"החיים שלנו מתאפיינים בחוסר יציבות גובר - אבל מי קבע שזה רע?" - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שלום, ביטחון

"החיים שלנו מתאפיינים בחוסר יציבות גובר - אבל מי קבע שזה רע?"

גלובליזציה, משברים פיננסיים או טכנולוגיה שמאיימת לאייש את המשרות שלנו - החיים כיום אינם מתאפיינים בתחושת יציבות גבוהה ■ "כולם שואפים לביטחון תעסוקתי, אבל אי אפשר ליצור ביטחון אבסולוטי, והיום קשה גם ליצור ביטחון מינימלי"

25תגובות

 בספרו האחרון, ״אנטי־שביר: איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים״ (שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת דביר), שואל נסים ניקולס טאלב שאלה פשוטה לכאורה: מהו ההפך מ"שביר"? התשובה המיידית של רוב האנשים תהיה ודאי "עמיד" או "איתן", הוא כותב, אך זו טעות. ההפך מדבר שביר, שמאוים על ידי טלטלות ותנודות, הוא לא דבר שאדיש להן - אלא דבר שדווקא מרוויח מהן.

בהמשך הספר מחלק טאלב פחות או יותר את כל הדברים, המוסדות והאידיאולוגיות המוכרים לנו לפי שלוש הקטגוריות האלה. ל"שבירים" מביניהם אין סיכוי לשרוד את מסכת הטלטלות, התנודתיות, הלחצים והכאוס חובק הכל של העת הנוכחית; ה״עמידים״ מסוגלים לשרוד את הטלטלה מבלי שייאלצו להשתנות כהוא זה; וה״אנטי־שבירים״ לא רק מסוגלים לשרוד את התנודתיות, הלחצים והאקראיות בעולם שמאכלסים יותר ויותר ברבורים שחורים בלתי צפויים, אלא משגשגים בתנאים כאלה ונהפכים לחזקים וסתגלנים יותר לנוכח אתגרים חדשים.

במונחים אנושיים, אתם ״שבירים״ אם אתם חוששים מאקראיות ותנודתיות, ״עמידים״ אם אתם לא ממצמצים לעומתה אבל גם לא יודעים לנצל אותה לטובתכם, ו״אנטי־שבירים״ אם אתם מסוגלים לאמץ את הכאוס, לחבק את הלא נודע ולראות בחוסר הוודאות הזדמנות לצמיחה.

(איור) עדי עמנואל

כל זה אינו רק תרגיל אינטלקטואלי. לאחר שנים ארוכות שבהן הפכנו את הכלכלה העולמית, הבריאות שלנו, הפוליטיקה שלנו, החינוך וכמעט כל דבר אחר לשבירים באמצעות הניסיונות החוזרים ונשנים שלנו להפוך אותם לעמידים, כותב טאלב, הגענו לעולם רצוף האי ודאות שהוא תיאר במומחיות בשני הספרים הידועים ביותר שלו.

כעת, אם ברצוננו לשרוד את הכאוס שהעולם המורכב והסבוך הזה מייצר, עלינו לא רק להפוך את חיינו הפרטיים והמקצועיים לחסינים בפני טלטלות - אלא לדאוג שנוכל להרוויח מהן, להשתנות לטובה בזכותן ולנצל כל הזדמנות להתחדש. בעולם שמשתנה כל הזמן, הוא טוען, זו הדרך היחידה לשרוד. ומהי הדרך הבטוחה ביותר להגיע לכך, לפי טאלב? להפסיק לנסות לכפות על הדברים יציבות מלאכותית, מוכתבת מלמעלה, שמונעת שינויים והתאמות לנסיבות המשתנות.

