מייסדת אולג'ובס: "מעורבות רגשית גבוהה מדי במיזם עשויה לחבל בו" - קריירה - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מייסדת אולג'ובס: "מעורבות רגשית גבוהה מדי במיזם עשויה לחבל בו"

בתוך שבע שנים הספיקה רויטל הנדלר להקים את אתר ההשמה המקוון אולג'ובס ב-120 אלף שקל, למכור אותו לקבוצה רוסית ב-18 מיליון דולר, להימכר בפעם השנייה לאויב הגדול ידיעות אחרונות, ולבסוף לצאת ל"שנת שמיטה" ■ סיפור על כישרון, ראיית הנולד, הבנת השוק ונכונות בלתי מתפשרת להתרכז במיזם עסקי

12תגובות

<<"נחמד כאן", מחייכת רויטל הנדלר ושוקעת בכיסא הנוח בבית הקפה. לאשה שחיה בעבר בלוח זמנים צפוף במיוחד, שרצה ממקום למקום קצרת נשימה בלי יכולת להפסיק לזוז לרגע - יש עכשיו זמן. היא כותבת, מציירת, עושה מדיטציה. מתוך החלטה מודעת יצאה הנדלר מהמשחק.

המעבר מפעילות אינטנסיבית וכיכוב בכותרות העיתונים לישיבה בבית לווה בלא מעט קושי ורגשות אשמה. "בהרבה מובנים אתה מפסיק לעבוד ומאבד את ההגדרה העצמית שלך", היא אומרת.

"פתאום אתה כאילו לא קיים. עצוב להבין שהקיום שלנו די פלקטי בעצם, שהוא מותנה בהכרה של אנשים אחרים. גם התהליך היצרני הוא חלק מהזהות שלנו: איזה וי עשיתי היום? מה הספקתי לעשות בשנה האחרונה? כשעוצרים הכל פתאום ניתנות תשובות אחרות: הספקתי לנשום היום. הספקתי להרגיש כל תפוח שקניתי. הספקתי לחיות במובן הכי פשוט של המלה".

והמנוחה הזו יכולה להתקיים לאורך זמן?

"שנת החופש שלי תיגמר רשמית במאי 2012, ואני לא יכולה להבטיח שזה אכן יהיה התאריך. חמישה חודשים אחרי שהיא התחילה, טוב לי. אני כותבת, שרה, מנגנת, לומדת טיפול, לוקחת שיעורים בקבלה, עושה כל מה שהיה חסר לי בעבר. אני יושבת אחרת, הולכת אחרת, חושבת אחרת. ברור לי שמדובר באפקט המטוטלת. איפה היא תיעצר? עוד אין לי תשובה".

"אם העסק ייגמר אני אמות"

סיפורה של הנדלר הוא שילוב של כישרון, ראיית הנולד, הבנת שוק - ונכונות בלתי מתפשרת להתרכז במיזם. הנכונות הזו, שמאפיינת לא מעט יזמים, היא לעתים קרובות ההבדל בין הצלחה לכישלון, אבל יש לה גם מחיר. אצל הנדלר זה התבטא פיסית.

במהלך חודשיים בתחילת 2011 היא לא הצליחה להבריא ממחלות חורף שונות. כשחלתה בדלקת ריאות אמרה לה הרופאה שגופה בן ה-37 מתנהג כמו בן 80. "הייתי צריכה לבלות חודשיים בארץ חמה מאוד כדי לצאת מזה", היא מספרת. במאי האחרון החליטה שהספיק לה. "איש חכם אחד הציע לי לקחת שנת שמיטה, וחשבתי לעצמי, 'אם האדמה צריכה אחת כזו כל שבע שנים - כנראה גם אני'".

את העייפות העצומה צברה הנדלר במשך השנים. "אולג'ובס היתה הילד שלי, וכמו אמא טובה עשיתי הכל בשבילה. הייתי משוכנעת שהחיבור הרגשי גרם לחברה להצליח. חשבתי שאם לא אהיה מחוברת כל כך - זה לא יעבוד. אבל עוד לפני שעזבתי התחלתי לחשוב שאולי זה לא מדויק. פתאום שמתי לב שאני הרבה יותר חדה כשאני לא רגשית. כשהבנתי את זה יצאתי למסע ארוך של ניתוק רויטל מאולג'ובס. התחלתי לנגן, ללמוד פיתוח קול, לצאת פעמיים בשבוע מהעבודה בארבע, אבל השחיקה כבר היתה בשיאה".

כיום כשהיא פוגשת יזמים צעירים היא מזהירה מפני הנפילה בפח המחויבות הטוטאלית. הנדלר: "אני אומרת להם: הבייבי הזה שאתם מגנים עליו בחירוף נפש, התחושה שאם העסק ייגמר אני אמות, יוצרת מצב שמאפיל על המחשבה הבהירה. מעורבות רגשית גבוהה מדי גם מחבלת. המיזם שלך הוא משהו חשוב מאוד, זו לא סתם עבודה, אבל זה גם לא ילד. יזם חייב להרגיש תחושת שליחות עמוקה - כזאת שאומרת שהעולם לא ייראה טוב בלי המיזם שלו - אחרת לא תהיה לו אנרגיה לדלג מעל כל המכשולים. אבל מידת המעורבות צריכה להיות מאוזנת".

הצעת רכישה מפתיעה

הכל התחיל ב-2004. הנדלר חזרה מטיול ארוך, ובין רעיונות למיזמים החלה לחפש עבודה בעצמה. היא לא הבינה איך ייתכן שאין שום מקום, כמו אתר אינטרנט, שמרכז את כל מודעות הדרושים. הרצל עוזר, כיום מנכ"ל HOT ומי שהיה הבוס שלה בחברת גו-נקסט, רצה להשקיע ברעיון. עוזר, יחד עם שותף נוסף, ניב אריאל, ועם הנדלר ובעלה לשעבר, גדי שבדרון, השקיעו 120 אלף שקל במיזם החדש.

הנדלר החלה לעבוד מהבית, והאתר, שכלל מנוע חיפוש ייחודי למציאת כל מודעות הדרושים בישראל, עלה בסוף 2004. הדרישה לשירות היתה עצומה. האתר התפתח במהירות ונהפך למספר אחת בתחומו. לא חלפו ארבע שנים וכבר התקבלה הצעת קנייה.

הד האנטר - חברה בת של קבוצת DST, מבעלי פייסבוק - שלחה פנייה דרך האפשרות "צור קשר" באתר וביקשה להיפגש. בעוד שותפיה של הנדלר היו בטוחים שמדובר בפנייה הזויה, היא החליטה לבדוק אותה לעומק. הד האנטר קנו אז רשת של אתרי השמה בעולם, וישראל השתלבה היטב בתוכנית האסטרטגית שלהם. שווי האתר שהקימה הנדלר הוערך בלא פחות מ-18 מיליון דולר.

בינואר 2007 רכשה החברה הרוסית 75% מאולג'ובס (בשלב ראשון 25% ואחר כך עוד 50%), והכסף נכנס היישר לכיסי היזמים. הנדלר: "פתאום היה לי כסף ופתאום הבנתי שזה לא עושה לי כלום. ביום שבו קיבלתי אותו הייתי בכלל בבית חולים, מכרסמת גזר גמדי. מכיוון שגם התגרשתי אז, חייתי בדירת סטודיו מתוקה. הכנסתי את הכסף לבנק, אני הסתכלתי עליו והוא עלי. נחמד שיש, אבל זה לא עושה אותך".

הסיפוק שבמכירה הגיע דווקא בגלל השותפים. "זה היה סוג של ניצחון", היא מספרת. "לא מעט פעמים חוויתי ביקורת מהנהלת החברה - אני הייתי הילדה הקטנה בעולם של גדולים, אשה בעולם של גברים. אמרו עלי שאני פנטזיונרית, רוחנית, לא מחוברת למציאות. זה קרה כי תמיד ראיתי כמה צעדים קדימה, ולא תמיד הבינו אותי. אצלי התהליך הפוך - אני יודעת את הדרך ואז מלבישה אותה ברציונליות ובמלים. לשמחתי, תמיד הלכו אתי בסוף, כי העריכו אותי וסמכו עלי, ובעיקר כי ראו את התוצאות העסקיות. אבל אפילו כדי לקדם את העסקה עם הד האנטר הייתי צריכה להתאמץ. ערכנו טיול חברה למוסקווה כדי להפגיש את כולם עם הקונים, ופתאום אחרי כל הסקפטיות הזו - יש אקזיט. מי שהשקיע בי, הרוויח בגדול".

