"את רוצה העלאה? למה? בעלך לא עובד?" - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"את רוצה העלאה? למה? בעלך לא עובד?"

אין תקרה מעלינו, אבל יש מבוך. כדי לצלוח אותו כל אישה צריכה מנטורית לצידה

3תגובות

את המקרה ההוא לא אשכח. הוא הולך איתי ומלווה אותי לכל אורך החיים המקצועיים שלי. הייתי בשנות ה-30 לחיי, חוקרת צעירה בתחום הכימיה, דוקטורית בראשית הדרך. נכנסתי לחדרו של מי שהיה הבוס שלי, מרצה מאוד בכיר ומוערך באוניברסיטה אמריקאית. מראש ידענו שנושא השכר יעמוד על הפרק, זו הייתה אחת ממטרות הפגישה. באתי נטולת חששות או פחדים. ממש לא חשבתי שמשהו יתקיל אותי. אבל כשאמרתי לו מה ציפיות השכר שלי, הוא מייד שאל: "מה, בעלך לא עובד בשנה הבאה"? לכמה שניות השתתקתי, אבל בנחישות ורגישות (שבמרחק הזמן אני תוהה מהיכן שאבתי אותם) שאלתי אותו "אם בעלי היה זה שיושב מולך, היית שואל גם אותו שאלה כזו"?

למעט הסיפור הזה, בעקרון, אני מוכרחה להודות שאני לא זוכרת קשיים יוצאי דופן לאורך הקריירה, או ששמתי לב שמישהו שם לי רגליים. גם מעולם לא הסתכלתי על הגברים הקולגות שסביבי בקנאה או הרגשה מהסוג "להם קל יותר". ובכל זאת, היום אני יודעת כי משהו היה לי חסר לי; יד מכוונת, אבל יד נשית. עם הלב והראש והאינטואציות. וזה לא היה. היום ישנן כאלו בשפע, קוראים לזה קאוצ'רית או מנטורית. אבל לי זה היה מאוד חסר.

החלטתי, ובמרחק הזמן גם אפשר להעיד שיישמתי בהצלחה: בכל אשה שהייתה בסביבתי המקצועית, בין אם מרצה באוניברסיטה או מזכירה או אשת שיווק, הקפדתי לטעת את התחושה שהיא יכולה, שאין מה שיעצור אותה מלהגיע ליעד שהיא סימנה. לא רק שהשתדלתי להעצים אותה, אלא גם עשיתי מאמץ - ובצניעות, והן תעדנה על כך - ללמד אותה ולאפשר לה להעצים את עצמה. מן פרויקט שלי, שרשמית מעולם לא שיתפתי בו אף אחד, אבל זו הייתה השליחות הקטנה והאישית שלי מתוך החסך המסוים שחוויתי בתחילת הקריירה שלי. קראתי לו בלב "פרויקט אמצי אחות".

"ומה לגבי תקרת הזכוכית של נשים באקדמיה", נוהגים לשאול אותי. בעיני, ומניסיוני, אין רק תקרה. לא באקדמיה וגם כמעט שלא בשאר התחומים. מה שיש זה מבוך. נשים נאלצות גם להתמודד במבוך שהרבה גברים אינם נאלצים ואינם רוצים להכנס אליו. אבל מבוך זו הרפתקאה, מבוך זו הזדמנות. צריכים פשוט חושים טובים וחדים ולרובנו המכריע יש כאלו ובשפע. במבוך הזה לפעמים לוקחים פניה לא נכונה, אז צריך אומץ לקחת צעד אחורה, ומנסים שוב. אולי קצת מתיש אבל בהחלט אפשרי. לחלק מאתנו יש וויז מובנה במוח, שמקצר ומקל את המסלול. ולחלק, נדרש מדי פעם 'חישוב מסלול מחדש'. המציאות כידוע, עולה על כל אפליקציה.

העונג הגדול ביותר הוא לראות את הדור הצעיר, הן בשנותיי הרבות באוניברסיטה העברית, וכנשיאת מכללת הדסה, ואף כיום כיו"ר ארגון מצליח שמוביל ומקדם מצוינות באמצעות חינוך. אני רואה בצורה מאוד ברורה שאנחנו מוליכות את העולם למקום טוב יותר מבחינת מגדר, ושישנן אלפי בנות צעירות שהן סקרניות וחכמות ונחושות לא פחות מהבנים שיושבים על ידן בכיתה ומול המחשב.

מה שחשוב מעל לכל, זה להאמין ביכולתנו, לבחור בהזדמנויות להוליך, וללמוד לאורך כל הדרך.

פרופ' נאוה בן צבי היא כימאית, פרופ' אמריטה באונברסיטה העברית, ממייסדות האוניברסיטה הפתוחה ויושבת ראש המרכז הישראלי למצוינות בחינוך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#