האוצר שיכור כוח, לרופאים אכפת רק משכרם - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האוצר שיכור כוח, לרופאים אכפת רק משכרם

במקום סולידריות אנחנו עוסקים בלעומתיות, ששני הצדדים כאחד אשמים בה

67תגובות

>> האם זה משנה מי צודק ומי טועה במאבק הרופאים? האם זה מעלה או מוריד אם שכר הרופאים ראוי - במדינה שבה המגזר הציבורי הוא רב-אילוצים ושכר עובדיו צנוע - או שהוא שכר רעב שיביא להרס מקצוע הרפואה בישראל? בפועל, מקצוע הרפואה כבר נהרס. ולא בגלל המספרים, אלא בגלל הלעומתיות.

במאבק הזה כולם הפסידו מראש - גם אם המדינה תלך עכשיו "כסאח" נגד הרופאים, תפטר את כולם (לרבות את מנהלי בתי החולים במרכז, שבפועל עודדו את רופאיהם לצאת במחאה אגרסיבית כל כך) ותביא לכך שהם יזחלו בחזרה לעמדותיהם; גם אם הרופאים יכניעו את המדינה ויורידו אותה על ברכיה, והיא תיאלץ לשלם להם את כל תוספות השכר שהם מבקשים. בכל מקרה, מצב שבו צד אחד מכניע צד שני בכוח הוא תוצאה רעה. הוא תוצאה שמוציאה שם רע לשירות הציבורי בישראל. הוא תוצאה שמרוקנת מתוכן את השליחות הציבורית של עובדי הציבור בישראל. אין כל שליחות ציבורית בהרס שיטתי של זרוע ציבורית אחת בידי אחרת.

המחאה החברתית של קיץ 2011 קראה לסולידריות חברתית. מאבק הרופאים מלמד כי הסולידריות מאתנו והלאה. במקום סולידריות אנחנו עוסקים בלעומתיות, ששני הצדדים כאחד אשמים בה.

הרופאים אשמים, משום שלא אכפת להם להעלות באש את מערכת הרפואה הציבורית בישראל - ובלבד שיקבלו את תוספות השכר שלהם. לו היה להם אכפת ממערכת הרפואה הציבורית, לא היו מביאים לקריסתה בנטישה המונית. עובדי מפעל שמתפטרים בו זמנית מביאים לקריסת המפעל. עובד שאכפת לו מהמעסיק שלו דוחה את התפטרותו כדי לתת למעסיק זמן להתארגן. אבל לרופאים לא אכפת, כי הם לא קיבלו די כסף, ולכן הם ממוטטים את בתי החולים. "תמות נפשי עם פלשתים", אומרים הרופאים - הם רק שוכחים שהפלשתים במקרה זה הם החולים.

גם משרד האוצר אשם, כי יותר מדי שנים הוא שיכור כוח ומתנהל בלעומתיות נוכח כל העולם. אבל להבדיל מהרופאים, שדואגים רק לעצמם במאבק הזה, משרד האוצר לפחות נהנה מ"זכות השוויון" - הוא לעומתי כלפי כולם במידה שווה: חברי כנסת, שרי ממשלה, פקידי ממשלה, מורים, רופאים, פרקליטים. משרד האוצר לפחות פועל בשם עקרון-העל של השמירה על הקופה הציבורית לטובת אזרחי ישראל כולם.

אלא שהעיקרון הזה אינו עומד עוד לזכותו. יותר מדי שנים משרד האוצר מוריד את כולם על ברכיהם. יותר מדי שנים הוא מנהל את הקופה הציבורית בלי לתת בה דריסת רגל לאיש. יותר מדי שנים הוא מהווה מונופול של ידע בנוגע לדרך שבה מנוהל תקציב המדינה. יותר מדי שנים הוא נלחם בכל העולם, עד שלא נותרו לו עוד ידידים. אפילו לא בתוך משרדי הממשלה, שצריכים היו להיות בעלי בריתו. הם לא.

התוצאה היא שמשרד האוצר איבד את קולו. איש אינו מקשיב לו עוד - גם כאשר הוא דובר אמת או מכוון לטוב. אי אפשר לזעוק שנים "זאב, זאב" לכל העולם ובסוף להתפלא שהעולם מפנה לך עורף. אבל מאחר שמשרד האוצר הוא הרועה של העדר הממשלתי, הפניית העורף הזו עלולה להביא לכך שהעדר יסתובב מעתה במעגלים ולא יגיע לעולם לדיר.

השיח הלעומתי חייב להיפסק. הגיע הזמן שממשלת ישראל תחזור לעבוד ביחד, ושזרוע אחת לא תפעל נגד האחרת. לשם כך צריכים כל הצדדים לבצע ויתורים משמעותים וכואבים. רפורמה בעבודת הממשלה חייבת להביא לביזור כוחו של משרד האוצר, תוך העצמת משרדי הממשלה האחרים - ובתנאי שהמשרדים האחרים מתנהלים תוך סמכות ואחריות גם יחד.

במקביל, הבלמים והאיזונים במערכת יחסי העבודה חייבים להשתנות. מצב שבו ועד עובדים חזק יכול להוריד את המדינה כולה על ברכיה, בין שבצדק ובין שלא בצדק, אינו סביר. מצב כזה מוביל לכך שוועדים חזקים מקבלים נתח שמן בעוגת השכר במגזר הציבורי - על חשבון ועדים חלשים יותר. צדק חברתי אין כאן. הגיע הזמן לכן לחתור לשוויון בין כל הוועדים, ובין המדינה לבין הוועדים, באמצעות בוררות חובה במקום שביתה. כך הציבור לא ישלם מחיר כבד, עד כדי סכנת חיים, בגין שביתות. כך כל עובד יקבל את השכר המגיע לו בהתאם לשיקול רציונלי, ולא בהתאם לכושר הלחץ שבידיו.

אבל בכך אין די. אובדן האמון בין מעסיקים (ממשלה) ועובדים מחייב שיקום. הגיע הזמן לפתוח את הסכמי העבודה הקיבוציים הנוקשים, לאפשר גמישות תעסוקתית גדולה יותר, ובמקביל להגדיל את המחויבות של הממשלה לעובדיה באמצעות הפחתת ההסתמכות על עובדי קבלן ובאמצעות שיפור מערכת היחסים עם העובדים. הנתונים מלמדים שכאשר העובדים מרגישים שהם מוערכים, הם גם מתפקדים אחרת.

שנים ארוכות התקיימה מערכת יחסים עכורה מאוד בין משרד האוצר לבין ארגוני המורים. ארבע השנים האחרונות עומדות בסימן של רנסאנס ביחסים בין הצדדים, בעקבות החתימה על שתי רפורמות מבניות ענקיות - אופק חדש ועוז לתמורה. שתי הרפורמות עדיין צריכות להוכיח את עצמן, אבל כבר עכשיו נושבת רוח טובה בהרבה מכיוונה של מערכת החינוך. פתאום המורים מרגישים מחוזרים. פתאום הם מרגישים עובדים חשובים, שעומדים במרכז תשומת הלב הלאומית. זה משפר את המורל המקצועי, לא פחות מתוספות השכר שניתנו למורים (בתמורה לתוספת שעות עבודה).

איתותים חיוביים, כבוד ושיתוף פעולה חשובים לא פחות משכר - שכרם של המורים לשעת עבודה נשחק בעקבות הרפורמות, אבל קרנם המקצועית עלתה. מה שנכון למורים נכון גם לרופאים ולשאר עובדי המדינה: שיתוף פעולה, במקום מלחמות, יניב תוצאות חיוביות בהרבה. לתשומת לב כל הצדדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#