"בלי העדפה מתקנת ובלי לבוא בטענות - יש סיכוי שנראה כאן רמטכ"לית" - עסקים קטנים ובינוניים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בלי העדפה מתקנת ובלי לבוא בטענות - יש סיכוי שנראה כאן רמטכ"לית"

כשאחד מבני הזוג הוא איש צבא, המשפחה כולה משלמת מחיר - אך מה קורה כששני בני הזוג משרתים בקבע, ועוד בתפקידי שדה? ■ תת אלוף גילה כלפי-אמיר, האשה שניפצה לא מעט תקרות זכוכית, מספרת איך בונים קריירה בארגון גברי כמו צה"ל, לצד בן זוג שהוא אלוף, מה המחיר שמשלמים בדרך, ומדוע בכל זאת זה משתלם

10תגובות

ניפוץ תקרת הזכוכית המקצועית אינו תהליך פשוט אף פעם, אבל סינדרום חדר הלידה - שוכחים ברגע שזה נגמר ומוכנים לעוד - עוזר למסך את ייסורי הגדילה. כך נוצרת עם השנים אחת התסמונות הבעייתיות של נשים בדרגות ניהול - שכחה מבורכת של אתגרי הדרך. תפישת העבר כדבר לא מסובך, הופכת לא מעט מנהלות לנשים הכי פחות אמפטיות בסביבה - "אם אני יכולתי, גם אתן יכולות", הן יורות לעבר עובדותיהן הצעירות, שכורעות עדיין תחת הנטל.

תת אלוף גילה כליפי-אמיר, אחת מהנשים שהגיעו הכי גבוה בצה"ל, זוכרת מצוין את הקושי. "שאף אחד לא יצייר לכן תמונה ורודה", היא אומרת. "נדרש מאמץ גדול כדי להצליח".

נמרוד גליקמן ויונתן בן דוד / במחנה

המאמץ שלה היה כפול. בניגוד למשפחות רבות, שבהן אחד מבני הזוג מנהל קריירה צבאית מפוארת והשנייה מוותרת למען המשפחה, הרי שבמשפחת כליפי-אמיר איש לא ויתר. יחד עם בעלה, אלוף (מיל') מאיר כליפי, שבתפקידו האחרון שימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, השניים נחשבו לזוג הבכיר ביותר בצה"ל. לא רק ששניהם אנשי צבא, אלא ששניהם משמשים בתפקידי שדה.

כשאבא משרת כמג"ד בצנחנים, מח"ט גבעתי או מפקד עוצבת הגליל, ואמא פורצת דרך בתחומים "גבריים" ומפקדת על מגל (מערך ההכשרות של תומכי הלחימה במערך השדה) או על ביה"ס לפיקוד - לא פשוט לנהל חיי משפחה תקינים. כליפי-אמיר מתארת היטב, ובהרבה הומור, את הנשמות הטובות שהרימו גבה כבר כשהילדים היו בגן, ואיך הילדים שלה ידעו תמיד לבקש את השעה הכי מאוחרת לאסיפות ההורים, שהתחילו בשלוש בצהריים.

היא גם לא מסתירה את המחיר ששילמה. "כשרועי, הבן הבכור, נולד עוד יכולתי להיות מוצבת כקצינת ח"ן באוגדה סדירה בבקעה, לארגן ב-24 שעות דירה, גן ובייביסיטר, ולהודיע למאיר לבוא בסוף השבוע למעלה אפרים במקום לחולון. עם שני ילדים זה כבר היה הרבה יותר קשה, ועם שלושה זה בלתי אפשרי. אנחנו אמנם אלופות העולם בלהיות קמב"ציות, אבל גם לזה יש גבול. אפילו לידות צריך לתכנן בתשומת לב. אי אפשר פשוט להיכנס להריון בכל רגע כשבוחרים בקריירה כזו".

הדרך לשמור על ההצלחה המקצועית מבלי לוותר על המשפחה לא יכולה להתקיים ללא סביבה תומכת. במקרה של משפחת כליפי, היו אלה סבא וסבתא שעברו לדור עם המשפחה ונהפכו לחלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי. בסופי השבוע היתה הקצינה הבכירה אורזת את הילדים ונוסעת בכל פעם לבסיס שבו שהה בעלה - כדי להתחבר קודם כל לאבא, ואחר כך לעשייה מעוררת הגאווה.

שלושת ילדי כליפי-אמיר אכן גאים בהוריהם, אבל באופן לא מפתיע הם אינם שוקלים כלל ללכת בעקבות הוריהם. "הם לא ילכו לקריירה צבאית, אבל העשייה שלהם תהיה לא פחות אינטנסיבית כי הם גדלו בבית כזה", אומרת האם. "את הבנות שלי חינכתי להיות משכילות, עצמאיות ושוות בזכויותיהן, כך שאני לא דואגת. אני גם לא מאוכזבת. שיעשו רק מה שעושה אותם מאושרים".

בואי נדבר על מחירים. גם אם היתה רשת תומכת, גם את, כמו כל אשת קריירה, לא דילגת על ייסורי מצפון מעיקים והתמוטטויות זמניות.

נמרוד גליקמן ויונתן בן דוד / במחנה

"אני אשקר אם אגיד שלא היו כאלה. זה לא פשוט כשיש יום פתוח בחוג הבלט, וכל ההורים מגיעים מלבדך. קשה גם להסביר את זה לילדים קטנים. מצד שני, אדם צריך למצוא את המקום הנכון שבו הוא מרגיש שהוא בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ולאזן בין הצרכים באופן האופטימלי שמאפשרות הנסיבות.

"באתי מבית שהעריך והוקיר את הצבא. אבא שלי ירד מהאונייה ונשלח לצנחנים, והוא גידל אותנו על סיפור שחרור ירושלים והצניחה במתלה. אמא שלי מצדה, תמיד עבדה ולמדה, כך שראיתי גם מודל של אשה שלא בוחרת להיות עקרת בית, ולסבא וסבתא שלי היה תפקיד מרכזי בילדות שלי. כל הדברים האלה מתחברים בסוף לבחירות שלנו כמבוגרים".

בזוגיות "סטנדרטית" תמיד יש אחד שמוותר.

"את מאיר פגשתי במהלך השירות הצבאי. הוא היה סרן ואני קצינת ת"ש של חטיבת הצנחנים. שלושה חודשים אחרי שנעשינו חברים קיבלנו החלטה - כל אחד צומח עם הבחירה שלו, ההתפתחות תקרה בצירים מקבילים ולעולם לא אחד על חשבון השני. איש משנינו לא רצה להתעורר בעוד 30 שנה ולהגיד 'בגללו או בגללה'.

"שנינו גם ידענו שפיקוד שונה מניהול כי מעורבים פה חיי אדם, בעיקר בשדה. אי אפשר להיעלם פתאום, ויש לזה מחיר שצריך להיות מוכנים לשלם. הבחירה בבן זוג תומך היא קריטית לאשה שרוצה להתקדם בקריירה".

נגד הצנחה, בעד מקצועיות

ככל שהמשפחה צמחה נתקלו בני הזוג בלא מעט קשיים. "שאף אחד לא יספר סיפורי מעשיות", אומרת כליפי-אמיר. "אבל הבשורה הטובה היא שאלה קשיים שיכולים להיפתר אם שומרים על שיח מאוד פתוח. כיוהל"ן היה לי חשוב לערוך סדנאות לקצינות הצעירות. תמיד אמרתי שכדי לשמור על היכולת להיות שווים צריך לארגן אחד עבור השני את העורף. זה נכון בכל תחום. במקרה שלנו זה אומר שמישהו נמצא במקומך בבית".

את לא מזכירה את המושג פמיניזם, למרות שאת משתמשת בו הלכה למעשה.