"מכרו אותי בלי שידעתי"

המשקיעים הרוסים היו משקיעים מהחלומות. הנדלר החלה להסתובב בעולם בשליחותם ולהעביר השתלמויות לבעלי אתרים אחרים, ואיש לא התערב בעבודתה. אולג'ובס גדלה והלכה, והציגה מוצרים חדשניים ברמה בינלאומית, בין היתר בזכות רון בלסון, שהגיע לחברה אחרי שנתיים, ונהפך לבן זוגה של הנדלר.

"האהבה הגיעה הרבה בזכות ההתייחסות האבהית שלו לעסק מהרגע הראשון. הוא ראה את המצווה הגדולה של מציאת עבודה לאנשים אפילו יותר ממני ועשה בחירה נועזת - לעבוד במשרד קטנטן במקום ללכת לעבוד בחברת היי-טק גדולה".

הכל נראה נפלא עד שבסוף 2008 החל המשבר העולמי. הבורסה הרוסית נפלה, אתרים נסגרו בזה אחר זה, והד האנטר נזקקה למזומנים. באותו זמן נלחמה אולג'ובס בבתי המשפט בקבוצת ידיעות אחרונות, שתבעה את האתר מיד עם הקמתו. במהלך 2009 הבינו בידיעות אחרונות שאם לא מצליחים להילחם בתופעה, כדאי פשוט לקנות אותה. הרוסים, שהיו בקשיים, שמחו על ההצעה.

בדצמבר 2009 קיבלה הנדלר שיחת טלפון מפתיעה. ידיעות אחרונות קנו את החלק של הד האנטר. הפעם אולג'ובס נרכשה לפי שווי של 7 מיליון דולר בלבד. "זה היה יום שחור", היא אומרת. "הרגשתי שלקחו לי את התינוק וזרקו אותו לאוקיאנוס. תחושה של איבוד שליטה מוחלט. שנייה קודם הם לא רק מתחרים שלי, אלא האויב הגדול, אלה שאני מכירה רק מהתצהירים המשפטיים - ורגע אחרי זה הם בעלי 75% מהחברה השלי".

להגדרתה, במשך 24 שעות היתה בהלם, ואחר כך ראתה את הפוטנציאל והטוב שיכול לצמוח מזה. העובדה שהיא אופטימיסטית חסרת תקנה כנראה עזרה גם כאן. הקונים החדשים דאגו להרגיע אותה. התברר שהם מכירים את החברה מצוין וכי אין להם כוונה לפגוע בפעילות הליבה אלא להרחיב אותה. "המיזוג היה מדהים", היא אומרת. "בינואר 2010 כבר הכל היה באוויר, יחד עם ynet".

ובכל זאת את לא שם.

"נכון, כי גיליתי שאני נהפכת מיוצרת לפוליטיקאית. הייתי צריכה לעבוד מול שמונה מנכ"לים, לקבל מכל אחד אישור ולהתייחס לכל הרגישויות. פתאום הייתי חלק מקבוצה, וכל הזמן הלכתי בין הטיפות. זה התיש אותי יותר מכל דבר אחר. אין לי אל מי לבוא בטענות, זה פשוט לא הייתי אני".

ואז נעשית חולה.

"נכון, והבנתי שמספיק עם זה. יצאתי לשנת שמיטה".

אם היית גבר - ההתנהלות היתה אחרת?

"אני חושבת על זה לא מעט. המודלים של העולם העסקי הם גבריים, והאנרגיה שאשה צריכה למצוא לצורך המעמד מוציאה ממנה זכריות יתר. פתאום את מגלה שכל החיים שלך הם סטקטו, הכל מהיר, קשוח, חד, רץ לאיזשהו מקום. את נשאבת לקצב בלי יכולת לשלוט בו, כאילו היית זרע ולא ביצית. זה תהליך מתיש מאוד".

מה היית עושה אחרת?

"הייתי פחות דמוקרטית. הייתי אומרת - אני יודעת, בואו אתי - בלי לטרוח כל הזמן לרצות את כולם. אני אשה ומנהלת כמו אשה. אני לא צריכה להיות גבר גם אם סביבי עובדים רק גברים. היום ברור לי שאם אקים או אהיה מעורבת במיזם חדש - אני אמנע מהמקומות שבהם אני צריכה להוכיח או לרצות אנשים, ואקשיב יותר לנשמה שלי. אם אני ארצה להיות ביצירה של אותו מיזם - כנראה מישהו אחר ישמש מנכ"ל. לא נורא לא לשלוט בתהליכים כל הזמן".

ומה המיזם הבא?

"פרויקט משפחה. כל דבר אחר פחות חשוב מזה".

nihul@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם