מירב ארלוזורוב

ההסתדרות הכללית הכריזה אתמול על סכסוך עבודה, לקראת השבתה מלאה של נמלי ישראל. המשמעות של שביתה כזו תהיה הטלת מצור ימי על מדינת ישראל, תוך גרימת נזק של מיליארדי שקלים לכלכלה המקומית. הערכות מקובלות הן כי יבואנים ויצואנים שומרים על מלאים מיותרים במיליארדי שקלים - כלומר מבצעים השקעות מיותרות בהיקף של מיליארדי שקלים באופן קבוע - במסגרת ההתגוננות שלהם מפני השביתות התדירות בנמלים.

החריג הוא שהשביתה הפעם עומדת לפרוץ על אף ששערה משערות ראשם של עובדי הנמלים אינה עומדת להיפגע. מדינת ישראל אינה מפטרת, אינה פוגעת בשכר ואינה משנה דבר בתנאי ההעסקה של עובדי הנמלים. הדבר היחיד שמדינת ישראל מתכוונת לעשות הוא לפתוח נמלים חדשים, נוספים, שיפעלו לצד שני הנמלים הקיימים, שיישארו כמות שהם. זה הכל.

ההסתדרות, לפיכך, עומדת לחנוק את המשק אף שאיש אינו פוגע בעובדי הנמלים. זו אותה הסתדרות שרק לפני כמה חודשים הסכימה להקפאת שכר של עשרות אלפי עובדי המדינה בסכום מצטבר של כ-1.5 מיליארד שקל. הייתכן שההסתדרות הכללית נוקטת איפה ואיפה - מקריבה את תוספות השכר של אלפי עובדי המדינה, אבל תשבית את המדינה על הזכויות שאינן נפגעות של עובדי הנמלים? התשובה היא כמובן שכן, ולא משום שדמם של עובדי הנמלים סמוק יותר. עובדי הנמלים חשובים יותר בעיני ההסתדרות מסיבה אחת ויחידה - יש להם יד על השאלטר.

כתבות נוספות ב-TheMarker:

כך הזניקה מהפכת הסיבים של גוגל את קנזס סיטי

בן דב: "המדינה הלאימה את תעשיית הסלולר - ואז מוטטה אותה"

עופר עיני צילום: דניאל בר און

מבחינת ההסתדרות, האיום הגדול בפתיחתו של נמל נוסף בישראל, כפול. ראשית, כשנמל כזה יפעל ‏(ובתקווה שהוא יהיה נמל תחרותי‏) ייחשף הבלוף הגדול של שכר העתק של עובדי הנמלים. בתנאים תחרותיים לא ניתן יהיה יותר להצדיק שכר של 40 אלף שקל למלגזן, או 70 אלף שקל לנתב, שמחצית מהמשמרות יושב בכלל בבית.

שנית, וחשוב עוד יותר, קיומו של נמל שלישי יבטל את היכולת של עובדי הנמלים להטיל מצור ימי על ישראל באמצעות נשק השביתה. הנמל השלישי, התחרותי, יישאר פתוח - וכך ישמור את צינור החמצן הימי של ישראל פתוח. היד על השאלטר של עובדי הנמלים, תוסר.

אסור לטעות, זהו המאבק האמיתי המתחולל כיום בישראל. זהו המאבק על נשק השביתה באופן ישיר, ועל הדמוקרטיה באופן עקיף. זהו המאבק אם תוכל ההסתדרות להמשיך ולהטיל את חתיתה על ממשלות ישראל לדורותיהן, באמצעות השימוש התדיר בנשק השביתה, ובכך לשלול מממשלת ישראל את משילותה. הממשלה, נזכיר, בסך הכל מבקשת להקים נמל חדש, נוסף, על אדמה ממשלתית ובבעלות ממשלתית. המדינה מבקשת לממש את זכויות הקנין וזכויות הבעלות שלה, על נכסים שהם שלה. אבל ההסתדרות מונעת זאת ממנה, משום שמחיר מימוש זכויות הקנין של המדינה עובר דרך הטלת מצור ימי על המשק. אף מדינה אינה יכולה לעמוד בכך.

בפועל, הדמוקרטיה הישראלית כיום מסורסת. ישנם שרי הממשלה וישנו ראש הממשלה, אבל הם משוללי יכולת קבלת החלטות, כי מי ששולט בהם בפועל הוא מי שמחזיק באקדח הצמוד לרקה שלהם. זהו יו"ר ההסתדרות הכללית, עופר עיני, המחזיק בידיו את היכולת להשבית בכל רגע נתון את התשתיות החיוניות של מדינת ישראל.