"אף פעם לא נתתי לאג'נדה המגדרית שלי כותרת. אני בעד נשים שעושות את הטוב ביותר וחושבות גם על נשים אחרות. הגעתי פעם לכנסת כדי לדבר על תמ"א 35, ומנכ"ל משרד הפנים ששמע כליפי-אמיר מיד אמר 'אה, הנה פמיניסטית'. אמרתי לו שזה דווקא מעודף שוביניזם. שני השמות הם של בעלי - אחד מקורי ואחד מעוברת. אנשים מניחים שעם שני שמות מיד צריך לתייג אותך. כדאי לתייג פחות, ולעשות יותר".

אם היו אומרים למורים של כליפי-אמיר שיום אחד היא תהיה תת אלוף בצה"ל, הם היו מרימים גבה. "הייתי תלמידה בינונית מאוד, כי הייתי עסוקה בדברים אחרים", היא מספרת. "הייתי פעילה בצופים, בצער בעלי חיים. הקריירה שלי היא הפתעה, כי תמיד הוגדרתי כאנטי תזה למסגרות. ההורים שלי בכלל לא היו בטוחים שאשרוד עד סוף השנתיים של השירות, אלא שבטירונות נתקלתי בכמה מודלים לחיקוי.

"אחת המ"כיות שלי בטירונות סיימה את השירות בתור אלוף משנה. פתאום פגשתי בחורות חזקות, שמציעות לי לתעל את כל הפעלתנות שלי לעשייה שיש בה תרומה משמעותית. זה עשה לי את הסוויץ'. מקומם של מודלים לחיקוי הוא דרמטי בתחום של קידום נשים בכלל, ובצבא בפרט. חשוב לא רק לקדם נשים שיכולות להוות מודל, אלא גם לחשוף אותן לדור הצעיר יותר של קצינות פוטנציאליות, שיבינו שהאפשרות קיימת והבחירה הרבה פעמים נמצאת בידיים שלהן", היא אומרת.

המושג "העדפה מתקנת" מקפיץ אותה מהכיסא. "בשום אופן לא. צריך לקחת תמיד רק את הטובים ביותר. אבל התפישה שלי, שלשמחתי אימצו גם הרמטכ"ל הקודם וגם הנוכחי, היא שאם יש גבר ואשה בעלי אותם כישורים - לוקחים את האשה. כשהייתי רמ"ח תשתית ופריסה באגף תיכנון, היו במחלקה שלי 50% נשים. אני לא בטוחה שאם בראש המחלקה היה עומד גבר, אלה היו מספרים.

"אני נגד הצנחה ובעד מקצועיות", היא מוסיפה. "במקביל, אני מתעקשת להקל על הבאות אחרי. אם כבר פרצתי דרך, אני צריכה להשאיר את טביעות הרגליים שלי כדי שלאחרות יהיה יותר קל. הייתי מפקדת מגל, והיום יש מפקדות במחנה שמונים ובבט"ר ניצנים. שתיהן היו מ"מיות אצלי. אני הייתי המודל שלהן, פרצתי את הדרך והשארתי את העקבות, כדי שהן יצטרכו להשתמש פחות במרפקים".

היית האשה הראשונה בכמה תפקידים שלפניך מילאו רק גברים. למה את הצלחת במקום שאחרות נכשלו?

"כי אני מתעקשת על מקצועיות. הייתי טובה בכל תפקיד שלקחתי על עצמי, הייתי מוכנה ללמוד המון דברים חדשים ולא פחדתי לצלול לתחומים שלא הכרתי. במקביל, סימנתי את המטרה ודרשתי לעצמי את התפקידים שסימנתי".

לסמן מטרה - ולא לבוא בטענות

"לא הסכמתי לקבל את המגבלות שהחברה מטילה, וכמובן שהייתי מוכנה לשלם את המחיר", מוסיפה כליפי-אמיר. "באחד התפקידים שאלו אותי 'בעלך בצבא ויש לך שלושה ילדים, מה תעשי?' התשובה שלי היתה 'זאת שאלה לא לגיטימית, אלה דרישות התפקיד ואני אמלא אותן'. לפני שאנחנו באות בטענות אנחנו צריכות לשאול את עצמנו אם סימנו את המטרה ובאמת חתרנו אליה כדי להגיע. במלים אחרות, אם אנחנו באמת מוכנות למאמץ שדורש התפקיד".

לפעמים לא ברור אם צה"ל באמת מקדם נשים או יותר מחפש לצאת ידי חובה.

"בניגוד למיתוס, צה"ל מאוד עסוק בקידום השוויון המגדרי. כיום 90% מהמקצועות פתוחים בפני בנות, ובפעם הראשונה ניתן תקציב של 15 מיליון שקל להתאמה מגדרית של מוצרים, כמו קסדות או אפודים למשל. כיוהל"ן, החלטתי שלא להתמקד ב-10% מהמקצועות שסגורים עדיין אלא דווקא באלה הפתוחים, ולקדם גישה של שוויון בתוך המקצועות האלה, כמו גם להמשיך את המלחמה החשובה בתופעת ההטרדות המיניות.

"הדברים האלה מחלחלים, כמו גם האפשרות שקצינות יטפסו בסולם הדרגות. אלא שמדובר בתהליך. אי אפשר להיות מנכ"ל בלי להכיר היטב את המערכת ולהיות בה בתפקידים מגוונים, גם תפקידי שדה. ככל שנשים יתעקשו להיות בתפקידים יותר 'גבריים', כך יגדלו הסיכויים לראות אלופות ואפילו רמטכ"לית.

"הרמטכ"ליות הפוטנציאליות נמצאות כרגע בשלבים שונים של הסולם, ואסור לקצר את התהליך. מה שכן - לא צריך לחכות שצה"ל יעשה את העבודה. שוויון מגדרי צריך להיות נושא שמתחילים ללמוד כבר בגן, לא פוגשים אותו בפעם הראשונה בצה"ל. תפקידו של משרד החינוך לא פחות חשוב, והוא לא תמיד מרים את הכפפה".

בצבא היו לא מעט מקרים של הדרת נשים מהכיוון הבוטה ביותר - שירת נשים והתנגדות להדרכת נשים.

"נכון, לכן כיוהל"ן ערכתי סקר שמיפה את הנושא והוגש לוועדה בראשות אלוף אורנה ברביבאי. הוועדה החליטה, והחלטותיה אומצו על ידי הרמטכ"ל, שלא תהיה סובלנות כלשהי כלפי הדרת נשים במרחב הציבורי הצבאי. זה פשוט לא יקרה. נשים הן חלק בלתי נפרד מהכוח של צה"ל, וכך זה יישאר. ההוראה הזו ברורה ואני מקווה שהיא מחלחלת למטה עד אחרון החיילים".

יש הטוענים שבצבא שמצמצם הוצאות, יוהל"ן הוא תפקיד מיותר.

"יוהל"ן הוא תפקיד שנמצא פה כדי להישאר, וכך יהיה עד היום שבו נרגיש שלא צריך את הקביים האלה. האם היום אנחנו עדיין זקוקות להן? כן, כן וכן. ואני מקווה שאני מספיק ברורה בנושא".

את בחופשת פרישה כרגע, מה הלאה?

"אני עם הפנים קדימה, במטרה להשתלב בשוק הפרטי ולהצליח לפחות כמו בצבא. הכיוון הוא תכנון, תשתיות ואנרגיה - נושאים שאני מכירה היטב, ויכולה לתרום בהם גם במסגרות לא צבאיות. כרגע אני נהנית קצת מהחופש, מהיכולת להתעמל בבוקר. אחרי 30 שנות צבא, נחמד לחוות קצת אזרחות".

tali.hs@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#