המדריך של טאלב לחיים נכונים בתקופה של אי ודאות אמנם קצת מבולגן ואידיוסינקרטי, אבל הוא גם ההמשך המתבקש לעולם שתיאר ב״הברבור השחור״ ו״תעתועי האקראיות״. המציאות שהוא מתאר, שבה טלטלות ואי ודאות הן ברירות המחדל, דומה באופן מבהיל לזו שבה אנחנו מנהלים את חיינו. בין אם מדובר בגלובליזציה, במשברים פיננסיים, בשינויים מבניים במשק או בגל הקדמה הטכנולוגית שמאיים להפוך חלק גדול מהמשרות שלנו למיותרות, החיים המקצועיים מתאפיינים כיום בחוסר יציבות גובר, שלו נלווית רמה גבוהה של חוסר ודאות.

האם אנחנו יודעים, בוודאות מוחלטת או אפילו סבירה, שתהיה לנו עבודה עוד שנה? האם אנחנו בטוחים שזו תהיה אותה עבודה שיש לנו כיום? ואם לא, האם אנחנו בטוחים שרמת השכר שלנו תישמר? בנקאים, מהנדסים וודאי עיתונאים, רובנו לא יכולים לענות על השאלות האלה. היכולת שלנו לתכנן קדימה, לפיכך, נהפכת למוגבלת ביותר. בפועל, אנחנו חיים יותר ויותר מחודש לחודש. שורדים. מקווים להיות עמידים, חולמים להיות אנטי־שבירים, אבל מרגישים שבירים יותר מיום ליום.

״ביטחון תעסוקתי הוא דבר שכולם שואפים אליו, אבל אי אפשר ליצור ביטחון אבסולוטי, ובעולם של היום קשה גם ליצור ביטחון מינימלי״, אומר היזם והכלכלן פרופ׳ יהודה כהנא מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, מומחה למימון ויו״ר ומייסד שותף של מרכז יהודה כהנא (YKC) לאתחול ושגשוג. ״כשאנשים אומרים 'ביטחון תעסוקתי', הם מתכוונים שיהיה להם מקור הכנסה קבוע - לאו דווקא שיעבדו באותו מקום עבודה, או שתמיד יהיה להם מקום עבודה. אבל בעולם המודרני גם זה קשה להשגה. יש גלובליזציה, שינוי טכנולוגי, שינויים אקולוגיים, מהפכת מידע. המקצועות משתנים.

"רוב האנשים יכולים לצפות שלא יקבלו את רמות הפנסיות שהובטחו להם: הכל תלוי במערכות פיננסיות יקרות שגוזרות לעצמן נתח לא מבוטל מהפנסיה שלהם. אם מוסיפים לזה את עליית תוחלת החיים מקבלים מצב מאוד בעייתי. הקפיטליזם היה צריך להביא למצב אופטימלי, אבל זה לא קורה, כי כמה מהנחות היסוד לא מתממשות; וגם כי העולם שלנו הוא כבר מזמן לא העולם התעשייתי של לפני 100 שנה, אבל רוב מהמערכות, כמו המערכת הפנסיונית, מותאמות לעולם של אז ולא לעולם הפוסט־תעשייתי של היום״.

ובתוך הסערה הזאת, גם היציבות התעסוקתית כפי שהכרנו אותה נהפכת במהרה לנחלת העבר. היכולת ליהנות מהכנסה יציבה ורצופה שתתמוך ברמת החיים הנוכחית שלנו ותאפשר לנו לתכנן לעתיד נמצאת תחת מתקפה משולבת. לפי מחקר שערכו מירי אנדבלד ודוד אלכס גאליה ופורסם בשנה שעברה על ידי הביטוח הלאומי, רק 45% מהשכירים בישראל עבדו ברציפות - כלומר, לא היו מובטלים בכלל - בין 2005 ל–2010. השאר, 55%, היו מובטלים לפחות פעם אחת, לתקופה של חודש לפחות. כשליש סבלו לפחות פעמיים מאבטלה. 20% מהנשים ו–15% מהגברים (כ–16% בסך הכל) היו מובטלים שלוש פעמים ויותר - בתקופה שבה הכלכלה הישראלית נהנתה מקצב צמיחה של 5% בשנה.

