"לא צריך לוותר על ילדים, אפשר ליצור גם במעט זמן"

כך אמרה הסופרת צרויה שלו בכנס היום ■ יהודית רביץ: "נוח לי להכיר בזה שהצלחתי. אני חיה את העכשיו"■ הכוריאוגרפית שרון איל: "יכולה להרגיש אחרת אחרי יצירה נשית או גברית"

הילה ויסברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הילה ויסברג

"עבדתי מאוד קשה כדי להיות מסוגלת להניח את השוט, להיות פחות קשה עם עצמי, ופשוט לחיות את העכשיו", כך אמרה היוצרת והזמרת יהודית רביץ בכנס נשים ועסקים של TheMarker שנערך אתמול בתל אביב, כחלק מפאנל אמניות שהנחתה עורכת מדורי קריירה, ניהול ויזמות טלי חרותי-סובר.

רביץ אמרה שגילתה שהשנים הארוכות שחלפו מאז שהחלה ליצור, איפשרו לה להכיר בהצלחתה וליהנות ממנה, וכיום היא מבינה שתהליכים של התבשלות בתוך הצלחה אורכים זמן. "אני נתתי את השנים שלי כדי לקבל חוכמה. כנראה שתבשיל טוב דורש את הזמן שלו", אמרה בחיוך, "וכשמשתוללים עם האש - האורז לא יוצא טוב. מאוד נוח לי להכיר בזה שהצלחתי, אני מבינה שההצלחה היא שלי. טיפסתי על ההר מבלי להשאיר חללים אחרי, ואם השארתי חללים הרי שהם חלקים שלי שהשארתי מאחור. אני מושיטה כיום ידיים לצעירים כדי ללמוד מהם ולעזור להם, כי הבדידות במקצוע שלנו היא לפעמים בלתי נסבלת".

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

מימין: טלי חרותי-סובר, יהודית רביץ, צרויה שלו שרון איל וסיגלית לנדאו צילום: עופר וקנין

יצירה "גברית" או "נשית"?

כשנשאלו היוצרות מה הן מייעצות לנשים צעירות שחותרות לקריירה וגם להקמת משפחה הן דיברו על עבודה קשה, ועל הדוגמה שהן משמשות לילדיהן. הסופרת צרויה שלו אמרה כי דווקא ההתכוונות להצלחה לא תמיד מביאה הצלחה. "אני מאמינה שצריך לחיות חיים מלאים, לא לוותר על משפחה ולא על ילדים. לפעמים המשמעות היא פחות זמן פנוי וזה בסדר, ולפעמים אפשר ליצור דבר בעל ערך ב-3 שעות ולא ב-13 שעות".

היוצרות דיברו על העובדה שהן לא מבחינות בין יצירה "גברית" ל"נשית". הרקדנית והכוריאוגרפית שרון איל אמרה: "אני רואה הבדל בין יצירות של אנשים שונים, ואני יכולה להרגיש אחרת אחרי יצירה נשית או גברית. אבל אני לא מתחברת ללהקות, אלא לרקדנים. כיום פחות ופחות אפשר לדעת אם היוצר הוא גבר או אשה".

שלו אמרה שהיא מקווה שבדור הבא של הסופרים כבר בכלל לא תהייה התייחסות למגדר. "העולם הספרותי הופך ליותר שוויוני וכך צריך לשפוט ספרים, אם הם טובים או לא, מבלי להתחשב במגדר. וירג'יניה וולף אמרה שהסופר הוא אנדרוגינוס".

רביץ הזדהתה עם ההגדרה: "כשאני מופיעה אני עשויה להיות אשה שבירה ואחר כך קאבויי, אני יכולה להיות מה שאני רוצה". האמניות דיברו על העובדה שהחלו ליצור בגיל מוקדם מאוד, שכן העיסוק ביצירה בחר בהן יותר משהן בחרו בו. שלו ורביץ הודו שלעתים הן מבלות שעות על גבי שעות בבית כשהן לבושות בפיג'מה כחלק מתהליך היצירה, ולכן קשה להן לראות את עצמן כ"קרייריסטיות".

רביץ סיפרה כי "לשאול אמניות על שוק עבודה נשמע כמו פרדוקס", אמרה, "אנחנו לא באות לשרת מנגנון". לדבריה, ערכי הצניעות שחונכה עליהם איפשרו לה לשמור על בריאות נפשית לאורך הדרך וכשהיא מזהה הצלחה - היא גם יודעת שלאחריה תתחולל נפילה. "אני מניחה שקיבלתי מזון טוב שגרם לי להיות חרוצה ועם רגליים על הקרקע. הכלי שמחזיק אותי עד היום זה הבית והחינוך מהם אני מגיעה".

"עשו דברים בהתרגשות, זו כבר הצלחה"

"לקח לי הרבה שנים להתייחס את העיסוק שלי כאל קריירה", סיפרה שלו. "כשאני חושבת על אשת קריירה עולים הסטריאוטיפים הכי פשוטים של האישה שקמה מאוד מוקדם בבוקר, לובשת חליפה, אוספת את השיער, משאירה את הילדים עם המטפלת וחוזרת מאוחר הביתה וכמובן תמיד תקיפה והחלטית - ואילו אני רוב הזמן עובדת בפיג'מה, לא מספיקה הרבה ועבד של הילדים שלי. אז מה אני? התחושה היא של פיצול, כי אני יודעת שהספרים שלי מתורגמים ונקראים בידי אנשים רבים אז כנראה שזו כן קריירה.

בניגוד לקריירות אחרות, מה שקשור ביצירה הוא מתעתע. אני לא יודעת מה לעשות כדי שהיצירה תצליח, אלא עושה מה שאני יכולה כדי שכל משפט שאני כותבת יהיה הכי מדויק אמיתי ועמוק. את 'חיי אהבה', הספר הכי מצליח שלי, כתבתי בזמן הקצר ביותר כשהייתי בחופשת לידה עם התינוק על הידיים. לכן כשמבקשים ממני לתת טיפ על הצלחה, אני - עשו דברים בהתרגשות, וזו כבר הצלחה".

איל אמרה שככל שהיא מתבגרת כך היא חשה בודדה יותר ותוהה יותר על קנקנו של המושג החמקמק הצלחה. "אני לא יודעת איך לפרק הצלחה", אמרה איל, "אני חייבת לעשות את מה שאני עושה - אחרת אהיה עוד יותר עצובה מכפי שאני עצובה גם כך, מבחינתי זה או להיות עצובה מאוד או להיות קצת פחות עצובה. כשאני יוצרת אני מגיעה למקומות עמוקים וקשים ולא משחררים".

איל התייחסה גם להתנסות בדוגמנות בתחילת הקריירה שלה ועל הסטריאוטיפ הכרוך בעיסוק הממותג כרדוד וריקני מאוד. "הייתי ילדה היפית ויחפה ברחוב ומישהי שאלה אותי אם אני רוצה להצטלם. רציתי להרוויח כסף וזה התאים. כיום כשאני יוצרת אני רוצה להתחבר לעולם האופנה, יש לי הערכה לזה, אבל אני לא רוצה להיות בפרונט".

לנדאו אמרה בהקשר זה: "לא צריכים להיות רגשות אשם במקום שבו יש חיפוש אחרי יופי ואסטטיקה". היא דיברה על העובדה שלא הסכימה אף פעם להתפשר על האמנות שלה, ולכן את העצמאות הכלכלית השיגה בתחילת הקריירה באמצעות עבודות צדדיות, מלצרות למשל. "האמנות בחרה בי כי אין דבר שאני יכולה לעשות טוב יותר", אמרה לנדאו, "תמיד שמרתי על עצמאות כלכלית כי לא רציתי לשעבד את היצירתיות שלי לשום דבר מלבד הדבר שאני אהבתי לעשות. יש לי קול, והוא מוביל אותי, גם כשצריך לשרוד בתוך מערכת גברית. זה מאבק, לטוב ולרע".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker