר האוצר, יאיר לפיד, רכב על המחאה החברתית אל השלטון עם המושג "מעמד הביניים" - אבל הניסוי הקטן שעשיתי לפני שנתיים במונופול הגדול, שכמעט כל הקוראים כאן השתמשו בשירותיו בשנה האחרונה, מעלה כי הביטוי "מעמד הביניים" מטעה מאוד.

אנחנו מודדים את מעמד הביניים בדרך כלל לפי ההכנסה הממוצעת, לפי העשירונים - אבל שוכחים את אלמנט הסיכון. כמה מאות אלפי עובדים במשק הם קבוצה שרמת הסיכון שבתוכה היא פועלת קרובה לאפס, לעומת קבוצה שנאבקת כל בוקר מחדש בשווקים. לפעמים, האחרונה מקבלת פיצוי על הסיכונים - ולפעמים לא.

תומר אפלבאום

הצורך לאמוד את הסיכון הוא לחם חוקם של העוסקים במימון ובשווקים הפיננסים. אלפי כלכלנים בישראל ובעולם עוסקים ומתווכחים וחוקרים את שאלת מחיר הכסף האמיתי, כשהוא משקלל את הסיכון. חלק מהתיאוריות והמודלים הכלכליים החשובים ביותר בעולם, גם כאלה שזכו בפרסי נובל, עוסקים באמידת הסיכון של ניירות 
ערך ושווקים.

אבל כשאנחנו עוברים משוק ההון לשוק העבודה - הכלכלנים, הפרשנים והעוסקים שוכחים קצת את נושא הסיכון. הם עסוקים בעיקר בעשירונים, בתנאי עבודה, בכישורים, ברכישת כישורים, בהשכלה ובמוצא. לעתים רחוקות הם מתקננים את כל הטבלאות והנתונים שלהם לשאלה הפשוטה ביותר, שהבינו מיד 40 העובדים במונופול: לפעמים 25 אלף שקל שמובטחים לכל החיים שווים יותר מ–100 או 200 אלף שקל בחודש שיכולים להתפוגג ולהיעלם 
מחר בבוקר.

כלכלנים, פוליטיקאים ורוב הכותבים והקוראים בעיתונים מרבים לדבר על מגזר ציבורי ומגזר פרטי, על עשירון עשירי, תשיעי ושמיני. רק מעטים מדברים על הסיכונים הכרוכים במקצועות ובמקומות התעסוקה.

לאחרונה הקדיש "אקונומיסט" גיליון ענק למה שעושה הטכנולוגיה לשוק העבודה העולמי. הנתונים בגיליון מדהימים ומפחידים - המהפכה הטכנולוגית של 30 השנים האחרונות פוערת בור אדיר בשוקי העבודה בכל 
העולם, ומרסקת חלקים גדולים ממעמד הביניים.

"אקונומיסט" משווה את המהפכה הטכנולוגית של 30 השנים האחרונות לשתי המהפיכות התעשייתיות של 200 השנים הקודמות (במאה ה–18 וה–19), ויוצא עם שתי מסקנות. הראשונה היא שבסופו של יום שוק העבודה, כמו גם כלכלות מקומיות וגלובליות, מוצאים דרך להתאים את עצמם למהפכה הטכנולוגית - כלומר יהיה בסדר. המסקנה השנייה היא שתהליך ההתאמה הוא 
כואב מאוד.

בעוד שבכל העולם מדברים על האתגרים העצומים שהמהפכה הטכנולוגית והגלובליזציה מעמידים לשוק העבודה, בישראל אנחנו מתעלמים מהדואליות של השוק - הקבוצה האדירה של עובדים שמוגנת מכל גחמות השווקים, ולעומתה הקבוצה שמושלכת למים סוערים ומתמודדת אתם כל 
יום מחדש.

כאן נמצאת הבעיה הגדולה, זה הפיל הענק שבחדר: הדואליות של שוק העבודה, שמייצרת שני סוגים עובדים. הדיאגנוזה והפרוגנוזה של בעיות שוק העבודה עשויות להיות לא מדויקות או מוטעות. כאשר שוק העבודה הוא דואלי, יש גם לחץ אדיר של קבוצות האינטרסים החזקות לשמר את התנאים של השוק כמות שהם.

אנחנו צריכים להתחיל לשנות את השיח, ואתו את אופן הניתוח של שוק העבודה בישראל, ולהכניס בו את אלמנט הסיכון. בלי זה לא נוכל להבין מה באמת קורה בשוק וכיצד צריכות להיראות הרפורמות. את מה שהבינו העובדים במונופול - מבין כל אזרח כיום בישראל. הגיע הזמן שגם הכלכלנים ומתכנני המדיניות יבינו את זה.

אין בדברים האמורים משום מתקפה על העובדים בעלי הקביעות. חלק גדול מהם הם בעלי שכר נמוך, והקביעות כיום היא נקודת האחיזה היציבה היחידה שלהם בג'ונגל הכלכלי. אבל הקביעות לא יכולה להיות כלי בידי קבוצות קטנות למניעת רפורמות, טיוב כוח אדם, שיפור השירות לאזרח והתייעלות. די אם נחליף כל שנה שיעור קטן מהעובדים שתרומתם לארגונים נמוכה כדי להרים את רמת השירות והיעילות בשירות הציבורי ובמונופולים הפרטיים.

את שוק העבודה הדואלי בו רק ענפים חברות וסקטורים מסויימים מוגנים יש להחליף בשוק עבודה במודל הצפון אירופאי בו רשתות ההגנה החברתיות הן לאומיות. זה קריטי להורדת אי השיוויון ולהפיכת הסקטור הציבורי לאפקטיווי עבור האזרח, בעיקר החלש.

לא ייתכן שהכלכלה שלנו תחולק לאלה שהסתדרו והתחברו ולשאר האנשים - כאשר הראשונים לא רק מנותקים מהמציאות הכלכלית, אלא לעתים חוסמים את קפיצת המדרגה שתרים את כל המשק והשירותים לאזרחים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#