"ישראל מעודדת ילודה אבל לא מסייעת לצאת מהעוני"

המדיניות מעודדת הילודה בישראל אינה מגובה מספיק במדיניות שמתמרצת אזרחים לרכוש השכלה ולהשתלב באמצעותה בשוק העבודה - מה שמתבטא בשיעורי עוני גבוהים בקרב המשפחות (כ–20% בקרב כלל משקי הבית במדינה ו–17% בקרב משקי בית שאינם חרדיים או ערביים). מסקנה זו עולה ממחקר חדש שערך מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בנושא "מבנה משפחתי וסוגיות רווחה בקבוצות האוכלוסייה השונות בישראל". המחקר, שנכתב על ידי מנהלת תחום המדיניות במרכז, ליאורה בוורס, פורסם באחרונה כפרק בכתב עת של האו"ם, Family Futures.

על פי המחקר, ישראל מתייחדת בשיעורי הילודה הגבוהים ביותר בעולם המפותח - 3 ילדים לאשה בממוצע, בהשוואה ל–1.7 במדינות OECD. עם זאת, מדובר במדיניות לא מספקת, שכן היא אינה מתמרצת דיה רכישת השכלה והשתלבות בשוק העבודה. בנוסף, המדיניות אינה מנגישה מספיק השכלה והכשרות מקצועיות רלוונטיות לאוכלוסיות הזקוקות להן. "ישראל מדברת בשני קולות: מצד אחד מעודדת פריון ותומכת בהורים, ומצד אחר לא מספיק עוזרת למשפחות לצאת ממעגל העוני", אומרת בוורס.

בהיבט של תמיכה בפריון ובהורים, נכתב במחקר – ישראל היא המדינה היחידה בעולם המעניקה כיסוי בלתי מוגבל, כמעט ללא עלות, להפריות חוץ גופיות לנשים עד גיל 45 ועד להולדת שני ילדים. עידוד ילודה נוסף מתבטא בקצבאות הילדים. אמנם קצבאות הילדים בישראל קוצצו דרסטית לפני שנה, אך עדיין מדובר בקצבאות אוניברסליות המשולמות לכל משפחה שבה יש ילדים מתחת לגיל 17 "כשברבות ממדינות OECD קצבת הילדים מוענקת על בסיס הכנסה ולא באופן אוטומטי".

היבט נוסף של מדיניות מעודדת ילודה היא תמיכה בתעסוקת אמהות - ואכן, שיעור ההשתתפות בשוק של אמהות בנות 25–44 בשוק העבודה בישראל גבוה (72% לאמהות לילדים עד גיל 4), וקרוב לשיעור ההשתתפות של נשים בגילים אלה ללא ילדים – 77%. המדיניות התומכת שעליה מדובר במחקר היא מתן הגנה תעסוקתית לנשים הרות ובחופשת לידה בחסות החוק, הסדרת חוק חינוך חובה מגיל 3 וסבסוד שכר לימוד לילדים בני 0–3 במעונות יום. בהיבט של תעסוקת אמהות ואפליית אמהות בשכר, טוען המחקר, מצבן של אמהות בישראל "טוב בהרבה מאשר במדינות כגון גרמניה, הולנד, בריטניה וארה"ב".

אלא שהצד האחר של המטבע, הנובע בחלקו מהילודה הרבה, הוא שיעורי העוני הגבוהים. "אחד מתוך כל חמישה משקי בית בישראל ואחד מכל שלושה ילדים חיים מתחת לקו העוני. זהו השיעור הגבוה ביותר, לצד ארצות הברית, מתוך 22 מדינות OECD", אומרת בוורס. "הבעיה בולטת בקרב הערבים והחרדים, אבל לא רק - גם כשמוציאים את הערבים והחרדים והמשוואה, שיעורי העוני נותרים גבוהים. אמנם האחריות לפרנסת הילדים מוטלת על ההורים, אך גם המדינה אחראית. מכיוון שיש אזרחים רבים שאינם נגישים מספיק להשכלה טובה ורלוונטית לשוק העבודה, הם נדונים לעוני".

"אמנם המדינה מנסה לעבור ממדיניות של רווחה למדיניות של תעסוקה, בכך שהיא מספקת, למשל, מענקי עבודה (מס הכנסה שלילי), הניתנים בתמורה ליציאה לעבודה. אבל המענקים האלה כל כך נמוכים שהשוק בקושי מושפע מהם. במקביל, חרדים שאינם לומדים כלל לימודי ליבה מכיתה ח' ואילך לא רוכשים כלים הכרחיים להשתלבות בשוק העבודה, מה שפוגע בהם, ובמשפחותיהם, בבגרותם. האוכלוסייה הערבית סובלת גם היא מהשכלה לא מספקת ומחסמים בשוק העבודה, הנובעים בחלקם מאפליה".

המחקר נוגע בעיקר בקשר שבין השכלה נמוכה לשיעורי תעסוקה נמוכים בחברה החרדית והערבית, אף שבוורס מדגישה כי העוני בישראל כלל לא ממוקד רק בהן. בחברה החרדית פחות ממחצית מהגברים עובדים ובחברה הערבית פחות מ–30% מהנשים עובדות. "ניכרת מגמה מדאיגה של הידרדרות ברמת ההשכלה בקרב חרדים. בהתאמה לכך חלה ירידה בשיעורי התעסוקה (הנמוכים ממילא) של גברים חרדים צעירים", נכתב במחקר. "בקרב הערבים תורמים לעוני המתמשך שיעורי תעסוקת הנשים, שנותרו נמוכים למרות הגידול שחל בהם, בשילוב תחומי התעסוקה של הגברים, שאינם דורשים מיומנות ואינם מבטיחים יציבות.

"בתחום הרווחה - יש לבנות מערכת שתעודד תעסוקה ותקל על המבקשים לעבוד, תוך יצירת רשת ביטחון רחבה שתבטיח את רווחתם של אלה שאינם מסוגלים לעבוד".