הכירו ארבע היי-טקיסטיות ערביות - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
"אנחנו חלוצות"

הכירו ארבע היי-טקיסטיות ערביות

רק 700 מבני המגזר הערבי השתלבו בתעשיית ההיי-טק הישראלית, ובתוכם מצבן של הנשים רע במיוחד - ההערכות הן כי 70 ערביות בלבד עובדות כיום בתעשייה ■ על החסמים הרבים ועל הדרכים לפתרון

34תגובות

"ישראל מפסידה 30 מיליארד שקל בשנה בגלל אוכלוסיות שלא ממצות את הפוטנציאל שלהן בשוק העבודה, כמו נשים ערביות ונשים בכלל", כך אמר באחרונה שגריר בריטניה בישראל, מתיו גולד, בכנס נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה שהתקיים בתל אביב.

כמתבונן מן הצד, גולד איבחן היטב תופעה שקצת חמקה מהרדאר. "כולם יודעים לדבר על ההצלחה של ישראל בהיי-טק, על אומת הסטארט-אפ", אמר. "אבל האמת היא שיש מעט מדי ערבים בסקטור הזה".

חגי פריד

גולד צודק: בישראל 2012 עובדים בתעשיית ההיי-טק המשגשגת רק 700 מפתחי תוכנה ערבים (1,000 מועסקים בהיי-טק בסך הכל), מתוך אלפים שסיימו את לימודיהם בפקולטות למדעים מדויקים בעשור האחרון - זאת לעומת 85 אלף מפתחי תוכנה יהודים. לפי סמדר נהב, מנכ"לית צופן, ארגון לקידום ערבים בהיי-טק, רק שישית מבין בוגרי המדעים המדויקים הערבים מתברגים בתעשיית ההיי-טק הישראלית מדי שנה, בעוד שבקרב יהודים כמעט 100% מהבוגרים מוצאים עבודה.

לאן נעלמו הבוגרים הערבים הרבים שהוכשרו להיי-טק אבל פוספסו בדרך? רבים פנו להוראה, קצתם עזבו את הארץ, ואחרים הסתפקו במקצועות שלא מחייבים הכשרה אקדמית. מנתוני עמותת "קו משווה" עולה כי רק מחצית מהערבים האקדמאים הועסקו ב-2010 בעבודות שתואמות את הכשרתם.

גם הדיווחים על אפליה אינם שוככים. כ-30% ממחפשי העבודה הערבים דיווחו על תחושת אפליה ב-2011, לפי סקר של מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. נראה כי תופעות של אפליה, לצד חסמים גיאוגרפיים ותרבותיים, מביאים למצב שבו הפוטנציאל של ערבים אקדמאים בכלל, ומהנדסים בפרט, רחוק מלהיות מנוצל.

חגי פריד

"היי-טק זו תעשייה הומוגנית שנוטה לקלוט את הדומים", אומרת נהב. "הרקע של הערבי הממוצע זר למראיין. הוא לא מכיר את בתי הספר שבהם למד, ומזהה את הערבי תחת הסטראוטיפ של 'נותן השירותים הפשוט'. קיימות כמובן גם הדעות הקדומות והפחדים הקשורים בערבים".

לתוכנית המלאה של כנס "נשים ועסקים" 2012, ב-5 במרץ, ולהרשמה - לחצו כאן

אם מצבם של המהנדסים הערבים קשה, הרי שמצבן של מהנדסות ערביות קשה במיוחד. מספרן בתעשיית ההיי-טק מזערי - כ-70 בלבד לפי הערכות. "נשים ערביות חשופות יותר ללחצי המסורת והמשפחה", אומרת נהב. "בנוסף, משרה הכרוכה בעבודה מסביב לשעון ובנסיעות לחו"ל עשויה להתנגש עם ציפיות המשפחה, כי האשה תמשיך להתגורר בכפר ותציב את משפחתה בראש סדר העדיפויות", היא אומרת.

חגי פריד

לכך מיתווספת הנטייה של חברות חלשות מבחינה כלכלית לעודד את הצעירים שבה - נשים וגברים - לבחור במקצועות הנחשבים "יציבים", כמו הוראה, עריכת דין ורפואה. "גם אמא שלי רצתה רופאה בבית", מודה בסמה ח'לף-ג'ובראן, מהנדסת תוכנה באינטל שגדלה בכפר ראמה שבגליל, וכיום מתגוררת עם בעלה בתל אביב. "את כל המצטיינים הערבים מייעדים אוטומטית לרפואה. ובעיני זה לא יעיל. גם להיי-טק לא כולם צריכים ללכת. נכון יותר לחתור לחברה ערבית הטרוגנית, שבה יש הכל - רקדנים, אמנים, סוחרים וגם נשות היי-טק".

חסר לנו היוסי ורדי הערבי

הנסיון להבין אילו נשים אכן הצליחו להתברג בתחום ההי-טק הישראלי מגלה פרופיל דומה. לא בכדי ארבע הנשים שרואיינו לכתבה זו מנהלות אורח חיים חילוני-ליברלי, מתגוררות במרכזים עירוניים, ושלוש מהן נשואות (אחת מאורסת) - עדיין ללא ילדים. הארבע גם מתניידות במכונית פרטית ולכן הן אינן תלויות בתחבורה ציבורית כאמצעי הגעה לעבודה.

חגי פריד

לנשים ערביות המגיעות מרקע שונה, ומתגוררות למשל בכפרים הערביים בצפון, אין אפילו את היכולת המעשית להגיע לעבודה בחיפה או בתל אביב. ג'ונא ח'ליל עובדת כמהנדסת QA בחברת הציוד הרפואי אקטיביוז, וגרה בחיפה. לדבריה, "נשים רוצות לעבוד - אבל כשאין להן איך להגיע מהכפר למקום העבודה, כי אין תחבורה ציבורית ראויה, דרושה התערבות מבחוץ. כמה קווי אוטובוס עוברים ביום מכפרי הצפון לכיוון מרכזי הטכנולוגיה בחיפה ותל אביב, ובאיזו תדירות? בנוסף, הכבישים בכפרים גרועים כל כך, שאפילו לצאת לעבודה עם מכונית זו משימה קשה".

בסמה ח'לף-ג'ובראן מדברת על גורם אחר שמביא להתרחקות נשים מההיי-טק: היעדרם של מודלים לחיקוי בחברה הערבית. ח'לף-ג'ובראן החלה לעבוד במשרת סטודנט באינטל כשהיתה בשנה האחרונה של התואר, ומאז היא שם. "יש באינטל ערבים בעמדות בכירות, וזה נותן הרגשה טובה", היא מסבירה. "אינטל היא בדרך כלל המקום הראשון שצעירים ערבים פונים אליו".

לא בכדי ח'לף-ג'ובראן מדברת על "ערבים בכירים" - הם מי שערבים צעירים נושאים אליהם עיניים. "חסר לנו ה'יוסי ורדי' הערבי", אומרת ח'לף-ג'ובראן, שבעצמה הושפעה רבות ממנטור ערבי בן הכפר שלה - ראמה, זיאד חנא (מייסד מרכז המו"פ של חברת JASPER בחיפה, ומי שמשמש מנהל הפיתוח בחברה, ה"ו). "יש לנו מודלים, אבל הם לא ידועים ומוערכים מספיק, מה גם שאין מודל של אשת היי-טק מצליחה", היא אומרת. "אנחנו הדור הראשון של נשים ערביות שעובדות בתעשייה. גדלנו בבית שבו אמא חיכתה לנו בצהרים עם ארוחה חמה".

כשהמודלים לחיקוי נמצאים בבית, קצת יותר קל להצליח. אמה של ח'ליל למשל, גם היא בוגרת מדעי המחשב בטכניון, ודודתה, רים יונס, היא מנהלת חברת המכשור הרפואי אלפא אומגה שבנצרת. אביה רוקח. בנסיבות כאלה, ברור מדוע ח'ליל מצהירה כי "מגיל אפס ידעתי שאלך לטכניון", אבל גם לה ברור שלא כל הצעירות הערביות בורכו בסביבה שכזאת.

ועדיין, ח'ליל טוענת שתנאי פתיחה מצוינים ללא דלק פנימי לא יועילו לאף אחד. "לא הייתי מצליחה אם לא הייתי פייטרית", היא קובעת. כדי לעורר מודעות למקצוע שבו בחרה - הנדסה ביו-רפואית, היא מעבירה הרצאות בפני בני נוער ערבים בבית הספר התיכון שבו למדה. "אני הולכת לבית הספר הישן שלי ומעבירה מצגות על הנדסה ביו-רפואית. זה חשוב לי למתג ולהסביר את התחום הזה", מספרת ח'ליל.

האם נשים ערביות חוששות כי עבודה בהיי-טק תמתג אותן באופן שיקשה עליהן למצוא בן זוג?

חלף-ג'וברן: "חצי מהחברות שלי יהיו המפרנסות העיקריות בבית, אז יכול להיות שזה מאיים על גברים - אבל לדעתי זו תופעה גלובלית. החברה הערבית מסורתית יותר, והמשמעות עשויה להיות שגבר שאינו משכיל לא ייפנה לאשה משכילה ממנו".

"אמא שנוסעת שעתיים לעבודה - תוותר מראש"

דועא ג'השאן, שעובדת כבר 11 שנה בחברת מרוול (Marvell), היא היחידה מבין ארבע הנשים ההיי-טקיסטיות שנושאת גם בתואר אמא. לפני כחצי שנה היא חזרה מחופשת לידה. "מי שצריכה לנסוע שעתיים הלוך ועוד שעתיים חזור לעבודה, ולפני כן רוצה לאסוף את הילד מהגן - לא תעמוד בזה", היא אומרת. "היא תוותר מראש ותחפש עבודה ליד הבית".

ג'השאן למדה במגמת אלקטרוניקה ומחשבים בבית הספר, המשיכה לטכניון, ובמהלך הלימודים החלה לעבוד בסניף של גלילאו שהיה ממוקם אז בקמפוס. לדבריה, אחד החסמים העומדים בפני צעירים ערבים משכילים הוא גיאוגרפי-מנטלי. "בחברות טכנולוגיה בצפון, היכן שמעסיקים כבר מהנדסים ערבים, שיטת 'חבר מביא חבר' תופסת גם עבורנו. יש יותר פתיחות מצד מעסיקים, כי ערבים כבר הוכיחו את עצמם בעבודה", אומרת ג'השאן. "אבל התחושה שלי היא שבחברות שנמצאות במרכז מעסיקים פחות ערבים, וכפועל יוצא יש יותר סטיגמות. צריך לשבור את מעגל הקסמים הזה, מה גם שמדובר במקומות רחוקים פיסית מהגליל, שבו חיים רוב הערבים".

הדרך של רנה פראן אל הטכניון, ומשם למרוול ולאינטל, עוברת דרך חוג שחמט שנפתח בכפר מעיליא שבו גדלה, ביוזמת מורה ערבי צעיר וחדור מוטיווציה. "הוא קלט את הילדים שמתאימים ללימודי מתמטיקה ופיסיקה, וקישר בין השחמט למקצועות האלה. נפתחו לי העיניים", נזכרת פראן. "למדתי בחוג עד כיתה ט'. המורה היה כל כך חדור מטרה, שהיה מוכן לקבל גם תלמידים שלא יכלו לשלם. הוא לימד אותנו תכנות ועודד אותי לקנות מחשב", היא מספרת.

לדברי פראן, הסיפור הקטן הזה מוכיח כיצד חוויה מחזקת בילדות וליווי של מנטור, יכולים לייצר מסלול קריירה מבטיח. הוריה, כמצופה, קיוו שתהיה רופאה. "חלק מהקושי טמון במסורת", היא אומרת. "גם מי שכבר הלכה נגד הזרם ובחרה במדעים מדויקים באוניברסיטה, תתבקש פעמים רבות לחזור לכפר לאחר סיום התואר. נשים שהציפייה מהן היא לעבוד מעט ולהיות בבית - מראש לא ילמדו הנדסה, ונשים שלמדו את המקצוע וחזרו לכפר - ייתקלו בחסם בגלל הריחוק הגיאוגרפי".

מה צריכה לעשות אשה ערבייה צעירה שרוצה להתברג בתעשיית היי-טק הישראלית?

ח'לף-ג'ובראן: "לשאוב עידוד מסיפורי ההצלחה ולא להסתמך על כישלונות של אחרים. אומרים שמי שבוחר בהיי-טק לוקח סיכון. האמת היא שבכל תחום מקצועי יהיו מי שיספרו על חיפושי עבודה שלא צלחו. אז מה? צריך לחשוב חיובי, ולעשות את מה שאתה טוב בו. ויש עניין נוסף, שקשור בגיל: צעירים ערבים הולכים לאוניברסיטה, עובדים כמו מטורפים ומיד רצים להתקבל לעבודה, לעומת יהודים שמשרתים בצה"ל ומתראיינים לעבודות בגיל 28, כשהם בשלים מאוד.

"כשאני מראיינת מועמדים לעבודה רואים את הפער. נקודת ההתחלה לא שווה. צריך להשקיע בהכנת מועמדים ערבים לראיונות עבודה", אומרת ח'לף-ג'ובראן. בעניין זה מוסיפה ח'ליל כי "שפת ההיי-טק היא אנגלית, ובעבור ערבים, אנגלית היא שפה שלישית. את ראיון העבודה שלי למשל נדרשתי לעבור באנגלית. זה לא קל - זה כמו שתגידי ליהודי להתראיין בגרמנית. צריך להשקיע בלימודי אנגלית".

כיצד הסביבה מקבלת את ארבע הנשים, שהתברגו במקצוע שדורש מהן לעבוד סביב השעון - ומה המחיר שהן משלמות? פראן מספרת שבכפר התגובות חיוביות ("גברים מבוגרים עוצרים אותי ואומרים לי 'אנחנו גאים בך'"), אבל שהאחים שלה עוד לא יודעים איך לאכול את האחות הפמיניסטית.

שוויון מגדרי, היא אומרת, הוא עיקרון שנמצא עדיין בחיתוליו בחלק מהמשפחות. "הם מבקשים בהומור שאפנה את הצלחות שלהם מהשולחן, ואני מסרבת בתואנה שאני עובדת לא פחות קשה מהם אז למה שאעשה אז זה", מספרת פראן. "התשובה שלהם היא: 'אף אחד לא הכריח אותך לעבוד כל כך הרבה'".

hila.weissberg@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#