מי שמשלם מעט - גם מקבל מעט רווחה

רמת החיים בישראל כנראה לעולם לא תוכל להדביק את זו של מדינות המערב

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים29
מירב ארלוזורוב

>> המעשה הנואש של משה סילמן, עצמאי שנקלע למצוקה כלכלית ומצא כי מערכת הרווחה הישראלית מסייעת לו מעט מאוד, הזכיר לנו שוב עד כמה המערכת הזאת היא קמצנית.

נתוני השוואה חדשים של OECD, שעובדו על ידי ראש מינהל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דניאל גוטליב, חושפים כי שיעור ההוצאה על רווחה מהתוצר במדינות המפותחות הגיע - בעקבות המשבר הפיננסי - ל-22%. בישראל הוא 16% בלבד. גם אם ננכה את השפעות המשבר הפיננסי, עדיין הפער בהוצאה על רווחה ביחס לתוצר בין ישראל לעולם הוא 2%-3% לפחות.

היסטורית, ישראל פיגרה תמיד בהוצאה שלה על רווחה ביחס לעולם. מאז 2003, כתוצאה מקיצוצי הקצבאות שהיו בישראל מחד גיסא והשפעת המשבר הפיננסי על הוצאות הרווחה במדינות המפותחות מאידך גיסא, הפיגור אמנם קפץ באופן דרמטי, אבל הפיגור תמיד היה. לישראל גם יש את התירוץ המושלם לכך: הוצאות הביטחון.

צריך לזכור, כי הוצאות הביטחון כוללות לא רק את ההוצאות הישירות על הביטחון, אלא גם את ההוצאה העקיפה של נטל הריבית. ישראל משלמת ריבית כפולה מזו של מדינות OECD, תוצאה של פרמיית סיכון ביטחונית שהעולם מייחס לנו. כתוצאה מכך, לישראל יש פחות כסף פנוי כדי להוציא על רווחת אזרחיה. זו עובדה מתמטית שכדאי להפנים: רמת החיים בישראל כנראה לעולם לא תוכל להדביק את זו של מדינות המערב, בגלל הנטל הביטחוני.

אבל ניתוח של פרופ' מומי דהאן, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, חושף כי הנטל הביטחוני הוא רק חלק מהסיבות לרווחה הנמוכה. דהאן מצביע על כך שמאז 2003, כאשר שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הנהיג את המדיניות של צמצום חלקה של הממשלה בתוצר, פחתו הוצאות הממשלה באופן שווה בהוצאות הריבית, בהוצאות הביטחון וגם בהוצאות האזרחיות. הצמצום של ההוצאה האזרחית, ובמיוחד צמצום הסיוע לאוכלוסיות חלשות, היה תפנית במדיניות הממשלתית של ישראל (הוצאות הביטחון והריבית נמצאות במגמת ירידה משנות ה-80).

החריג הוא שהצמצום של הוצאות הרווחה שהחל ב-2003 היה תוצאה של המדיניות הכלכלית של נתניהו לצמצום מעורבות הממשלה במשק - ולכן בד בבד עם הקיטון בהוצאות הממשלה חל קיטון חד בנטל המס. זו היתה בחירה להפחית את המסים (לחזקים) על חשבון פגיעה בשירותי הממשלה (לעניים).

"ההוצאה הביטחונית העודפת", כותב דהאן, "היתה חייבת להיות ממומנת באמצעות הטלת מסים עודפים על אזרחי ישראל או בצמצום הוצאה האזרחית לשירותי חינוך ורווחה - אם חפצים בשיעור מס דומה לממוצע המדינות המפותחות. זוהי תמצית ההחלטה לגבי סדרי עדיפויות: מי יישא בנטל ההוצאה הביטחונית העודפת". ממשלות ישראל, מאז 2003, בחרו להטיל את נטל ההוצאה הביטחונית העודפת על כתפי החלשים - בשל הבחירה להפחית את המסים בישראל.

רגע לפני שמאשימים את ראש הממשלה בניהול מדיניות כלכלית דרקונית, העושקת את העניים, כדאי להזכיר את ההיגיון שעמד מאחורי המדיניות הזו. ראשית, הוצאות הרווחה של ישראל זינקו בתחילת שנות ה-2000 מבלי לתרום להקטנת העוני או להגדלת שיעור ההשתתפות בשוק העבודה. ישראל, שבה יש בעיה פנימית קשה מאוד של אוכלוסיות גדולות שמעדיפות לחיות מקצבאות ולא לצאת לעבוד, קיבלה החלטה עקרונית שיש להפוך את התהליך באמצעות קיצוץ הקצבאות. את פירות ההחלטה הזו אנו קוטפים כיום, בעקבות הגידול בשיעור ההשתתפות של חרדים בשוק העבודה.

שנית, נתניהו הוא מאמין אדוק שהקטנת הממשלה באמצעות הפחתת מסים היא הדרך להאיץ את הצמיחה. על פניו, הוא צודק. בעקבות הקיצוצים המסיביים והפחתות המסים של 2003 נכנסה ישראל לתקופה בת חמש שנים של צמיחה מואצת. הניתוח של גוטליב חושף כי הצמיחה המואצת הביאה לקיטון חד באי השוויון - מדד הג'יני של ישראל ירד בשיעור משמעותי בין 2002 ל-2010. התפישה הכלכלית של נתניהו, שלפיה הדרך הטובה ביותר לסייע לכולם (כולל העניים) היא באמצעות צמיחה, הוכיחה את עצמה.

רק שההישג של הקטנת אי השוויון כתוצאה מהצמיחה נאכל כולו בשל הגדלת אי השוויון שנבעה מהפחתת המסים והקיצוץ בהוצאות הרווחה. מדד אי השוויון הכללי של ישראל גדל בין 2002 ל-2010. מכאן עולה כי מדיניות מאיצת צמיחה, באמצעות קיצוצי תקציב והפחתת מסים, היא בבסיסה מדיניות נכונה - בתנאי שנוקטים בה באופן מידתי. הבעיה של ישראל היא שמאז 2007 איבדה המדינה את המידתיות שלה - הפחתות המסים הואצו עוד, ובסופו של דבר הביאו לביטול ההישגים של האצת הצמיחה בצמצום הפערים החברתיים.

שלישית, מהפחתת המסים נהנתה כל האוכלוסייה העובדת ומשלמת המסים (לרבות מעמד הביניים), וזאת גם בנוגע למס ששמו ביטוח לאומי. בישראל, שימו לב, משלמים האזרחים רק 5.6% תוצר לביטוח הלאומי - לעומת 9.1% במדינות OECD. אנחנו משלמים כמעט 40% פחות לביטוח הלאומי שלנו - אז מה הפלא שאנחנו גם מקבלים ממנו הרבה פחות?

יש להדגיש כי עיקר הפער בתשלומים לביטוח הלאומי נמצא אצל המעסיקים - הם משלמים רק 1.4% תוצר לביטוח הלאומי לעומת 5% שמשלמים המעסיקים במדינות המפותחות - אבל מכיוון שהרווח של המעסיק גם מתגלגל בחלקו לרווחי העובדים, מדובר בסוף בתשלומים מופחתים של כולם. מי שמשלם מעט גם מקבל מעט - זה נכון גם במערכת הרווחה.

מחר: האם אנחנו מוכנים למחיר של מדינת רווחה?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker