חייה הכפולים של ד"ר סארה: מהאוהל הבדואי בנגב להרווארד - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חייה הכפולים של ד"ר סארה: מהאוהל הבדואי בנגב להרווארד

"לא המסורת הבדווית היא שמונעת השכלה והתקדמות - הבעיה היא שאין תשתיות", היא אומרת, ומבטיחה לחזור לכפר לאחר לימודי הפוסט-דוקטורט בבוסטון

41תגובות

>> סארה אבו כף (34), לבושה בלבוש ערבי-מסורתי ארוך וצנוע, פותחת לנו שער ירוק ומכניסה אותנו לחצר ביתה שביישוב אום בטין שבנגב. סביבה ששת ילדיה בני שנתיים עד 16, ולצדה בעלה ג'אזי (46). "תיכנסו, ברוכים הבאים", היא מחייכת ומובילה אותנו למרפסת הבית, שם פרוס שטיח אירוח מסורתי, ועליו כריות אדומות-מסורתיות. על השולחן פירות טריים, שתייה קלה, תה נפלא וקפה. מסביב הנוף צחיח והרוח המדברית מכה בפנים.

אבל אל תיתנו לתמונות המוכרות להטעות אתכם. אבו כף - ד"ר לפסיכולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון - היא אשה מרשימה וכריזמטית, רחוק מאוד מהדימוי הקלישאתי של האשה הבדווית הסגורה בין ד' אמותיה.

את משפחת אבו כף פגשנו ביולי, כמה שבועות לפני שעברה להתגורר בבוסטון למשך שנה, לאחר שסארה זכתה במלגת פולברייט היוקרתית ללימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. "אנחנו מתרגשים וחוששים", היא אומרת בחיוך. "זו תהיה הזדמנות טובה עבור הילדים לראות מקום חדש, ללמוד בבתי ספר טובים ולשייף את האנגלית".

שום דבר בתפאורה המדברית לא יכול להעיד על יושבי הבית. בדרכנו לאום בטין נסענו על כביש 60 המחבר בין שני יישובי הדרום היוקרתיים עומר ומיתר. בכניסה לכפר מתפתלת הדרך המאובקת וכאן כבר אין כל זכר לווילות. מעט בתים מסביב, חלקם פחונים, נחל ובו מי שופכין זורם באמצע היישוב, ומכולת קטנה, בקושי נראית - בית עסק יחיד המשמש את 4,000 תושבי הכפר - נחבאת מאחורי פח זבל ירוק.

על גגות בתים רבים ניצבות מערכות סולאריות - חלופה בלתי מספקת למערכת החשמל - ובצד הבתים נמצאים צריפים קטנים המשמשים כשירותים. בהמשך יתברר לנו כי אום בטין, שקיבל הכרה ממשלתית כבר ב-2005, לא חובר עדיין לחשמל או למערכת הביוב.

לפנינו עומדים שני בתי ספר חדשים שמשרתים את ילדי היישוב והאזור ומופעלים בידי גנרטורים, בנייה מרשימה שבולטת בחוסר ההשתייכות לנוף שברקע, ולאחריהם מסתיים הכביש. כאן גרה משפחת אבו כף. גם פנים הבית צנוע: חדר להורים, עם תמונת חתונה מוגדלת שתלויה על הקיר, סלון ובו ספות, טלוויזיה ומחשב נייד ("עושים תורנויות, בגלל המחסור בחשמל", אומרת סארה), מטבח, חדר לבנות וחדר לבנים.

המפגש עם אבו כף, על רקע תנאי המחיה הירודים ביישוב, קשה לעיכול. "תמיד שואלים אותי 'איך הגעת להישג הזה בחברה המסורתית שבה את חיה?'", מציגה אבו כף בעצמה את השאלה שתלויה באוויר. "השאלה הזאת מניחה שהמסורת היא שמונעת פה השכלה והתקדמות, אבל הבעיה היא לא המסורת. הבעיה היא שאין תשתיות ולאנשים אין איך להגיע לבתי הספר. אני לא יכולה להחזיק שירותים בבית כי אין מים, ובגלל שאנחנו לא מחוברים למערכת החשמל והאנרגיה הסולארית דלה, הילדים צופים בטלוויזיה בתורנויות. אנחנו גם לא מחוברים לקווי טלפון ועד לא מזמן לא היה פה כביש. כשאין אוטובוסים שנכנסים לכאן, וכשילדים ביישובים סמוכים צריכים ללכת 40 דקות ברגל כדי להגיע לבית ספר, איך אפשר לדבר על מסורת?

"איזו אמא תשלח את הבת שלה ללכת ברגל מרחק כזה, בחום ובקור? זו הזנחה הורית. קווי החשמל עוברים מעל הראש שלנו בכביש הראשי, אך לא נכנסים פנימה. זה צורם. ההכרה ביישוב היא סוף טוב שלא נגמר בטוב, כי איכות החיים פה ירודה מאוד. חוץ מבתי ספר אין פה כלום. לאן התקציבים הולכים? דוחפים אנשים לייאוש כזה שלא מעניין אותם כלום. אי אפשר לדבר על השכלה ועל עבודה כשהשלב הבסיסי ביותר בפירמידת הצרכים של מאסלו לא בא על סיפוקו. אם המדינה רוצה שינוי, צריך להתחיל מהבסיס. מהכלכלה ומהתשתיות".

"קיבלתי 100 והתאכזבתי"

כשאבו כף היתה נערה, היא זוכרת שכמה נערות בנות גילה סבלו מקשיים רגשיים. כיום, כד"ר לפסיכולוגיה, היא גם יודעת לתת לקשיים האלה שם: "הן סבלו מהתקפים פסיכוטיים ולהורים שלהן לא היה למי לפנות ולא היה עם מי להתייעץ ולדבר".

גם כיום לאוכלוסייה הערבית והבדווית בדרום אין ממש כתובת לפנות אליה. מלבד אבו כף עובדת באזור הדרום פסיכולוגית קלינית ערבייה אחת בלבד - ולכן מקרים רבים של תושבים בדווים הזקוקים לסיוע נפשי ואינם זוכים למענה טיפולי הולם, נופלים בין הכיסאות.

הבחירה של אבו כף בלימודי פסיכולוגיה והתמקצעותה בתחום אינה טריוויאלית. בחברה הערבית מדובר בתחום לימודים לא פופולרי, על רקע תנאי הסף הדרקוניים לתארים שניים, מסלול ההכשרה הארוך והדרישה לשליטה מצוינת בשפה העברית. "השפה היא נדבך קריטי בטיפול פסיכולוגי. אני לא מדברת רק על יצירת קשר בטיפול, אלא גם על צורך פרקטי במתן הסברים על תרופות. במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים סורוקה אני רואה עד כמה חוסר האונים הוא גדול. לפעמים מביאים מתורגמן, אבל זה לא מספיק כדי להבין מה עובר על אדם בדווי.

"אם אדם שזקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי לא מקבל את המענה שהוא זקוק לו, הוא יחזור למקורות המסורתיים, יפנה לשייח'ים ולאנשי דת, שיעבירו אותו טיפולים שרק יוצרים בעיות חדשות". זאת אחת מהסיבות שבגללן בחרה אבו כף ללכת ללמוד פסיכולוגיה. אבל הכוונה אף פעם לא מספיקה - ובטח שלא במקרה שלה. כדי להצליח להתקבל ללימודים לתואר הראשון, היתה צריכה אבו כף הרבה כישרון, מזל ותמיכה.

"הייתי בין הראשונים ביישוב שיצאו ללמוד בתיכון הערבי בתל שבע", מספרת אבו כף. הסיבה: בדיוק כשהיא הגיעה לגיל התיכון החלה התארגנות מקומית של הסעות. "בשכבות המבוגרות ממני בני נוער נדרשו ללכת 40 דקות ברגל כדי להגיע לבית ספר - אלה מרחקים שגם כיום נאלצים ילדים ובני נוער מיישובים מרוחקים יותר לגמוע בדרכם למוסדות חינוך". עד כאן המזל ומכאן הכישרון: אבו כף השתייכה למגמה המדעית-ריאלית, הצטיינה בלימודים - "היו מקרים שקיבלתי 100 והתאכזבתי, כי הרגשתי שלא נתתי את כל כולי" - סיימה את הבגרויות בממוצע גבוה ונישאה לג'אזי, קרוב משפחה שאותו הכירה מהיישוב.

ג'אזי עודד אותה לצאת ללימודים גבוהים ואת נטל הפרנסה לקח על עצמו, ובמקביל זכתה אבו כף במלגות שסייעו לה במימון הלימודים בתואר הראשון והשני. "לא ידעתי אם אוכל להיכנס לאוניברסיטה כי לא היה לי כסף", אומרת אבו כף. "ג'אזי היה הבולדוזר מאחורי. הוא ידע כמה חשוב ללמוד". למבחן הפסיכומטרי למדה לבד וקיבלה 630 - ציון שאיפשר לה כניסה חלקה לאקדמיה. גם מבחינה כלכלית העניינים הסתדרו, לאחר שקיבלה ביחד עם ארבע סטודנטיות בדוויות נוספות מלגת לימודים מלאה מהתורם היהודי-אמריקאי רוברט ארנו, ממייסדי המרכז לחקר התרבות הבדווית באוניברסיטת בן גוריון. וכך, בגיל 18 החלה אבו כף ללמוד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות בבן גוריון - סטודנטית בדווית יחידה מבין 300 סטודנטים.

"אנשים תלושים, משום מקום"

לא רק מזל וכישרון נדרשו לאבו כף כדי להצליח, אלא גם תמיכה רבה מבעלה. "בפעם הראשונה שהייתי צריכה לחתום על מסמך בתואר דוקטור התרגשתי נורא ודבר ראשון רצתי להראות לג'אזי, כדי להרגיש שזה אמיתי", היא מספרת.

ג'אזי, אדריכל במקצועו, לומד כיום לתואר ראשון נוסף בכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה. לאורך השנים עבד כמורה למתמטיקה ופיסיקה בתיכון המקומי, ובשנה האחרונה הוא משמש מנכ"ל המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים, שהוקמה בהתנדבות ב-2003 ומטרתה לייצג את האינטרסים של עשרות היישובים הבדווים הלא מוכרים, הידועים גם בשם המחמיא פחות "הפזורה".

אפילו בחברה הבדווית עצמה מתייגים את תושבי הפזורה כשווים פחות. "ההתייחסות אלינו, אנשים שבאו מהפזורה, היתה חשדנית מאוד בבית הספר", מספרת אבו כף. "הטילו ספק בתעודות שלנו, חשבו שאנחנו תלמידים גרועים. המסר שקיבלנו הוא שאנחנו תלושים, משום מקום".

במהלך הראיון ג'אזי פינה לסארה את הבמה, שירבב מלות פרגון בקטעים הרלוונטיים והירשה לעצמו להגיב בעיקר כשהשיחה גלשה למצבה הקשה של החברה הבדווית בישראל. פניו התרצנו כשדיבר על היחס המשפיל והפוגעני לדעתו שסופגים הבדווים מהמדינה לאורך שנים. את האינטרסים של החברה הבדווית ימשיך לקדם גם מבוסטון. "אני מגיע לכפרים לא מוכרים שבהם ילדים חוזרים מבית הספר ומגלים שמביתם לא נשאר דבר. באו יום אחד והרסו אותו", הוא אומר. "למשפחות האלה אין לאן ללכת".

ואכן מצבה של החברה הבדווית קשה מאוד. 190 אלף איש מונה החברה הבדווית בנגב, מתוכם שליש מתגוררים ב-36 היישובים הלא מוכרים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) ל-2008, כל יישובי האוכלוסייה הבדווית בדרום משתייכים לאשכול 1 - הנמוך ביותר במדד החברתי-כלכלי של ערים ויישובים בישראל, וההכנסה הממוצעת לנפש אינה גבוהה מ-3,000 שקל.

לפי נתוני התמ"ת, ביישובים הבדווים המוכרים סובלים 61% מהתושבים מעוני, וביישובים הלא מוכרים כמעט 80% מהתושבים עניים. עוד עולה מנתוני התמ"ת ומחקר של ד"ר סלימאן אבו באדר, כי שיעור הנשירה מבתי הספר ביישובים הבדווים הוא 30% - וזאת כאשר כ-30% מהאוכלוסייה כלל לא למדו או היו חסרי כל תעודה (40.7% מהנשים). כתוצאה מכך, גם שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה הוא נמוך מאוד: כ-55.5% בלבד בקרב גברים וכ-19%-9% בקרב נשים (לעומת כ-60% בקרב כלל האוכלוסייה ו-25% בקרב נשים ערביות בצפון).

לאור נתונים אלה, הסיפור של אבו כף הוא כמעט בבחינת נס - הקשיים הכלכליים והתרבותיים שעליהם נאלצה לגבור כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת כיום הם אדירים. הבית שבו גדלה מצליח להסביר חלק מהחידה: בית הוריה, המרוחק שתי דקות הליכה מביתה, עודד מצוינות וכיוון אותה ואת ארבעת אחיה ("חמישה נחשב מעט אצלנו") להצטיין בלימודים).

ההורים סמיח ואמנה, "טיפחו בנו ביטחון עצמי", היא מספרת. "אם היה צריך להכריע בוויכוח מול בני הדודים, אבא שלי היה קורא לי ולאחותי לסלון, כמי שחכמות ומבינות עניין", נזכרת אבו כף בחיוך. "יש משפט בערבית שאומר 'בת הגבר לא מתביישת בגברים'. כלומר, בהקשרים מסוימים אשה צריכה להראות את עצמה מבלי להתבייש. מבחינת ההורים שלי, השכלה היתה נשק שאתו יוצאים לחיים". והנשק הזה עבד. אח אחד של אבו כף הוא מהנדס באינטל, אחות אחרת מתמחה ברפואה, אחות נוספת מורה והרביעי עובד כנהג.

כשהיתה בת 20, עדיין סטודנטית לתואר ראשון, היתה אבו כף כבר אמא לשתי בנות. גם כך היא היתה חריגה בנוף המקומי, והאמהות הרחיקה אותה עוד יותר מקהל הסטודנטים. "התדהמה ממני ומהמצב המשפחתי שלי היתה מעליבה. השוני הזה מרחיק אותך מהשאר, מה גם שרציתי חמישה-שישה ילדים, בחברה שלנו זה מקובל. ילדים צריכים לגדול עם אחים ואחיות. כבר אחרי הלידה השנייה הרגשתי שאין לי את הזמן או את הכוחות להשקיע בלימודים, אבל המשכתי. הפתעתי את עצמי. למדתי לשחרר כשצריך".

מה זה אומר לשחרר?

"למשל, היה מבחן אחד בסטטיסטיקה שבו קיבלתי 92 והחלטתי להניח לו ולא לעשות מועד ב'".

"אדם אחד עם שתי זהויות"

בזכות הציונים הגבוהים שהשיגה בתואר הראשון, אבו כף היתה בין הסטודנטים הבודדים בחוג שהמשיכו לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, מסלול שאליו מתקבלים רק 5% ממגישי המועמדות מדי שנה. בתואר השני, שעליו קיבלה מלגת לימודים חלקית, החלה אבו כף לעבוד כמתרגלת ועוזרת הוראה. "גיליתי שאני אוהבת ללמד", היא אומרת, "בהתחלה הייתי נכנסת לכיתות והסטודנטים היו מסתכלים עלי בפליאה, ובטח חשבו לעצמם 'היא באה ללמד אותנו?', אבל חצי שעה לתוך השיעור זה הסתדר".

במקביל התנסתה אבו כף בפרקטיקום של שנתיים במרפאות פסיכיאטרית בבית החולים סורוקה, ולאחר התואר החלה התמחות בבית החולים ועבדה כמטפלת של בני מיעוטים בשירותי הייעוץ באוניברסיטה. התואר השני סלל את דרכה לדוקטורט, ובזכות מלגה לדוקטורנטים ערבים מצטיינים, קיבלה אבו כף משכורת חודשית וכיסתה על הוצאותיה המחקריות לאורך חמש השנים שבהן עבדה על הדוקטורט.

הדאגה הכלכלית אמנם הוסרה מלבה, אך הפער הבלתי נסבל בין התנאים הנוחים באוניברסיטה לבין התשתיות הכושלות וההזנחה באום בטין, נהפך מקור לקונפליקט פנימי מייסר. "הייתי חוזרת לכפר ועושה סוויץ' בראש. הרגשתי כאילו אני אדם אחד עם שתי זהויות. זה היה מוזר לקבל טלפונים מהאוניברסיטה הביתה", אומרת אבו כף. "היה לי קשה להגיע ממקום ממוזג בקיץ ומחומם בחורף לבית עם הילדות שבו אין את כל הדברים האלה. היו לי המון רגשות אשם. זה נראה לי אבסורד שלי חם וטוב, ולהן לא. עשיתי הפרדה ברורה בין הזירות, והחלטתי שמרגע שאני בבית, אני של הילדים - ומה שאספיק, אספיק".

למרות תחושת הפיצול - בין החיים מחוץ לכפר והחיים בתוכו - לא אבו כף ולא אף אחד מאחיה המשכילים עזב את אום בטין וזה לא במקרה, יש כאן אידיאולוגיה: "אם כל המשכילים יעזבו, מי יישאר להגן על האינטרסים של השאר?", היא אומרת.

כיום משמשת אבו כף דוגמה ומודל לחיקוי עבור בדווים ובדוויות המבקשים לרכוש השכלה - והיא רואה את הקשיים שלהם מקרוב והדבר אף שימש בסיס לעבודת הדוקטורט שלה, שעוסקת בפגיעות לדיכאון בקרב סטודנטים בדווים ויהודים ("סטודנטיות בדוויות פגיעות לדיכאון פי 1.6 לעומת סטודנטיות יהודיות". ראו מסגרת).

אבו כף מכירה את הקשיים לעומק ויודעת שלא רק הנפש, גם הכיס חשוב ביותר: "הקושי הכלכלי של סטודנטים בדווים משמעותי מאוד", היא אומרת. המשפחות בקושי שורדות את ההוצאות, אז אנשים ממעטים לקנות אוכל, כי זה עולה להם המון, ובין השיעורים הסטודנטים שורפים שעות באוניברסיטה ללא מעש משום שאין להם מעונות או דירה בקרבת מקום לחזור אליה בשעות חלון, כי הנגישות ליישובים בעייתית ועלות הנסיעות גבוהה. השורה התחתונה היא שתקציבים משנים את התמונה - אני קיבלתי מלגה בתואר הראשון עם עוד ארבע בנות, והיינו הסטודנטיות הבדוויות היחידות באוניברסיטה. בשנה השנייה כבר חילקו 50 מלגות, ובהתאם עלה מספר הסטודנטיות".

קושי אחר, לא פחות חשוב, הוא תרבותי. "הערכים של החברה הבדווית עומדים בסתירה למה שמצופה ממך באוניברסיטה", אומרת אבו כף. "החברה הבדווית דורשת צניעות, בעוד שהאקדמיה מחפשת סטודנטים יוזמים ומתבלטים. אני עברתי מהפך בתפישה שלי. למדתי ליזום, כך היה למשל עם הרעיון להקים להקים קבוצות תמיכה לסטודנטים בדווים באוניברסיטה, שאותן הנחיתי".

קושי אחר הניצב בפני הסטודנטים הבדווים, אולי הקשה מכל, הוא השפה. כמי שלמדו בבתי ספר ערביים ושולטים בעברית באופן חלקי בלבד, הם ניצבים בנקודת נחיתות, בנסיבות קשות ממילא. "את כל הדברים שלא ידעתי, למדתי בעצמי בשנה א' בדרך הקשה", אומרת אבו כף. "מלים שלא הבנתי חיפשתי במילון, רכשתי כישורי למידה שלא היו לי, אבל חסם השפה שזור בכל החסמים האחרים. כשלסטודנט יש קשיי שפה הוא מתקשה להסביר את עצמו ומתקשה להבין מה דורשים ממנו. הוא נתקל ביועצים ומרצים שמדברים במונחים שהוא לא בהכרח מבין".

איך אפשר להסיר את החסמים האלה?

"צריך ליזום חונכויות של סטודנטים מאותו מגזר, כך שתהיה לאותם סטודנטים כתובת כשהם מרגישים אבודים. אני ממליצה לסטודנטים בדווים להאריך את התואר הראשון לארבע שנים, כפי שאני עשיתי, ולהקדיש את השנה הראשונה ללימוד השפה ולהסתגלות. יש סטודנטים שאומרים לי 'אני יכול לעמוד בזה', אבל בפועל רבים חווים נפילה גדולה במעבר מבית הספר לאוניברסיטה. הם היו רגילים להצטיין, וברגע כל זה נלקח מהם".

מה את מייעצת לסטודנטים בדווים שמגיעים לקבל הכוונה בנוגע לעתידם?

"שיתרכזו בשלב הנוכחי. זה גם מה שאני אומרת לבנות שלי. הן מדברות אתי כבר על פסיכומטרי, ואני אומרת להן: 'תתמקדו בלימודים, אחר כך נחשוב על פסיכומטרי'. גם אני לא חשבתי שאגיע לדוקטורט בתחילת הדרך. כל שלב הוביל לשלב הבא".

שלוש שעות לתוך הראיון עם אבו כף, השיחה התגלגלה שוב אל המקום שממנו התחלנו - הנסיעה לבוסטון. למרות המעבר למקום נוח הרבה יותר, שממנו השיבה לכפר תהיה בוודאי קשה, אבו כף לא מטילה ספק בכך שיחזרו. "כאן נולדנו, כאן המשפחה. אנחנו חוזרים. מצאנו שוכרים לבית לשנה הקרובה, כדי שלא יעמוד נטוש ויהיה מי שידאג לו".

מה ג'אזי יעשה בבוסטון?

"הוא טוען שהוא יהיה הבייביסיטר, אבל לדעתי הוא לא יחזיק בזה מעמד".

מה היו התגובות בכפר לנסיעה?

"לא מיהרתי לספר, אבל השמועות עברו מפה לאוזן. אנשים שרואים אותי אומרים 'את יכולה לקחת אותנו אתך'?".

את שכניה היא אולי לא יכולה לקחת עמה, אבל את התרבות שבה גדלה היא לוקחת לכל מקום. כשאנחנו שואלים אותה אם בני הכפר גאים בה, אבו כף רק מחייכת, אך לא משיבה. "זה כבר סתם להשוויץ", היא מסבירה.

"ההכרה ביישובים היא בכאילו"

>> מדוע היישוב הבדווי אום בטין (ומרבית יישובי המועצה האזורית אבו בסמה), שבו מתגוררים כ-4,000 תושבים, בהם ד"ר סארה אבו כף ומשפחתה, אינו מחובר לרשת החשמל ולביוב אף שקיבל הכרה ממשלתית ב-2005?

לדברי יו"ר ועד באום בטין, ג'באר אבו כף, הבעיה נעוצה בעובדה שלאורך שנים הממשלה הזניחה את הטיפול בהסדרת קרקעות הבדווים, ורק החודש אישרה את תוכנית המתאר להסדרת קרקעותיהם, כנדרש מהמלצות דו"ח פראוור, שצפוי לתת מענה לבעיית התשתיות. "כל עוד לא הכירו בבעלות הבדווים על הקרקע שלהם, לא מחברים לתשתיות. זה דבר שלא מדברים עליו בגלוי, אבל זו הסיבה שחלפו שש שנים ודבר לא קרה ביישוב. גם פינוי הפסולת מינימלי. בפועל אנחנו יישוב לא מוכר, ההכרה היא בכאילו".

"לא משנה מהי הסיבה בגינה היישובים אינם מחוברים לתשתיות בסיסיות ביותר, מדובר במצב בלתי נסבל. איזה מסר זה מעביר לתושבי היישובים הלא מוכרים?", אומר ד"ר סלימאן אבו באדר, מרצה במחלקה לכלכלה ומנהל מרכז רוברט ארנו לחקר החברה הבדווית והתפתחותה באוניברסיטת בן גוריון.

במועצה האזורית אבו בסמה מסבירים כי "גם לתושבי היישוב חלק במצב שאליו נקלעו, שכן הם אינם משלמים ארנונה למועצה האזורית. שירותי פינוי האשפה מסובסדים בידינו באופן חריג. חיבור הבתים לחשמל ולביוב ואספקת המים אינו כלול בתחום אחריותה של המועצה, אלא של רשות הבדווים ומשרד השיכון".

התוכנית לפיתוח כלכלי והחברתי של הבדווים בנגב, בעלות 1.26 מיליארד שקל לחמש שנים, עברה גם היא את אישור הממשלה לפני כשבועיים, ומתמקדת בפיתוח אזורי תעשייה, הקמת מרכזי תעסוקה וקידום הכשרות מקצועיות. כך, למשל, יקים התמ"ת ביחד עם הג'וינט, המשרד לפיתוח הנגב והגליל והחברה למתנ"סים, שמונה מרכזי תעסוקה ביישובים הבדווים למתן הכוונה והשמה בעבודה, שבמסגרתם יגיעו נציגי המרכזים לבתי התושבים ויזמינו אותם לראיונות עבודה.

"המשמעות היא שהממשלה מזהה ששירותי תעסוקה והכשרה הם המפתח לשילוב הבדווים בשוק העבודה ולהורדת שיעורי העוני", אומר עו"ד אבי פלדמן, מנהל המטה לפיתוח הנגב והגליל בתמ"ת. בנוסף, יוקמו מרכזים לסיוע ליזמויות ולעסקים קטנים במגוון יישובים, יוקמו 270 משפחתונים ובתי ספר מקצועיים ויוענקו תמריצים למעסיקים. לדברי פלדמן, "המגמה היא לצמצם פערים ולהשקיע ביישובים. עד היום לא חלה התקדמות בהיבט של תשתיות ופרויקטים לעידוד תעסוקה בגלל היעדר תקציבים וקשיי ביצוע. אני מאמין שבעוד בעוד כמה שנים נהיה במקום אחר לגמרי".

"הסטודנטים הבדווים מסתובבים עם הר געש בבטן"

>> באוניברסיטת בן גוריון לומדים כיום כ-450 סטודנטים בדווים, כאשר שני שלישים מתוכם הן בנות. עד לפני כמה שנים מספרם של הסטודנטים הבדווים היה גדול יותר מאשר הסטודנטיות, אך המגמה התחלפה.

"עכשיו באמת יש יותר נשים משכילות, אבל האתגר הוא להרחיב את אפשרויות התעסוקה שלהן", אומרת ד"ר סארה אבו כף. הסטודנטים הבדווים, שרובם מתמקדים בחוגי מדעי החברה והרוח, חווים קשיים לא מעטים. בעבודת הדוקטורט שלה עסקה אבו כף בקשיים הרגשיים של הסטודנטים וחקרה את הפגיעות לדיכאון בקרב סטודנטים בדווים ויהודים, ובשלוש השנים האחרונות אף קיימה סדנאות לתמיכה בסטודנטים בדווים.

ממצאי המחקר שלה העלו, בין השאר, כי סטודנטיות בדוויות פגיעות לדיכאון פי 1.6 לעומת סטודנטיות יהודיות. בפוסט-דוקטורט היא תרחיב את מסגרת ההתבוננות של המחקר הנוכחי, ותבחן סממנים של מצוקה נפשית בתרבויות קולקטיביסטיות לעומת אינדיווידואליסטיות. "באוניברסיטאות בישראל יש מגוון תרבותי רב, יש סטודנטים אתיופים, בדווים וממוצא רוסי, והטיפול בכל קבוצה חייב להיות מותאם לתרבותה", אומרת אבו כף.

מה מאפיין את התרבות הבדווית במונחים של פגיעות לדיכאון?

"לאנשים חשוב מאוד לשמור על מוניטין. הפגנת חולשה לא נתפשת בחיוב, והתוצאה היא שסטודנטים מתהלכים באוניברסיטה כשהם סוחבים הר געש בבטן. הם לא ישתפו את ההורים כי החשיבה היא 'למה שההורים יישארו בנטל שלי?'".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#