עופר וקנין

לדברי בני פפרמן, מנהל מינהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה, המגמה הזאת - של אבטלה חוזרת - תהיה אחד ממאפייניו המרכזיים של שוק העבודה העתידי. ניתן לראות זאת כבר היום אצל הצעירים שנכנסים לשוק העבודה וחווים יותר תקופות אבטלה מהדורות הקודמים. בשוק העבודה העתידי, אומר פפרמן, נחווה יותר תקופות אבטלה, הן יהיו ממושכות יותר, והחזרה לשוק העבודה תהיה קשה יותר בכל פעם. לאבטלה החוזרת הזאת תהיה כמובן השפעה הרסנית על הפנסיות של אלה שיסבלו ממנה.

השינוי הזה לא ייחודי לישראל: תקופות אבטלה מרובות וממושכות מאפיינות עובדים צעירים בכל העולם (לפחות מתוך אלה שמצליחים למצוא עבודה), וכך גם תת־תעסוקה וחוסר התאמה בין משרות לכישורים. בספרם House of Debt (״בית החובות״) חושפים הכלכלנים עטיף מיאן מאוניברסיטת שיקגו ואמיר סופי מאוניברסיטת פרינסטון נתונים מדאיגים על רמת הביטחון הכלכלי של אזרחי ארה״ב: לפי המחקר שלהם, ל–40% מהאמריקאים אין אפילו 2,000 דולר למקרה חירום.

בסקר שערכו בקרב 25 אלף איש שנשאלו ״האם יש לכם חסכונות שיספיקו לשלושה חודשים של מחלה או אבטלה?״,
60% השיבו ״לא״. 36% מהעובדים בארה״ב, לפי הספר, לא חסכו יותר מ–1,000 דולר לפנסיה. בבריטניה של 2013 היה חוסר הביטחון בקרב העובדים - במגזר הציבורי והפרטי כאחד - ברמתו הגבוהה ביותר מזה 20 שנה.

בישראל גם נקודת הפתיחה שלנו לא מזהירה: לדבר פרופ׳ מומי דהן, ראש בית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית, הביטחון הכלכלי של הישראלים נמוך יותר מזה של אזרחי מדינות אחרות. ״המשק הישראלי מאופיין בחוסר ביטחון כלכלי יותר מאשר מדינות אחרות ב–OECD”, אומר דהן. ״התנודות בהכנסה הלאומית לנפש בישראל גדולות יותר באופן משמעותי מאשר באירופה וארה״ב. בהחלט אפשר לראות זאת כסימן לחוסר ביטחון כלכלי.

"בישראל יש מצב מאוד מיוחד: מצד אחד תנודתיות גדולה בהכנסות, ומצד שני מדינת רווחה מאוד צנומה, עם דמי האבטלה הנמוכים בעולם המערבי. אם חלילה איבדת את עבודתך אתה חשוף לכל רוח, הרבה יותר מהעמית שלך באירופה או בארה״ב, שם התנודתיות קטנה יותר ורשת הביטחון גדולה יותר. מידת הביטחון הכלכלי, שנמדדת לפי ההגנה מפני תנודתיות בהכנסה, טובה יותר במדינות המקבילות״.

״ביטחון כלכלי חשוב מאוד כדי להשיג איכות חיים, והגנה מפני תנודתיות היא ממד חשוב מאוד בביטחון הכלכלי", מסביר דהן. "אם אתה חי במדינה שבה יש תנודתיות גדולה יותר ברמת השכר לנפש, יש לכך השלכות ישירות על רמת הרווחה שלך: ככל שמידת הביטחון הכלכלי מתערערת, כך רמת החיים פוחתת״.

כל זה לא אומר שאין אנשים בישראל שנהנים מביטחון כלכלי, יחסי לפחות. ״יש בישראל כאלה שזוכים לביטחון תעסוקתי״, אומר פרופ׳ עומר מואב מהאוניברסיטה העברית, המרכז הבינתחומי בהרצליה ואוניברסיטת וורוויק, לשעבר יועצו של שר האוצר יובל שטייניץ. ״נוצרו פה שתי כלכלות שונות זו מזו, ובתוכן קבוצה של עובדים מיוחסים, חלקם מהמגזר הציבורי וחלקם מחלקים במגזר הפרטי שדומים למגזר הציבורי, כמו הבנקים. השיטה בישראל היא שמי שיכול לדאוג לעצמו עושה את זה, אבל תמיד יש מי שמשלם את המחיר״.

עופר וקנין

"קביעות ודינמיות - זה לא הולך ביחד"

פעם, אנחנו אוהבים לדמיין, הכל היה אחרת. העבודות היו יציבות, השכר היה הוגן. המעסיקים היו נאמנים לעובדים, והעובדים היו נאמנים למעסיקים. היתה זו התקופה של ה״סלארימן״ היפני, ולא רק היפני, שעבד כל חייו בחברה שבה התחיל את חייו המקצועיים. לפני התמורות של שני העשורים האחרונים, עובדים במגזר הפרטי והציבורי היו יכולים לזכות ביציבות תעסוקתית, בהזדמנויות קידום ובשכר שעולה בהדרגה עד לגיל הפנסיה, שגם היא היתה מכובדת. וגם אם פוטרת, רשתות הביטחון הממשלתיות היו רחבות מספיק כדי לעזור לך להתאושש.

כיום, לעומת זאת, בשוק עבודה שבו המעסיקים אינם נאמנים לעובדים והעובדים אינם נאמנים למעסיקים, שבו כל אדם הוא בר החלפה אבל לא תמיד מוחלף באדם אחר, שבו דמי האבטלה לא מכסים את משך תקופות האבטלה ושבו מוטל על כולנו לחץ מובנה לדלג בין עבודות ולא להיתקע, אפילו דילברט, אותו מהנדס אפור, משועמם ונטול ריגושים מהקומיקס המפורסם של סקוט אדמס, נראה בר מזל.

אלא שלדברי ד״ר ישראל כ״ץ מהחוגים לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ומנכ”ל מכון המחקר צפנת, האידיאליזציה שאנחנו נוטים לעשות לשוק העבודה של העבר מטעה אותנו. ״הביטחון שהיה פעם היה במידה רבה מדומה", אומר כ"ץ. "ראשית, חלק גדול ממנו נבע מהיציבות הגדולה יותר של ארגונים, שהשתנו הרבה פחות ושהיו מהם הרבה פחות ציפיות להשתנות. חלק מזה היה כרוך גם במגבלות גדולות מאוד שהוטלו על עובדים. הביטחון שהיה בעבר לא בהכרח נבע ממחויבות מהותית מלאה של מקום העבודה לעובד, אלא מכך שעובדים לא יכלו ללכת למקום אחר.

"בשנות ה–70 וה–80 היה נהוג שיח על מחויבות של עובדים למקום העבודה, אבל דיברו הרבה פחות על כך שמקום העבודה צריך להביע מחויבות לעובדים. לרוב האנשים, אלה שלא השתייכו למיעוט החזק יותר, אמנם היתה מידה רבה יותר של ביטחון, אבל גם מידה לא מבוטלת של חוסר שליטה. זאת התנהגות מאוד אנושית: אנחנו נוטים לשים בעבר גם משאלות וגעגוע, גם אם הגעגוע הזה הוא למשהו שלא היה, שספק אם היה קיים בצורה הזאת. לא מדובר במעבר מיציבות מוחלטת לאי יציבות מוחלטת״.

