"נשים ערביות משקיעות בלימודים - ועובדות במוסך או בחנות" - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"נשים ערביות משקיעות בלימודים - ועובדות במוסך או בחנות"

מספר האקדמאיות במגזר הערבי עולה בהתמדה, אך כ-40% מהן אינן עובדות או מחפשות עבודה בתחום לימודיהן ■ במגזר היהודי, לעומת זאת, מדובר ב-20% בלבד ■ "האם למדנו באוניברסיטה לחינם? אנחנו ראויות ליותר" ■ נשים במגזר הערבי - כתבה שנייה בסדרה

4תגובות

עברו עשר שנים מאז שסיימה סמר מקבעה, 32, את לימודי התואר הראשון בסטטיסטיקה וחינוך מיוחד באוניברסיטת חיפה. היא גם בעלת תעודת הוראה, אך מאז סיום לימודיה המקום היחיד שבו מצאה עבודה הוא מוסך. כיום היא עובדת כפקידה ומנהלת חשבונות בחצי משרה במוסך בעפולה, ולפני כן עבדה במוסך בנצרת. במשך שנים חיפשה עבודה המתאימה לכישוריה, אך כל חיפושיה העלו חרס.

"ניגשתי לכל בתי הספר בסביבת המגורים שלי, הם הציעו לי להיות מורה מחליפה אבל אף אחד לא התקשר אלי", מספרת מקבעה. "כשקיבלתי הצעה רלוונטית היא היתה מבית ספר בדרום, כשאני גרה בצפון בכלל. לבתי ספר במגזר היהודי לא פניתי", היא מודה. "אפילו לא חשבתי על זה, אבל הרי גם שם יש מחסור בתקנים".

כיום, כשהיא משתכרת כ-3,000 שקל בחודש, מקבעה ממשיכה לחפש עבודה אקדמית באמצעות אתרי דרושים, עמותות וחברות השמה. "בשביל מה למדתי שלוש שנים?" היא שואלת בתסכול. "אני מסוגלת ליותר. מגיע לי יותר".

גיל אליהו

סיפור דומה לזה של מקבעה מספרת נדין (שם בדוי), ערבייה בשנות ה-30 לחייה מצפון הארץ, שסיימה תואר בהנדסת כימיה ממכללת שנקר ב-2006, ומאז אינה מצליחה למצוא עבודה קבועה כמהנדסת. נדין עבדה כהנדסאית כימיה בחברת דלתא בתחילת שנות ה-2000, והשלימה במשך ארבע שנים תואר בהנדסה כדי להתברג במשרה מאתגרת ומכניסה יותר, ואף נסמכה על הוריה כלכלית בתקופת הלימודים - אלא שמאז סיום הלימודים היא לא מוזמנת כלל לראיונות עבודה.

"ניגשתי בעצמי לחברות בפארקי תעשייה ושאלתי אם הן צריכות עובדים", היא מספרת. "גם הניסיון הזה לא צלח. האם למדתי ארבע שנים לחינם? חשבתי להמשיך לתואר שני בהנדסה כימית, אבל הרעיון ירד מהפרק כשראיתי שמכרה שלי, בעלת תואר שני, נמצאת באותו המצב בדיוק. יש לי שאיפות גדולות ואני לא רוצה לעבוד בחנות או להיות מורה, אבל יגיע הרגע שבו איאלץ להרים ידיים".

יש תואר, אין עבודה

מקבעה ונדין משתייכות לקבוצה של עשרות אלפי נשים שלא עובדות כלל או שנמצאות בתהליך חיפוש עבודה - 40% מכלל הנשים האקדמאיות הערביות - לעומת 20% בלבד מבין היהודיות, כך לפי נתוני עמותת נשים נגד אלימות מ-2010. נכון ל-2011, 11% מכלל הערביות העובדות הן אקדמאיות (55 אלף נשים), לעומת 25% במגזר היהודי. בנוסף, לפי הלמ"ס, 70% מהנשים היהודיות האקדמאיות עובדות כמנהלות במקצוע אקדמי או בתחום המכירות והשירותים - לעומת 50% מהערביות האקדמאיות.

החסמים העומדים בפני נשים ערביות אקדמאיות כמו נערמים אלה על אלה: אפליה על רקע לאומי ועל רקע מגדר, תחבורה בלתי יעילה, ריחוק ממרכזי תעסוקה בערי המרכז, וכן בחירה במקצועות רוויים, כמו הוראה ועבודה סוציאלית, שבהם הביקוש עולה על ההיצע.

מעניין כי הקושי והתסכול שחשות נשים ערביות אקדמאיות ללא עבודה מתאימה, אינו ניכר באופן כה בולט בנתונים היבשים. כך, לפי נתוני הלמ"ס, ב-2011 70% מהאקדמאיות הערביות הועסקו - לא רחוק משיעור התעסוקה של אקדמאיות יהודיות (75%). על רקע העובדה ששיעור ההשתתפות הכללי של נשים ערביות בשוק העבודה הוא 25% נכון ל-2011, ברור שהשכלה תורמת לתעסוקה. מצד שני, במציאות שבה ערביות אקדמאיות מועסקות במוסכים, בחנויות בגדים ובעסקים משפחתיים קטנים, בשכר נמוך מאוד - התמריץ של נשים ערביות לרכוש השכלה פוחת והולך.

אמיל סלמן

"אם הקושי למצוא עבודה מתאימה יימשך, נשים ערביות פשוט יפסיקו לפנות לאקדמיה, ובמקום ללכת קדימה, נחזור לאחור", קובעת סאוסן תומא-שוקחה, רכזת פרויקט נשים ותעסוקה בעמותת "נשים נגד אלימות", שחנכה באחרונה אתר דרושים לערביות אקדמאיות.

"נשים משקיעות בלימודים ארבע-חמש שנים רק כדי לחזור הביתה עם תעודת מובטלת. הן אומרות לעצמן 'למה יצאתי ללמוד?' רוקחות ומורות מוכנות לעבוד בסטאז' ללא תשלום, אף שזה לא חוקי, מתוך תקווה שיקבלו יתרון בקבלה לעבודה. באחרונה פגשתי בנצרת עובדת בחנות בגדים, והתברר לי שמדובר בבוגרת תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת חיפה. היא עשתה הכל נכון, ובכל זאת לא מוצאת עבודה. המדינה מכוונת לעידוד תעסוקת נשים ערביות, אך אין תוכניות ממשלתיות ראויות והבעיה נותרת קשה".

מורות מובטלות

אחד התחומים עם שיעור האבטלה הגבוה ביותר הוא ההוראה. אם לפני 10-20 שנה מורות ערביות היו מצרך נדרש, כיום השוק מוצף בהן. יש כיום 11 אלף מורות ערביות מובטלות, ובכל זאת 50% מהסטודנטיות הערביות לתואר ראשון לומדות חינוך והכשרה להוראה.

מקבעה, 32, שרוצה מאוד לעבוד כמורה במגזר הערבי, חווה את ההצפה הזו על בשרה. היא סיימה באחרונה קורס בשיווק פנסיוני, בתקווה שאולי לימודים אלה ימתגו אותה טוב יותר בשוק העבודה, והיא תוכל למצוא עבודה בבנק. "יש המון מורות ערביות. מרבית האוכלוסייה הערבית מרוכזת בצפון, ולכן ההיצע קטן מהביקוש. בנצרת, למשל, כמעט כל הבנות הולכות ללמוד חינוך, אבל כמה תקנים למורות בתי הספר יכולים להציע?"

מקבעה מודה שתחומי הלימוד של ערבים הם לרוב מצומצמים. "סיימתי לימודי חינוך מיוחד עם עוד 120 בנות ערביות באוניברסיטת חיפה, וזה מבלי להחשיב את הבנות שסיימו חינוך במכללות", היא אומרת. "ערבים נדרשים להחליט בגיל 18 מה ללמוד באוניברסיטה, ולפעמים בחירה לא נכונה בגיל צעיר תכשיל אותם. צריך לעזור להם להתכוון למקומות הנכונים".

גיל אליהו, ירון קמינסקי ואמיל סלמן

נתוני הלמ"ס מראים כי אכן קיימים פערים בהעדפות המקצועיות בין ערביות ליהודיות: ב-2008 60% מהערביות למדו בפקולטות למדעי הרוח והחברה, לעומת 50% מהיהודיות, ו-17% מהן למדו את מקצועות העזר הרפואיים, לעומת 7% מהיהודיות. לעומת זאת, בעוד 20% מהיהודיות למדו הנדסה, רק כ-5% מהערביות פנו למקצוע, ורק 2% מהערביות למדו משפטים, לעומת כ-5% מהיהודיות.

"שיעור גבוה של נשים לומדות את מקצועות מדעי החברה והרוח, אבל אם מסתכלים על הביקוש בשוק, התמונה הפוכה", אומרת יעל קאהן-שרון, מנכ"לית עמותת קו משווה. "ההתנהלות הזו מקטינה באופן משמעותי את סיכויי ההשתלבות של אקדמאיות בשוק העבודה".

עם זאת, גם ערביות שלמדו הנדסה ומשפטים, לא מצליחות למצוא עבודה מתאימה. בהיי-טק למשל, עובדות כיום רק כ-70 נשים ערביות, ובשירות המדינה הן ממלאות רק 3% (גברים ערביים 4%) מהמשרות, מול יעד ממשלתי של 10% עובדים מהמגזר הערבי.

"אומרים על אקדמאיות שהן רוצות לעבוד קרוב לבית כדי להיות עם הילדים - וזה נכון, אבל זו דרך קלה להתנער מאחריות", אומרת מקבולה נסאר, פעילה חברתית ורכזת מדיה בארגון צופן לקידום ערבים בהיי-טק. "המדינה לא מספקת תנאים שיאפשרו לנשים ערביות לעבוד. גם יהודייה תתקשה למצוא משרה מתאימה, אם היא גרה בסכנין ואין לה איך להגיע לחיפה. גברים אקדמאים יודעים שעומס הפרנסה מוטל עליהם, אז הם נאבקים יותר ויהיו מוכנים להגיע לאן שצריך כדי לעבוד. לעומת זאת, נשים יחכו לעבודה המתאימה, ובינתיים עוד משפחה נכנסה למעגל העוני. בלי יצירת מקומות עבודה, עידוד מעסיקים להעסיק אקדמאיות ערביות והתאמת התשתית לנשים - השינוי לא יקרה".

לא מדובר רק בשיפור תשתיות התחבורה, מדגישה נסאר, אלא גם במתן סיוע פרקטי לאמהות עובדות, באמצעות מעונות יום מסובסדים, למשל. כיום רק כ-4% מהילדים הערבים מטופלים במעונות ומשפחתונים מסובסדים, לעומת כ-16% מהילדים היהודים. "ביישובים הבדואיים בנגב, נשים יצאו לעבוד ברגע שהקימו משפחתונים לילדיהן", אומרת נאסר.

"50% מהאוכלוסייה הערבית נמצאת מתחת לקו העוני", מציינת תומא-שוקחה. "להורים אין שתי מכוניות. אם כבר יש מכונית הבעל ינהג בה, וברגע שאשה צריכה לשלם אלפי שקלים על מעון לילד ואין לה איך להגיע לעבודה, אילו ברירות נשארות? אין חסם תרבותי שמונע מנשים לעבוד, אך יש חסם גיאוגרפי. אפשר לומר לזוגות אקדמאים 'תעברו למרכז', אבל אנשים קשורים למשפחה ולרשת החברתית שלהם, ורוצים לפתח את המקום שבו גדלו", היא קובעת. "מזניחים את הפריפריה, אז אנשים נדחפים למרכז, כשמה שנדרש זה לפתח את הפריפריה ולהביא את מקום העבודה לעובדים".

hila.weissberg@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#