בלי בוס וללא זכויות בעבודה? "לכולם מגיע חופש ושבתון"

פרופ' גיא מונדלק מצביע על המהירות שבה חוקי ההעסקה הקיימים מתקשים להדביק את קצב השינויים בעולם שבו יותר ויותר אנשים עובדים בחלקיקי משרות, כפרילנסרים או דרך פלטפורמות רשת ■ "למה אנחנו מתעסקים רק ביחסי עובד-מעביד? רק לשכירים יש זכויות?"

סיון קלינגבייל
פרופ' גיא מונדלק, ראש החוג ללימודי עבודה של אוניברסיטת תל אביב
פרופ' גיא מונדלק, ראש החוג ללימודי עבודה של אוניברסיטת תל אביבצילום: אייל טואג

למה רק עובד שיש לו מעסיק זכאי להגנה בזכות חוקי עבודה ופרילנסר או עצמאי לא? מדוע החוק על איסור אפליה במקום עבודה, הטרדה מינית או התעמרות מיועדים רק לשכירים? האם הגיוני שרק שכירים יכולים ליהנות מחוקים המבטיחים בטיחות וגהות בשוק העבודה?

פרופ' גיא מונדלק, ראש החוג ללימודי עבודה של אוניברסיטת תל אביב ופרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים המתמחה בדיני עבודה, חושב שכל זה נובע מכך שחוקי העבודה נכתבו בפריזמה של יחסי עובד־מעביד — שאולי אינה מתאימה לעולם העבודה המשתנה. לדבריו, "החשיבה על עולם העבודה החדש צריכה לתת ביטוי לכך שאנשים מועסקים בכל מיני דרכים — אבל לכולם יש זכויות".

השינויים בשוק העבודה בעקבות הטכנולוגיה מביאים לירידה במספר השכירים, עלייה במספר העובדים במשרות חלקיות, התרחבות כלכלת הפלטפורמות, או בשמה המכובס "Gig Economy", ויותר מועסקים כפרילנסרים — מרצון או שלא. לדבריו של מונדלק, השינויים האלה מעלים שאלה אם דיני העבודה עדיין רלוונטיים.

מונדלק חושב שייתכן שדיני העבודה ייעלמו, ובמקומם נראה את צמיחתם של דיני הביטחון הסוציאלי. "מה המשמעות של שכר מינימום אם אני עובד על פלטפורמה כמו וולט או אובר ולוקח עבודות של חצי שעה פה חצי שעה שם, במקביל מעביר כמאמן כושר עצמאי שעתיים של אימוני ספורט בפארק, ובערב עובד עוד שעתיים בעבודה קהילתית?", הוא שואל.

פחות שכירים

"אנחנו צריכים לשאול למה אנחנו כל הזמן מתעסקים ביחסי עובד־מעביד כשער להגנה על המועסקים", הוא מוסיף. "רק לשכירה יש זכות לחופשה? רק לשכירה מגיעה הגנה במקרה שתאבד את עבודתה? רק לשכירה יכול להיות הסכם קיבוצי? למה מישהי שעובדת עם 20 מטופלים בקליניקה ואינה מועסקת כשכירה לא זכאית לצאת לחופש? למה שלא תהיה לה 'קרן חופשה שנתית' שתאפשר לה לא לחשוב פעמיים בכל פעם אם היא יכולה להרשות לעצמה לצאת לחופשה ולאבד הכנסה, או לא. לכל אדם צריכה להיות הזכות להיות חולה, לחופשה ואפילו לשבתון או להכשרה מקצועית".

לדבריו, בעתיד יהיה צבר גדול של הון שייווצר כתוצאה מהטכנולוגיה והרבה אנשים עם חלקיקי משרות — וזאת הסיבה שבגללה צריך לדאוג שלכולם יהיה סוג של ביטחון סוציאלי. "בדומה לאופן שבו בדנמרק דאגו שכל אחד יהיה זכאי לשנתיים דמי אבטלה במקום להתמקד בהגנה בפני פיטורים, צריך להסיט את הדגש מהגנה על עובדים שכירים להגנה על כולם: עובדים, עובדים חלקית, מובטלים ולא משתתפים בשוק העבודה. צריך לזכור שלא נרצה שכולם ישתתפו בשוק העבודה כי אולי לא יהיה מקום. השינוי יהיה רדיקלי ולכן צריך ארגז כלים חדש", הוא אומר.

עולם ללא עבודה

כדי להסביר עד כמה המיקוד ביחסי עובד־מעביד אינו מתאים למציאות המשתנה, מונדלק מזכיר את חוק שעות עבודה ומנוחה. "גם כיום החוק הזה לא מתפקד. אם יש לי ארבע עבודות ואני עובד 80 שעות בשבוע — זה לא מעניין את חוק עבודה ומנוחה, כפי שעלה במחקרה ד"ר אריאן רנן־ברזילי מאוניברסיטת חיפה", הוא אומר.

מונדלק עוקב אחרי הדו"חות בנושא שוק העבודה שמפרסמים האו"ם, OECD, ארגון העבודה העולמי (ILO), הבנק העולמי ו–G20 — ומפנה את תשומת הלב לכך שבמשך 20 שנה עסקו כולם בהשפעות של הגלובליזציה על שוק העבודה, ובשנים האחרונות המיקוד עבר לתחום הטכנולוגיה והשינויים שהיא מביאה לעולם העבודה.

הדו"חות מציירים עולם בלי עבודה — משרות יימחקו בגלל הטכנולוגיה, או משום שרובוטים יעשו עבודה שבעבר עשו אנשים. אבל לדבריו, רב הנסתר על הגלוי: "התחזית משתנה בין הדו"חות השונים. יש מי שחוזה שבעתיד 5% מהעבודות ייעלמו, אחרים חוזים ש–60%. במלים אחרות — אין לנו צל של מושג".

UK SAINSBURYS
"ברור שחלק מהעיסוקים לא יהיו בעתיד — מספיק ללכת לסופר ולראות שכל הקופאים מוחלפים במכונות"צילום: בלומברג

אבל גם בלי לדעת כמה משרות בדיוק ייעלמו ואם ייווצרו חדשות, כבר ברור כי חלק מהעיסוקים שאנחנו מכירים לא יהיו בעתיד. "מספיק ללכת לסופר או לבנק ולראות שכל העובדים העוסקים בגבית כספים — קופאי בסופר, טלר בבנק — מוחלפים במכונות. גם בתחום המשפטים יש כיום חוזים מוכנים ברשת עבור שכירות, למשל. לא צריך עורך דין בשביל זה", הוא אומר.

הזכות לעבודה הוגנת

איש אינו יודע איך ייראה העתיד, ולכן יש חוסר הוודאות. "צריך לזכור שכל מהפכה תעשייתית לוותה באותה חרדה — אבל אי אפשר להתעלם מכך שבעולם שיש בו פחות הזדמנויות תעסוקה, יהיו מי שיישארו בלי עבודה", אומר מונדלק.

השינויים יחדדו, לדבריו, את שאלת האחריות על העובד. "יכולים להיות שלושה גורמים שאחראים לגורלו של אדם בשוק העבודה: האדם עצמו, שהוא היזם האחראי; המעסיק, שאחראי לשלומו וטובתו; והמדינה, שהיא הגורם השלישי. אנחנו רואים ירידה באחריות המדינה, ואז מה שנשאר זאת דמות של יזם כלכלי שעובד קצת פה וקצת שם. ייתכן שהוא מאוד מרוצה מהגמישות והיכולת לקחת ימי מחלה מתי שבא לו — אבל יש גם מי שלא ייקח לעולם ימי מחלה כי הוא אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד הכנסה".

ממה זה נובע?

"מתצורות העסקה החדשות. למשל, אנשים שמועסקים דרך מתווכי עבודה: קבלן כוח אדם, ספקי שירותים או פלטפורמה אינטרנטית חדשה, או אנשים שיש להם יותר ממעסיק אחד. אדם שעובד מהבית ויש לו כ–20 לקוחות, אפשר לשאול עד כמה המדינה אחראית עליו".

אבל היזם הוא האחראי לגורלו, לא? לכן המדינה לא מסדרת לו רשת ביטחון כמו לשכיר.

"ניקח לדוגמה את וירוס הקורונה. במשך חודש לא נרגיש כלום, אבל לאחר מכן ייגמרו חומרי הגלם, חברות התעופה יעצרו, בתי המלון יקבלו החלטה לסגור את עצמם ולפזר את העובדים. עובדים רבים ילכו הביתה. אם המעסיק לוקח אחריות, אז זה בסדר, לאנשים יש פרנסה. אם המעסיק מפטר אותם אז יש להם דמי אבטלה מהמדינה. אבל מה לגבי האנשים שנותנים שירותים בתור ספקים? שעובדים כפרילנסרים? בעולם עבודה שבו אין איש שאחראי עליהם — נוצר מצב שבו איש אינו עוסק בהם. אנחנו רק אומרים להם: 'תהיו יזמים'. המשמעות היא בעצם שרק למי ש'זכה בלוטו' והוא שכיר יש זכויות. אבל כל הציבור זקוק לאותו סוג של הגנה".

הרבה פעמים זה מבחירה, לא?

"דור ה–Y וה–Z מתוארים כמחפשי ריגושים, מעברים ויזמות. אני חושש שהתיאורים האלה נובעים מאילוץ. רק מעט יהיו יזמי היי־טק עם אקזיט באופק. יש כאלה שלוקחים סיכונים ומתרגשים מחידושים, אבל הרבה מהיזמות תהיה בענף הפנאי והנופש, בשכר לא קבוע, כנגד סיכונים אישיים וחברתיים וללא רשת ביטחון. התחושה היא שרבים מהם הם נקלעו להיות עצמאים בשוק העבודה. סיפרו להם שהם אוהבים את זה, אבל כלל לא שאלו אותם מה הם באמת רוצים"

הפגנה נגד תנאי ההעסקה של אובר
הפגנה נגד תנאי ההעסקה של אוברצילום: Rich Pedroncelli/אי־פי

אלה לא דברים חדשים.

"נכון, פשוט לוקחים את זה לקצה בגלל הטכנולוגיה. בעבר היו אלה חברות כוח אדם. עד לתיקון החוק בשנת 2000 היו צוותים שהורכבו מאנשים שחלקם שכירים של הארגון וחלקם מועסקים של חברות כוח אדם. אותו דבר ואותה רמת אחריות — אבל כללים אחרים.

תחשבי על צוותים רפואיים — כולם מטפלים באנשים, מישהו יפקיר מטופל או יטפל בו פחות טוב בגלל שהוא מועסק בתנאים פחות טובים? מצד שני, זה גם הקשה על המנהלים — עשרה אנשים עובדים יחד אבל חמישה מהם אומרים 'מה אתם רוצים ממני. אני דור ג' ואני בתנאים מחפירים ואתם רוצים שאתן אותו דבר'?"

אבל אתה בעצמך אומר שיהיו פחות שכירים. אז נראה יותר צורות העסקה כאלה, לא?

זו הסיבה שמה שנראה כקונצנזוס טומן שאלה בסיסית: האם אנחנו חושבים שמישהו צריך להיות אחראי לאדם העובד באשר הוא? האם אנחנו חושבים שכל אחד לעצמו, או שלמעסיקים יש אחריות? האם אפשר לקרוא למי שנהנים מפירות העבודה לקחת אחריות על העובד, גם אם אינם עונים להגדרה 'מעסיקים'?"

אם לא מתקיימים יחסי עובד מעביד, איך אפשר לעשות זאת?

"מדברים היום על 'עבודה הוגנת'. השאלה היא לא רק כמה אנשים עובדים אלא כמה אנשים עובדים בעבודה שהיא 'הוגנת' או 'ראויה'. אובדן האחריות וחוסר היציבות יצר בעצם א־פורמליזציה של שוק העבודה.

"בעבר התייחסנו לעבודות א־פורמליות כ"עבודה בשחור", בלי לדווח לרשויות המס. כעת מתפתח עולם חדש שבו אין זכויות פורמליות נלוות שאיפיינו בעבר את שוק העבודה. כל מה שנותר זה התכנון הפרטי העצמי של האדם. האתגר הוא איך להפוך את היתרונות הטכנולוגיים וצורות העבודה החדשות לצורות פורמליות. דוגמא לכך היא החקיקה בנושא אובר, שקבעה כי הנהגים הם עובדים של הפלטפורמה".

שירות משלוחים וולט
שירות משלוחים וולטצילום: תומר אפלבאום

זו הגישה הרווחת, לא? שאדם לעצמו, שהוא צריך לדאוג להכשרה שלו. להישאר רלוונטי.

"בכל הדו"חות של הארגונים הבינלאומיים מדברים למשל על הנושא של מיומנויות מקצועיות שמתאימות לעולם העבודה החדש. יש על זה הסכמות. יש אולי מחלוקת בין הבנק העולמי שמדגיש את החינוך בגילי 0–3, ל–OECD שמדגיש את הלמידה לאורך החיים (Long Life Learning) — אבל יש הסכמה שהאוניברסיטה, למשל, לא צריכה ללמד את הסטודנטים עוד מאמר או פרט, אלא לתת להם מיומנויות של למידה עצמית, חשיבה וכלים שאפשר להעביר מתחום אחד לתחום אחר".

"יש הסכמה שיש צורך בכלים של מיומנויות רגשיות ואדפטציה מחשבתית. האם הפתרון הוא שניתן לך הכשרה מקצועית לחיים וכל שנה תוכלי לעשות קורס ולהמשיך להתפתח — אבל חוץ מזה את לעצמך? אולי גם ניתן לך קורס של אוריינות פיננסית, שתדעי איך לנהל את חייך. זה פתרון שהוא הסרת אחריות. אבל אפשר גם לחשוב על פתרון של קרן השתלמות שמשמשת להכשרה, כמו שיש לעובד במגזר הציבורי. למה שלא יהיה לפרילנסר? למה שלא נדאג שהוא יפריש גם לקרן חופשה וגם לקרן שתבטיח שיוכל לעבור הכשרות במהלך חייו, כמו שהוא מפריש לפנסיה?"

השאלה היא — מאיפה הכסף?

"אחד הדברים המעניינים שעולים בדו"חות של הארגונים הבילאומיים הוא שלא צריך עוד מיסוי — צריך לחזק את הבסיס הפיסקלי ולגבות מס מחברות בינלאומיות שלא משלמות מס. אנחנו רואים שחלקם של העובדים בהכנסה יורד, וחלקו של ההון עולה. למה שמעביד ייהנה מהרווח והיעילות של התקשרות שצמצמה את האחריות כלפי מי שעובד עבורו — כאשר בעצם מדובר בעובדים לכל דבר? יש פה דילמה מאיפה יגיע הכסף — האם לתת לסל הבריאות או עוד למי שעוסקים בטיפול באנשים. אבל להפוך את כל העובדים לשקופים כי הם פרילנסרים ולהניח שזה תקציב רך זה לא סתם שינוי. אחרת, אנחנו חוזרים לעולם שבו אנשים הם סתם עוד סוג של הון — הון אנושי".

"אפשר לומר שהשוק חופשי, שמי שלא רוצה — שלא יעבוד. אבל אז נשאל למה יש עלייה באי־שוויון. בגלל ההתפתחות הטכנולוגית, מתוך 100 אנשים שעבדו במפעל, שניים יהיו אחראים על חדר העבודה הטכנולוגי ו–98 יעבדו בסיעוד ויטפלו בהורים שלנו בשכר נמוך. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה נראה לנו בסדר, או שזה מפריע לנו שמתייחסים לאדם כמצרך בחברה שבה לא כל אחד יכול להשיג חוזה עבודה".

תגובות