במשך תקופה ארוכה, בכל מקרה, נהנו חלק גדול מהעובדים בישראל מביטחון תעסוקתי, הודות להסכמים קיבוציים בין ההסתדרות וועדי העובדים לבין המעסיקים - ובראשם, כפי שמציין מואב, הממשלה. מאז הרפורמות הכלכליות של שנות ה–80, עם זאת, רמת הביטחון התעסוקתי ירדה באופן דרסטי, והממשלה נהפכה למעסיק הגדול ביותר של עובדי קבלן. אמנם נותרו גם כיום לא מעט איים של ביטחון תעסוקתי וכלכלי, אבל אם חשבתם שאותם כיסים של פנסיה תקציבית ויציבות ארוכת טווח הם נווה מדבר קורצת, תחשבו שוב: לא בטוח שיש לכם במה לקנא.

״הבעיה היא שאנחנו שבויים בקונספט, שלפיו המשמעות של ביטחון כלכלי היא קביעות במקום העבודה״, אומר מואב. ״יש לנו מה ללמוד מהמדינות הסוציאל־דמוקרטיות המפותחות, שם המודל שונה לגמרי. לדנים, למשל, יש את מודל ה–Flexicurity, שאמנם נותן למעסיקים יותר חופש לפטר אותך, אבל אתה יודע שיש רשת ביטחון של המדינה שתאפשר לך להתרומם מחדש. הם הבינו שאי אפשר לאמץ את המודל היפני של פעם, שבו אנשים עובדים באותו מפעל כל החיים, כי העולם דינמי וההרכב של שוק העבודה משתנה כל הזמן. אי אפשר לצפות שכלכלה תצמח ותתפתח, אבל מצד שני תהיה מקובעת בלי שום דינמיקה שמאפשרת ניוד של עובדים מתחום דועך לתחום צומח. יש מין גישה שרוצים הכל, גם שלכל העובדים תהיה קביעות וגם שהכלכלה תתפתח - וזה לא הולך ביחד״.

אייל טואג

בכלל, אומר מואב, הגיע הזמן לאמץ הגדרה חדשה של ביטחון כלכלי, כזאת שקביעות לא מהווה חלק ממנה. ״קביעות במקום עבודה מסוים היא פשוט קטסטרופה״, הוא אומר, ״ופעמים רבות היא נהפכת למלכודת דבש. אני, למשל, עוזב בימים אלה את האוניברסיטה העברית ועובר למרכז הבינתחומי, והסיבה שאני יכול לעשות את זה היא שאני בפנסיה צוברת. הקולגות שלי מהדור הראשון, שנמצאים בפנסיה תקציבית - אם הם עוזבים הם מוותרים על הפנסיה. כלומר, הפנסיה התקציבית נהפכה למלכודת דבש: יש מקום שמבטיח לך קביעות, אבל אם תעזוב אותו אתה חשוף. אז אתה נשאר במקום עבודה שלא טוב לך בו. הדנים, לעומת זאת, מחליפים המון מקומות עבודה, ובסקרי שביעות רצון הם מאוד מרוצים מהחיים שלהם. זה כך משום שיש להם גמישות, ובמקביל יש להם רשת ביטחון״.

כ״ץ מסכים ומוסיף: ״צריך להיזהר מאוד מהבטחות הקסם של ביטחון מושלם שארגונים עדיין נותנים. אפילו במערכות שנחשבו יציבות מאוד, אתה עשוי לגלות שהיציבות שייחסת לארגון היתה בחלקה הגדול אשלייתית. ברוב המקומות שבהם היתה פעם יציבות מקום העבודה קרס או נקלע לקשיים, ואז כל היציבות שהוא כאילו הבטיח התפוגגה ביום אחד. אולי עדיף שאנשים יפתחו גישות קצת פחות רומנטיות כלפי מקום העבודה, כדי שיוכלו לעמוד בטלטלות שהמקום הזה עובר ויבינו ששום דבר לא מובטח״.

