"מעסיקים מבהירים שלא יעסיקו עובדת עם כיסוי ראש, אף שדרישה כזאת אינה חוקית"

נשים ערביות מתגברות אט־אט על הקשיים בדרך להשתלבות משמעותית יותר בשוק העבודה: "המשפחות הערביות מבינות שכדי להתפרנס, שני בני הזוג חייבים לעבוד" ■ עם זאת, שליטה לא מספקת בעברית, חסמים תרבותיים ואפליה הם עדיין משוכות גבוהות שיש לעבור ■ הבשורה הטובה: יש כבר יותר סטודנטיות מסטודנטים ערבים במוסדות להשכלה גבוהה ■ משתלבים בשוק העבודה, כתבה רביעית בסדרה

חיים ביאור
חיים ביאור

לפני כמה חודשים סיימה לינה חסקיה, 24, תושבת טירה, את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, ומאז היא מחפשת עבודה כפסיכולוגית תעסוקתית.

חסקיה ויתרה מראש על הסיכוי להתמודד על משרה בחברה הפועלת מחוץ למגזר הערבי, "בגלל הסיכויים הכמעט אפסיים שלי להתקבל". בינתיים היא עובדת בחברת כוח אדם כרכזת השמה, משרה שאותה השיגה באמצעות המרכז להכוון תעסוקתי בטירה, אחד מ–15 מרכזים (מתוך 21 שאמורים לקום) שמפעיל משרד הכלכלה והרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, דרוזי וצ'רקסי במשרד רה"מ, באמצעות חברת אל פנאר ובשיתוף עם ארגון ג'וינט ישראל.

"למועמד ערבי יש קושי להתקבל לעבודה, אך לאשה ערבייה הקושי גדול עוד יותר בגלל חסמים שונים, שאחד מהם הוא העבודה במשמרת ערב, במיוחד במקום עבודה שנמצא מחוץ ליישוב שבו היא גרה. חרף התמורות שחלו בה, החברה הערבית עדיין אינה בשלה לכך שעובדת תחזור הביתה בשעת לילה מאוחרת", אומרת חסקיה. בנוסף לכך קיימים חסמים כמו שליטה לא מספקת בשפה העברית, והיעדר תחבורה ציבורית נאותה, בעיקר בתוך היישובים הערביים.

מעל הכל מרחפת בעיית כיסוי הראש. "לא מעט מעסיקים מבהירים מראש שלא יהיו מוכנים להעסיק עובדת עם כיסוי ראש, אף שהדרישה הזאת לא חוקית", היא אומרת. "מרבית חברותי שסיימו לימודי תואר ראשון בתחומים כמו מינהל עסקים ומדעי החברה רוצות לעבוד בתחום שבו למדו, ומסתפקות, כמוני, בעבודה שאינה קשורה להשכלתן, כמו מוכרות בחנויות אופנה. הן נכשלות בדרך כלל בגלל השפה, ולא עוברות בהצלחה את מרכזי ההערכה".

ליסה חסקיהצילום: נמרוד גליקמן
רביע חמדןצילום: נמרוד גליקמן

רביע חמדן, 29, דווקא הצליח להתברג למשרה שבה רצה, "אבל זה עלה לי בהרבה מאמץ ותסכול", הוא טוען. לדבריו, כשסיים את לימודי התואר הראשון במחשבים במכללת רמת גן, שלח קורות חיים לעשרות מעסיקים ולא קיבל תשובה. "אחרי תקופה ארוכה, שנראתה לי כמו נצח, התקבלתי למחלקת התמיכה הטכנית בבזק בינלאומי, תחום די רחוק מהמקצוע שלמדתי. אבל לא הרמתי ידיים. החלטתי לשפר את האנגלית שלי, ולשם כך נסעתי לקנדה. כשחזרתי עבדתי בשתי חברות היי־טק קטנות, אך נאלצתי לעזוב כי תנאי העבודה שם הורעו. אחרי כארבעה חודשים התקבלתי לחברת נייס מערכות, תחילה כתומך טכני, אבל בהמשך התקדמתי וכיום אני מדריך מטעם החברה, לא רק בתוך נייס, אלא גם במרכז ההכוון התעסוקתי שבטירה".

לדברי חמדן, לערבי יהיה קשה להתברג לחברה בענף ההיי־טק גם אם למד באוניברסיטה יוקרתית. "ראשית", הוא אומר, "אין לו ניסיון קודם, שהרי לא שירת ביחידה 8200. שנית, כסטודנט למחשבים הוא על פי רוב עובד בעבודות כמו מלצרות ובניין, כי אלה תחומים שקל להתקבל אליהם, וכך הוא לא צובר ניסיון בתחום. גם השפה היא מכשול. דבר נוסף, וחשוב לא פחות: הביישנות והיעדר האסרטיביות בשלב הראיונות. אם המראיין לא מודע מראש לשתי הבעיות הללו, הוא מתייחס אליהן כאל חולשה, ואז הוא נוטה לפסול את המועמד. וסיבה אחרונה: חלק מענף ההיי־טק מייצר בעבור מערכת הביטחון, ולנו אין סיווג ביטחוני".

מרלין עלאווי, 19, לומדת חשבונאות ומינהל עסקים במכללת בית ברל, בתמיכת המרכז להכוון תעסוקתי, שמממן לה חלק משכר הלימוד. היא עובדת כמזכירה של רופא שיניים, תפקיד שאותו מצאה באמצעות המרכז, אך השאיפה שלה היא לעבוד כמנהלת חשבונות. "מצבי טוב יחסית, אבל מצב חברותי חמור", היא מספרת. "מבין 11 בנות שלמדו אתי בתיכון, רק שלוש עובדות. היתר מובטלות. לא רק שאין להן עבודה, אין להן האומץ לחפש. הן חסרות ביטחון לחלוטין ומעדיפות להתכנס בקונכיה. זה נורא, כי זו הדרך להתנוונות, פיסית ומנטלית. גם לי חסר ביטחון עצמי, אבל אני יודעת שאני חייבת לעבוד, בין השאר בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית. אז אני באה לפגישות עם מאמנת אישית שנמצאת פה במרכז ההכוון. וכדי להתגבר על הביישנות שבי, אני באה למרכז עם אמא שלי".

"המרכזים משלימים את לשכת העבודה"

ניבראס תאהא, עובד סוציאלי ויועץ ארגוני במקצועו, ומנהל מרכז ההכוון בטירה, אומר כי די בנתון אחד מתוך מחקר של בנק ישראל כדי להצדיק את קיומם של מרכזי ההכוון התעסוקתי לאוכלוסייה הערבית: 40% מבני ובנות 18–24 בחברה הערבית מסתובבים ללא עבודה או לימודים, ולמעשה בחוסר מעש. "הדרך מבטלה לפשע קצרה מאוד", הוא אומר.

מדוע צריך מרכזי הכוון, שעולים עשרות מיליוני שקלים בשנה, כאשר כמעט בכל עיר בישראל פועלת לשכה של שירות התעסוקה?

תאהא: "מרכזי ההכוון אינם באים להחליף את לשכות העבודה המסורתיות, אלא להשלים אותם. גם לא תמיד הם קיימים. בטירה, שהיא עיר גדולה, אין בכלל לשכת עבודה, ומחפשי העבודה צריכים לנסוע לכפר סבא. שלא כמו לשכות העבודה, שבהן מתייצבים בעיקר כדי לקבל דמי אבטלה, אנחנו מטפלים בכל מי שמחפש עבודה ומתקשה למצוא את המשרה המתאימה לו. התפקיד שלנו הוא להכין את המועמד למעסיק הפוטנציאלי. זה כולל כתיבת קורות חיים, הכנה לראיון עבודה (מה לא לומר למראיין), קורסים בעברית תעסוקתית ובשימושי מחשב, מפגשי העצמה והפניה להכשרות מקצועיות מחוץ למרכז ההכוון - בין השאר בחשמלאות, בטכנאות מחשבים, בטבחות, בניהול מחסן ובהפקת אירועים. השנה אנו שולחים בפעם הראשונה נשים ערביות לקורס טבחות ולקורס הפקת אירועים. מי שמע על ערבייה שהיא שפית בולטת או מפיקה של שמחות? עכשיו אולי זה יקרה".

מרלין עלאוויצילום: נמרוד גליקמן
ניבראס תאהאצילום: נמרוד גליקמן

לדבריו, ראיון העבודה הוא המכשול העיקרי העומד בפני מועמד ערבי, למשל בשלב שבו המראיין מבקש מהמועמד לתאר תכונה שלילית של עצמו. "אנו מייעצים למועמד לתקוף את המשפט ולהפוך אותו לנקודת כוח, למשל להגיד, 'אני עקשן ולא אוותר'".

הקרבה של מחפשי עבודה מטירה, כפר קאסם או קלנסוואה למרכז הארץ בוודאי מקלה עליהם להיקלט בעבודה מתאימה.

"ההפך הוא הנכון. ביישובי המשולש הדרומי, הקרבה למרכז הארץ דווקא מעודדת נשירה מבתי הספר התיכוניים. הנפלטים, אם הם לא יושבים בבית, פונים לעבודות מזדמנות במסעדות או אצל שיפוצניקים, ואין להם חלון תעסוקתי. מנגד, ערביי הגליל מגלים יצירתיות: יש שם פחות אפשרויות תעסוקה ולכן הם רוכשים השכלה אקדמית או פונים ליזמות פרטית".

למה הדגש כיום הוא על נשים?

"כיוון ששיעור השתתפותן של נשים ערביות בשוק העבודה נמוך, ומגיע רק ל–28%–29%, לעומת 72%–73% בקרב גברים ערבים ויותר מ–80% בקרב יהודים. השפה היא המכשלה העיקרית אצל הנשים הערביות. מכשלה אחרת, גם לגברים, היא מכוני המיון, שאינם מותאמים תרבותית לאוכלוסייה הערבית. מועמדים ערבים לתפקיד טלר בבנק, למשל, נשאלים לעתים, 'האם תסכים לקבל מתנה מלקוח? בתרבות המערבית קבלת מתנה בנסיבות אלה היא שוחד, אבל אצלנו לא מקובל לסרב לתת או לקבל מתנות".

איימן סייף, יו"ר הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, דרוזי וצ'רקסי שבמשרד רה"מ, אופטימי. "לפני כשבע שנים שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה היה רק 21%", הוא אומר. "כיום הוא קרוב ל–30%. יש עלייה ברמת ההשכלה של נשים ערביות, וממוצע שנות הלימוד שלהן כיום הוא 11, לעומת 8 בעשור הקודם. גם שיעור הנשים הערביות בעלות ההשכלה האקדמית משתווה לשיעור האקדמאים הערבים ומגיע ל–12%, לעומת 5% בלבד ב–2008. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בעלות השכלה אקדמית בכוח העבודה הוא 77%. יש כיום יותר סטודנטיות ערביות באוניברסיטאות ובמכללות מאשר סטודנטים ערבים, ובעוד שנתיים־שלוש מספרן יהיה גבוה מזה של גברים ערבים, וזו לא תהיה הגזמה להגדיר את המצב כמהפכה".

איימן סייף
איימן סייףצילום: תומר נויברג

לדבריו, יותר ויותר משפחות ערביות מבינות כי כדי להתקיים בכבוד אין די במפרנס אחד, וכי שני בני הזוג צריכים לעבוד. "ומאחר ששיעור ההשתתפות של גברים גבוה, נותר לעודד הצטרפות של נשים לכוח העבודה, והשכלה אקדמית מגבירה את הסיכוי לכך".

לאיזה מקצועות נשים אלה פונות?

"במשך שנים רבות נשים ערביות פנו להוראה ולעבודה סוציאלית, אבל כיום הן רוצות להשתלב גם בתחום ההנדסה ובמקצועות פרה־רפואיים. הן מבינות שנהירה להוראה פשוט לא משתלמת כלכלית, כי יש עודף במורים. אבל אני רוצה לחזור להתחלה, ובראש ובראשונה לעורר את המודעות של המעסיק היהודי לפוטנציאל האדיר הטמון בעובד ובעובדת הערבים. וכן, גם בהיי־טק. אני לא רוצה לקרוא למצב הקיים כיום 'אפליה', אבל יש כאן המון עבודה שצריך לעשות כדי להסיר את הסטיגמות".

haimb@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