צה"ל עובר לדרום - האם העסקים המקומיים ירוויחו מכך? - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

צה"ל עובר לדרום - האם העסקים המקומיים ירוויחו מכך?

יואל רובין, מנהל המרכז לטיפוח יזמות בירוחם: "העסקים בדרום מכוונים נמוך: הם מרוצים אם קיבלו פרויקט ושילמו להם בזמן" ■ מומחים טוענים כי עסקים בדרום יפיקו תועלת ממעבר בסיסי צה"ל רק אם ייצרו שיתופי פעולה עם עסקים מקומיים או חברות מהמרכז

תגובות

<<בשנות ה-80, בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים, העתיק צה"ל ארבעה בסיסי ענק מסיני לנגב. עם זאת, כלכלת הנגב כמעט שלא הרוויחה: את רוב השירותים רכש צה"ל מספקים צפונית לנגב. כך למשל, את המדים של חייליו מכבס הצבא במכבסה במישור אדומים, וקרח הוא רוכש מאזור קריית גת.

אבל אין צורך להרחיק עד שנות ה-80. גם במכרז להקמת הגדר בגבול עם מצרים, בהיקף של יותר ממיליארד שקל, זכו קבלנים מהצפון. הסיבה: בדרום אין קבלנים גדולים בעלי ידע ויכולת לבצע פרויקט מורכב מסוג זה לבדם.

זה בדיוק מה שעלול לקרות גם בתהליך הנוכחי של העתקת בסיסי צה"ל דרומה, אם העסקים בדרום לא ייערכו כראוי. הקמת בסיסי ענק בהיקף של מאות אלפי מטר בנוי, ולצדם בסיסים קטנים יותר, תייצר הזדמנויות אדירות לעסקים, קודם כל בתחום הבנייה. בהמשך יתופעלו הבסיסים על ידי זכיינים אזרחיים לפרק זמן ארוך, והמשמעות היא שלאורך עשרות שנים צה"ל ירכוש בהיקפים עצומים שירותי כביסה, מזון, הדרכה ותיקונים מעסקים.

סא"ל שלום אלפסי, ראש מינהלת קריית ההדרכה של צה"ל בנגב, ממחיש את ההיקפים והגיוון בביקושים: "מערך ההזנה שיספק 30 אלף מנות יהיה אזרחי, ובמעגל הראשון יהיה ביקוש לעובדי מטבח, במעגל השני ספקים, אחרי זה מחסנים וכן הלאה. גם אחזקה ובינוי היא שרשרת ארוכה הכוללת מערכות מיזוג אוויר, מים חמים, ניקיון, גינון, וכל זה יינתן על ידי גופים אזרחיים. להחזיק עיר כמו המחנה הזה מצריך הרבה מאוד ידיים ומכונות, שאותן יספקו עסקים אזרחיים".

אופטימיות מסויגת

השאלה הגדולה היא איזה נתח יישאר בבאר שבע ודרומה. בינתיים האופטימיות מהולה בספק: "כשמדברים על מעבר צה"ל לנגב זה נשמע לכולם כמו הזדמנות ענקית, אבל בתור מי שמטפל בעשרות יזמים, עד כה רק יזם אחד הגיע אלי בשל עניין במעבר צה"ל דרומה", אומר יואל רובין, המנהל האזורי של מט"י (מרכז טיפוח יזמות) בירוחם וברמת הנגב.

בלי היערכות מתאימה, סבור רובין, מי שיגזרו את הקופון יהיו העסקים הגדולים מאזור המרכז: "ליוויתי למשל מפעל מתכת מהאזור שבנה מתקנים עבור בסיס נבטים. למפעל אין מחלקת תכנון וגם לא מחלקת פיתוח עסקים, והוא לא יודע לגשת למכרזים. הוא היה קבלן משנה יד שלישית: קבלן תל אביבי שזכה במכרז לקח ספק משנה מקריית גת, וההוא לקחת את המפעל מהדרום מפני שיש לו יכולת ייצור. או למשל מתקין מזגנים בירוחם שמעסיק חמישה עובדים - אם הוא ינסה לגשת למכרז, ישאלו אותו: מהו הניסיון שלך בהתקנה של 200 אלף מטר מרובע? הפער פשוט גדול מדי. הבעיה היא שאם זה יהיה כך גם בהמשך, אז מי שיגרפו את המיליונים לא יהיו העסקים מהדרום. החלק העצוב הוא שאנשי הדרום מראש מכוונים נמוך. הם מרוצים אם הם קיבלו פרויקט ושילמו להם בזמן", אומר רובין.

דני שם טוב, הבעלים של מפעל שלדג מתכות מדימונה, מסכים: "כל אחד גוזר קופונים, עד שהקבלן האחרון נשאר עם מחיר קרן. הרווח הרציני יישאר אצל הקבלנים הראשיים מהמרכז. נקודת החולשה של הדרום היא שלמרות שיש כוח אדם מקצועי ומפעלים עם פוטנציאל, הפרויקטים זזים צפונה".

היעד: 120 אלף מקומות עבודה עד 2020

משרד התמ"ת מסייע לעסקים, ובין היתר אירגן כנסי הסברה שבהם הוסבר כיצד לקבל אישור ספק למשרד הביטחון ועל החשיבות של עמידה בתקנים הדרושים למכרזים. הוא אף סיבסד את העלות של ההתאמה הזאת: "הנחות היסוד הן שהעתקת המחנות היא עוגן מרכזי בתוכנית לפיתוח הנגב. התוכנית שלנו מציבה יעד של 300 אלף מועסקים בנגב עד 2020 לעומת 180 אלף כיום", אומר בנימין סימן טוב, הממונה על מחוז הדרום במשרד התמ"ת.

במסגרת שיתוף פעולה עם מינהלת המעבר שהקים צה"ל איתרו במשרד 22 שירותים שיופרטו וייצרו הזדמנויות עסקיות. התמ"ת ממליץ לעסקים קטנים להתאגד ולגשת יחד למכרז גדול, אך גם סימן טוב מודה שבינתיים זה לא קורה: "זה נכון שכל עוד השירותים של הצבא לא מופרטים היזמים לא משקיעים בהיערכות, אבל ברגע שההפרטה תצא לפועל, החל מ-2014, אין לי ספק שיקומו מאגדים של עסקים שייתנו שירות לצה"ל. יש עוד זמן".

דורון אפרתי, מייסד חברת נגבקו המתמחה באיתור הזדמנויות לפרויקטים בנגב, מציע מודל נוסף: שיתופי פעולה בין עסקים מהמרכז לעסקים מקומיים. לדבריו, האתגר הגדול הוא איך לבנות נכון את השותפויות: "עסקים גדולים שיכולים להעמיד עוצמה פיננסית, ניסיון וכוח אדם מקצועי יכולים לחיות בלי העסקים הקטנים בדרום, אבל לא להפך. לכן מלת המפתח היא שיתופי פעולה בין חברות גדולות מהמרכז לקבלנים מהדרום. זה מועיל לחברות מהמרכז, כי בסופו של דבר כאשר אתה מטפל בפרויקט מרוחק זה כרוך בהרבה עלויות ונסיעות - וקבלן מקומי איכותי יועיל להן".

הוא מסכים עם סימן טוב כי ניתן ליצור שיתופי פעולה באמצעות מאגדים ואשכולות בתחומים מסוימים, אולם מסייג זאת בתנאי שהעסקים אינם מתחרים זה בזה. בשירותי רפואה, הוא אומר, "קל לייצר אשכול של רופאים כי אין בתחום תחרות עזה. לעומת זאת יש עסקים שלא צריך בכוח ללחוץ אותם כי התחרות שם עזה, כמו למשל בין מוסכים מתחרים. לכן במקרה הזה ייתכן שהמודל הנכון הוא ששחקן גדול מהמרכז יגיע לדרום וישדרג מוסכים מקומיים".

גם אלפסי מבטיח שתינתן עדיפות לעסקים מקומיים ככל האפשר: "לא כל שירות או מוצר אני ארוץ להביא מרחוק, במיוחד אם אני צריך שירות המחייב זמינות מסביב לשעון. זה יהיה חייב להגיע מעיר סמוכה, ואם צריך אני אגדל עסק מקומי. בשורה התחתונה אנחנו רוצים לתת לדרום חכות, לא דגים. עיר הבה"דים היא החכה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#