לטענת מואב וכ"ץ, קביעות, או אפילו יציבות ממושכת מדי, עשויה דווקא להיות מסוכנת במציאות התנודתית של שוק העבודה הנוכחי. ״בעבר, אדם שנשאר 20 שנה באותו מקום עבודה היה ממש בסדר. כיום, לעומת זאת, אם הוא 20 שנה באותו מקום שואלים ׳מה קורה?", אומר כ"ץ. "אולי אתה לא אטרקטיבי מספיק, לא אמביציוזי, לא יודע להתמודד. כיום דרוש מבנה נפשי שהוא קצת יותר אוטונומי, שיכול להביא בחשבון חוסר יציבות ולפעול במצב של חוסר ודאות. צריך גם להתייחס בעירבון מאוד מוגבל להבטחות של אנשים בסגנון ׳הארגון הזה הוא כמו משפחה, נעבוד תמיד ביחד׳. הארגון הזה הוא לא כמו משפחה — וגם משפחות מתפרקות״.

"האי יציבות הופכת אותנו לנוירוטים"

גם אם העבר לא היה זוהר כפי שנדמה לנו, להידרדרות בביטחון התעסוקתי בעשורים האחרונים, שיוצרת אצל רבים חרדות בלתי פוסקות וחששות מפני העתיד, יש השפעות פסיכולוגיות, בריאותיות ותרבותיות מרחיקות לכת. מחקר שנערך באוניברסיטת קמבריה ב–2008, למשל, מצא שלחוסר ביטחון תעסוקתי בקרב אנשים שעבדו, אבל חששו שיאבדו את עבודתם, היתה השפעה גרועה יותר על הבריאות שלהם מאשר האבטלה עצמה. העובדים שחששו מפיטורים עישנו יותר ושתו יותר, חיו בחרדה מתמשכת וסבלו מבעיות בריאותיות.

״אי ודאות היא מתישה ושוחקת ודורשת המון מאמץ. אנשים זקוקים לעוגן כלשהו", אומר כ"ץ. "הוא יכול גם להיות פנימי או דמיוני, אבל אנשים יחפשו אותו, כי לחיות ללא שום ערובה, בלי לדעת איפה תהיה מחר וממה תחיה, זה בלתי נסבל. זה הופך אותנו לנוירוטים ויוצר קהות מסוימת, אדישות. יש לזה מחירים מאוד גדולים. אי יציבות חריפה עלולה גם ליהפך לאי יציבות כרונית, ואי יציבות כרונית מקבלת ביטויים חריפים במעגלים האנושיים האחרים: חברים, משפחה, זוגיות. אלא אם יש לך משאבים אדירים אחרים, אבל בדרך כלל אין לך אותם״.

אי יציבות, אומר כ"ץ, מביאה גם לסכנות אחרות: למשל, הסכנה שלא נדע איך להתייחס ליציבות במקרה שהיא דווקא כן תוצע לנו. ״הרבה אנשים מתקשים להישאר לאורך זמן במקום עבודה, מאבדים עניין די מהר. אין להם סבלנות, הם משתעממים בקלות. קשה להם להחזיק מערכת יחסים או עבודה לאורך זמן. המחירים הם לא רק גופניים, אלא גם בין־אישיים: תחושת הערך העצמי יורדת, היכולת לחזור אחר כך לעולם העבודה קטנה. אתה נהפך לקשה לסביבה שלך״.

ברמת המדיניות הממשלתית, אומר דהן, הפתרון הוא חד משמעי: החזרה של מדינת הרווחה. ״מדינת הרווחה נולדה בדיוק בשביל זה, כדי להתמודד עם חוסר ביטחון כלכלי״, הוא אומר. ״מה יקרה כשתאבד את פרנסתך? מה יקרה כשתאבד את בריאותך? מדינת הרווחה נולדה כדי להתמודד עם זה. מבחינת ישראל לפחות, בעיניי זה בכלל לא מוטל בספק שצריך להוליד מחדש את מדינת הרווחה. במדינה שבה מלכתחילה נקודת המוצא היא שיש יותר תנודתיות ופחות ביטחון כלכלי, הנחיצות של מדינת הרווחה גדולה שבעתיים. מודל מדינת הרווחה הוא המודל המתאים כדי להתמודד עם חוסר ביטחון כלכלי במדינה כמו ישראל, שבה מלחמה או אירועים ביטחוניים עשויים להחריף את התנודתיות״.

בלומברג

לדעתו של מואב, המודל שישראל צריכה לאמץ הוא המודל הדני. ״הוא לא מושלם, אבל הוא מודל הרבה יותר טוב מהשיטה הישראלית", הוא אומר. "הוא נותן לעובדים ביטחון כלכלי מסוים - לא אותו ביטחון מלא כמו שיש לעובד מגזר ציבורי בישראל, אבל במקרה הדני, הביטחון אינו על חשבון אחרים״.

רק לנוע, לנוע

אבל מעבר לסוגיית המדיניות הממשלתית, ישנו העובד היחיד, זה שצריך להתמודד עם אופק שהולך ומצטמצם ועם חששות תמידיים שהיום הוא היום שבו הוא יצטרך לחזור למעגל מחפשי העבודה; שחושש לעשות צעד אחד לא נכון, לקחת חופשה ארוכה מדי, לבצע רכישה גדולה מדי, להתחייב לעסקה שלא בטוח שיוכל לעמוד בה. בקיצור, האדם השביר שעליו מדבר טאלב, זה שכל רוח בינונית עשויה להעיף. ייתכן שבמקרה שלו, הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות הוא להפסיק לחלום על יציבות ולפנטז על מנוחה - ופשוט לאמץ את הכאוס והאי ודאות. אולי, כפי שאומר טאלב, הביטחון היחיד הוא בתנועה מתמדת, בהשתכשכות שמחה במים הסוערים.

״צריך לזכור שאי ודאות יכולה להיות חיובית״, אומר כהנא. ״תאר לך שהיית חי בעולם שבו הכל ידוע מראש: כמה תרוויח, כמה ילדים יהיו לך, מה תהיה רמת ההכנסה שלך, מתי תהיה מלחמה, מה יקרה לשוקי המניות מחרתיים. עולם כזה, לא רק שהוא לא מציאותי, שום דבר לא קורה בו. אתה לא יכול לשנות בו שום דבר. אי ודאות יוצרת גם הזדמנויות. בכאוס אפשר להשתמש, אפשר לנצל אותו ולשגשג אתו. זה מחייב תהליך התאמה, יכולת השתנות מאוד מהירה, שלהערכתי קשה לרוב האנשים לאמץ. אלה שנולדים היום יחליפו לא מעט מקצועות בתקופת העבודה שלהם. מי אמר שזה דבר רע? בימינו יש לאדם הבודד כוח לייצר את גורלו״.

לדברי מלי אלקובי, מנכ״לית חברת דינמיקס המתמחה באיזון בין העבודה לחיים הפרטיים, זה לא שאי אפשר להשיג ביטחון תעסוקתי כיום — פשוט צריך לשנות את ההגדרה שלנו לביטחון תעסוקתי ואת האופנים שבהם אנחנו חושבים שנשיג אותו. ״בעולם אידיאלי אני אוכל לעבוד במקום שייתן לי להתפתח בלי הסכנה שיפטרו אותי כל רגע, אבל גם ייתן לי אופציה לקום ולשנות את המצב שלי", היא אומרת. "בפועל המציאות שונה — לא מתוך רוע לב של מעסיקים, אלא כי השוק נורא לא יציב ומשתנה מהר מאוד.

"הדבר החשוב ביותר שעובדים צריכים להבין הוא ההבדל בין אלה שמצליחים לשגשג ואלה שלא: מי שרוצה לשרוד צריך לזוז. מי שעומד במקום מת. חד־משמעית. העולם משתנה בקצב מאוד מאוד מהיר״.

לדברי אלקובי, יש שלושה דברים שעובדים יכולים לעשות כדי למצוא פיסה קטנה של יציבות. ״קודם כל, צריך לשבור את הפרדיגמה שלפיה אם אני שכיר אני לא עצמאי, ולהפך. אפשר להתנסות בשני העולמות, אפילו במקביל. אצל בני דור ה–Y זה קורה, ולא רק מחוסר ברירה: אדם צעיר יכול לעבוד במשרה מלאה, ובמקביל לפתוח עסק כי מעניין אותו למכור חולצות טי או לכתוב תוכן. בגלל שאין לו את תפישת העולם של הדור הישן שאומרת שהוא צריך להישאר או שכיר או עצמאי, הוא מצליח לעשות את שני הדברים במקביל, וזה נותן לו ביטחון תעסוקתי, כי הוא לא שם את כל הביצים באותו סל. גם אם מפטרים אותו מחר בבוקר, יש לו עוד הכנסה וכמה תחומי עיסוק״.

האסטרטגיה השנייה של אלקובי היא "לגוון תחומי עניין, להתפתח וללמוד. כולנו צריכים ללמוד לבד ולהתפתח, ולא להפסיק ללמוד לעולם. הדבר השלישי הוא ברמת העובד השכיר: הייתי ממליצה לעשות שיחה אחד על אחד עם המנהל הישיר ולנסות לבנות תוכנית שימור או תוכנית פיתוח אישית שמתאימה לי ולארגון. הדבר החשוב ביותר הוא להיות פרואקטיבי, לא לחכות. יותר מדי אנשים מחכים שיפתחו אותם וזה לא קורה. ההבדל בין אלה שמצליחים להתפתח ואלה שלא הוא שאלה שמצליחים הם הרבה יותר יזמיים. אני ממליצה לנסות לחפש את הביטחון התעסוקתי בעצמך, ולא לחכות שהארגון שאתה עובד בשבילו ייתן לך את זה. ככה מייצרים ביטחון תעסוקתי לאורך שנים, ואם אתה לומד לייצר הכנסה בזכות עצמך אתה גם יוצר את האפשרות לעבוד הרבה שנים - הרבה יותר ממה שהשוק נותן לשכירים כיום״.

לדברי אלקובי, לצעירים, שנולדו לתוך המציאות הנוכחית ולא הכירו מציאות אחרת, קל יותר להסתגל לשוק עבודה שדורש מהם להתפתח כל הזמן, להיות פרואקטיביים ולא לנוח לרגע. ״אצל הדור המבוגר יותר אני רואה שזה עוצר אותם, שהם פוחדים לעשות שינויים, לרדת למשרה חלקית או ללכת יום בשבוע מוקדם, כי הם בטוחים שזה מיד ישפיע לרעה על הביטחון הכלכלי שלהם. הצעירים לא פוחדים. הם חווים יותר אבטלה, והאמון בין עובדים למעסיקים נשבר כבר מזמן, עוד לפני תקופתם. רבים מהם גם חוו פיטורים של ההורים, אז מבחינתם אין להם מה להפסיד״.

כ״ץ, מצדו, מזהיר שלא להתלהב יותר מדי גם מהאנטי־שבירות של טאלב, שכן אף אדם אינו אי שמתפתח לבדו, במנותק מהחברה. ״כמו שלא צריך לעשות אידיאליזציה של היציבות שהיתה פעם, לא צריך לעשות אידיאליזציה לחוסר יציבות״, הוא אומר. ״זה עניין של איזון. אתה צריך גם להיות מסוגל לפתח עמידות בפני אי יציבות וגם, במקביל, להמשיך לחתור לקשר. יש משהו באופי האנושי שזקוק למחויבות. הדינמיקה הזאת של תנועה תמידית ואי יציבות יצרה אנשים מאוד בודדים״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#