ההסתדרות מנצלת כיום את כוח השביתה שלה, כדי למנוע מהממשלה לממש את ריבונותה. במלים פחות מורכבות קוראים לזה סחיטה: כל ד'אלים גבר, והאלימים ביותר, כמו עובדי הנמלים, מצליחים להשיג לעצמם זכויות יתר. איזה הסבר אחר יש לשכר של 40 אלף שקל למלגזן, בשעה שעובד סוציאלי או מורה מרוויחים פחות משליש מכך? הכוח של הסתדרות העובדים הכללית הוא כוח שמשרת את החזקים וגם ניזון מהם - לכן ההסתדרות דואגת לעובדי הנמלים, בשעה שהיא מפקירה את עשרות אלפי עובדי המדינה האחרים.

האיום של פתיחת נמל חדש, לכן, אינו פגיעה בעובדי הנמלים, אלא פגיעה ביכולת הסחיטה של ההסתדרות את המדינה. הבעיה של עיני היא שכיום זה איום ישיר ביותר: לא רק השבתת הנמלים מאוימת מעתה, אלא יכולת ההשבתה של שירותים חיוניים בכלל. הצעד שראש הממשלה מנסה לקדם, של אכיפת בוררות חובה בשירותים חיוניים, הוא המהלך שמדאיג באמת את עיני, משום שזה המהלך האחד שיפרוק אותו מכוח הסחיטה שלו.

פרדוקסלית, בוררות חובה אינה מהלך נגד זכויות העובדים. להפך, מכל בחינה שהיא זהו מהלך הגון וצודק מבחינת העובדים: הם לא יקבלו יותר שכר לפי כוח הסחיטה שלהם, אלא לפי תרומתם ‏(בקיצור, עובד סוציאלי ירוויח, בצדק, יותר ממלגזן בנמל‏). המדינה לא תוכל לנהוג גם היא איפה ואיפה בשכר עובדי המדינה, כי גורם מקצועי אובייקטיבי ‏(בוררות משפטית‏) יקבע עבורה את השכר. גם הפוליטיקאים ינוטרלו ממשחקי השכר במשק - הבוררים, ולא הפוליטקאים, יקבלו את ההחלטות. זה מבטיח הסכמי שכר נקיים יותר ופוליטיקה נקייה יותר: פחות מעורבות של ועדי עובדים בפריימריס של מפלגות, למשל, כי כבר לא יהיה טעם להפעיל לחץ על פוליטיקאים.

בכלל, בוררות חובה מבטיחה כי דיוני השכר בישראל יהיו מקצועיים יותר. זו כבר לא תהיה שאלה של מי מכופף את ידו של מי, אלא מי מעלה טיעונים מקצועיים משכנעים יותר בפני הבוררות. הניסיון עם בתי הדין לעבודה מלמד שהדיון המקצועי מקדם את זכויות העבודה, לא גורע מהן. בוררות החובה היא, במידה רבה, המעבר מגישת מאזן האימה לגישת הדיפלומטיה. במקום שכל צד ינפנף בנשק הגרעיני שלו, וינסה להכניע את הצד שכנגד, כל צד ינסה לשכנע את הצד השני בצדקתו ולהגיע עמו לפשרה - ואם לא, אז גורם מקצועי הוא שיפשר ויכריע. שני הצדדים כאחד, גם הממשלה וגם העובדים, מתפרקים מהנשק שלהם. שניהם מניחים את כוח הווטו שלהם בצד, ועוברים לדיבורים.

בוררות חובה, לפיכך, אינה איום על זכויות העובדים. היא כן איום על יכולת הסחיטה של העובדים החזקים והמקושרים, בעלי השאלטר ביד. היא כן איום על ההסתדרות, שהתרגלה להלך אימים במקום לשאת ולתת, על חוסר הסימטריה ביחסי העבודה של הוועדים החזקים, ועל היכולת של עיני לסרס את הממשלה ובפועל להיות הפוליטיקאי החזק במשק, אף שאיש לא בחר בו לכך. זהו האיום שעיני רואה לנגד עיניו, ומוויתור בגזרה הזו - בבחינת נתפשר על הנמלים, בתנאי שתוותרו על בוררות החובה - צריך נתניהו להיזהר.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker