הפחד הכי גדול של שכירים בישראל: יום הולדת 50

לפי דו"ח האוצר שהתפרסם השבוע, במגזר הפרטי השכר מתחיל לרדת אחרי גיל 47 וכך גם שיעורי ההעסקה ■ מי שמחפש משרה חדשה לאחר מכן מוצא עצמו בסביבה מאתגרת: שכר נמוך משהתרגל, תפקיד שלא תואם את כישוריו ומנהלים שלא ששים להעסיק עובדים שמבוגרים מהם

סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
איש מבוגר חוגג יום הולדת
צילום: Getty Images/iStockphoto

כאשר ע' עזב את משרד הפרסום שבו עבד שנים ארוכות, הוא היה בטוח שזאת "רק מכה קלה בכנף". אמנם הפרידה לא נעשתה בדיוק בזמן שנוח לו, ולא היתה ממש בשליטתו, אבל כמו שאמר לו המנכ"ל — האמת, הוא כבר צריך היה ללכת. כבר שנים שאין לו סבלנות לתקציבאיות הצעירות; אין לו סבלנות למנהלי ולמנהלות המוצר וממש לא ברור לו מה הם לומדים כיום במכללות ובאוניברסיטאות ולמה כולם הפכו כל כך מטומטמים. די. הוא כבר חגג 50. המשכורת אולי היתה טובה, אבל באמת שכבר נמאס לו.

מסיבת הפרידה היתה מרגשת. הסרטון שהפיקו לו — פגז. הוא שמר את הרכב אחר כך עוד חצי שנה, בכל זאת ארט בכיר מאוד. הוא אמר שהוא עושה פרילנס, נתן הצעות מחיר מפולפלות כשפנו אליו — ולא נעלב כשלא חזרו. מי שלא מוכן לשלם על איכות, הוא חשב לעצמו, לא ראוי לה. במבט לאחור, הוא מודה שהיה בטוח שאם רק ירצה יוכל למצוא עבודה כשכיר. כפרילנסר, יוכל להכניס מדי חודש סכומים גבוהים ממשכורתו האחרונה.

החודשים עברו. דמי האבטלה הסתיימו. בלשכת התעסוקה אפילו הציעו לו לעשות קורס שיווק בדיגיטל, אך ע' פסח על ההצעה בזלזול. ההצעות לעבודות פרילנס פחתו. בסוף, בלחץ של אישתו, שראתה איך המשכנתא אוכלת את החסכונות והרגישה שאינה יכולה לשאת בעומס כלכלת המשפחה לבד, הסכים לקחת כמה עבודות קטנות של מכרים — פה כרטיס ביקור, שם קמפיין לעמותה. רק בשביל "להיות בתנועה".

התסכול מהתמורה הכספית הנמוכה הביא למתחים עם הלקוחות, ולא אחת זה נגמר בפיצוץ. ע' גילה שבלי "התקציבאיות המעצבנות", הוא זה שצריך לדבר עם הלקוחות. למרות שלטעמו הם קיבלו את עבודתו הגאונית בחינם, הם לא תמיד יישרו קו ואמרו "אמן".

הצעירים והגברים אופטימים יותר
הצעירים והגברים אופטימים יותר

היום, אחרי מספר שנים, ע' כבר התרגל לומר לאישתו שהחודש הוא יכניס קצת פחות. הוא כבר התרגל שהיא המפרנסת העיקרית — או ליתר דיוק, היחידה. הוא הבין שפרנסה הוא מביא בדוחק ובכלל לא בטוח שיוכל להמשיך ולהתפרנס. "אני כבר בשלב של אחרי המודאג. אפילו דאגות כבר לא נשארו לי", הוא אומר, ומספר שחשב שאולי נכון יותר יהיה למכור את הבית היקר שבנו בשרון, לגור בשכירות, ולחיות מהסכום שיקבלו מעסקת המכירה.

הסיפור של ר' לא שונה בהרבה מזה של ע', למרות שהם עובדים בתעשיות שונות לחלוטין. איש מכירות בחברות היי־טק מובילות; בן 50 וקצת; חשב שנים שאין איש מקצוע טוב ממנו; ומשוכנע שאינו יושב בכיסא המנכ"ל רק כי אין לו רצון או סבלנות לעשות זאת. את העבודה האחרונה ר' עזב בכעס — נמאס לו שהם לא הבינו מה באמת צריך לעשות. הוא לא צפה את החודשים הארוכים בבית שהגיעו אחר כך — הרי חסרים אנשי מכירות בחברות היי־טק, והוא איש טכנולוגיה שמבין עניין ומביא תוצאות.

אבל משהו בכל זאת לא עבד בראיונות העבודה — אם היו כאלה. רק לאחרונה, אחרי כמעט שנתיים בבית, הסכים להיכנס לעבודה בשכר נמוך בהרבה מה שהשתכר בעבר, תחת מנהל שצעיר ממנו כמעט בדור. אחרי דקות ארוכות שבהן הוא מספר שמקום העבודה החדש שלו מצוין, הוא מוכן להודות בחצי פה שזו אינה "עבודת חלומותיו". "אני כבר חייב לחזור לעבוד, לצאת מהבית — יהיה לי קל למצוא ככה עבודה אחרת", הוא אומר. דאגות כלכליות? על אלה הוא מעדיף לא לדבר. רק אומר בזהירות שאם לפני עשור מישהו היה מספר לו שלא יוכל לממן לילדיו את לימודיהם באוניברסיטה, לא היה מאמין לו.

יוליה איתן בועידת כלכלת הדורות הבאים
יוליה איתן בועידת כלכלת הדורות הבאיםצילום: מוטי מילרוד

ע' ור' הם התגשמות הפחדים של רבים מהשכירים במגזר הפרטי, הנושקים לגיל 50. אלו שאינם עובדים בעבודה בה יש ועד עובדים, ומתחילים להבין שבכלל לא בטוח שלמנהלים שלהם יש אינטרס להמשיך ולהעסיק אותם. אלה שבשיחות השכר, אם בכלל היו כאלה, שומעים ששכרם כבר גבוה מדי ולכן לא יקבלו העלאה.

העובדים אופטימים — המציאות פחות

מניתוח של אגף השכר באוצר, שהתפרסם בדו"ח השכר במגזר הציבורי, עולה כי עבור עובדים במגזר הפרטי העלייה בגיל משמעותה קיפאון בשכר, ואף ירידה בגובהו. נשים אקדמאיות סובלות מירידה חדה יותר מגברים אקדמאים. בין גברים ונשים שאינם אקדמאים התופעה מתונה הרבה יותר, אבל שכרם — לאורך כל שנותיהם בגיל העבודה — נמוך יותר.

במגזר הפרטי, שבו מועסקים כ–80% מהעובדים במשק, לא רק שהשכר אינו עולה לאורך כל גיל העבודה ועד הפרישה, הוא אפילו יורד - ועבור חלק מהאנשים נחתך בחדות. אנשים מגיעים ל״מצוק תעסוקתי״, שכרם נחתך בחדות או שהם מתקשים להיות מועסקים. למרות זאת, רוב המועסקים חושבים כי שכרם עתיד להיות במגמת עליה לאורך שנות התעסוקה שלהם, כפי שקורה במגזר הציבורי, בו מועסקים 20% הנותרים.

מסקר שערך מכון פאנלס עבור Markerweek בפברואר 2019, עלה כי מרבית המשיבים (64%) אופטימיים לגבי מה שיקרה להכנסתם עד גיל הפרישה. 35% חושבים שהכנסתם תעלה באופן לא משמעותי, ו–29% סבורים שתעלה באופן משמעותי. רק 7% סבורים שהכנסתם תרד. הרוב המוחלט של ציבור הנשאלים לא מעלה על דעתו כי ייתכן שהעתיד צופן בחובו מציאות תעסוקתית בעייתית יותר.

הולך ופוחת הדור
הולך ופוחת הדור

באופן טבעי, הצעירים אופטימיים יותר: 79% מבני 25–34 צופים עלייה בשכר, לעומת 45% מבני 45–55. מבין הנשאלים בני ה–45–55, רק 13.4% חושבים שיש אפשרות שמשכורתם תרד עד הפרישה: 29.3% חושבים שהיא תישאר ללא שינוי ו–12.2% אינם יודעים. גברים אופטימיים יותר: 71% מהם צופים עלייה בהכנסה לעומת 57% מהנשים. 63% מהנשאלים העוסקים בתחום ההיי־טק מצפים שהשכר שלהם יעלה עד לפרישה, לעומת 55% בשאר המקצועות. בסקר השתתפו 304 משיבים, בגילים 25 עד 55, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית במדינה.

"מי שלא מתגמש יכול למצוא את עצמו בחוץ"

לא רק השכר יורד עם הגיל — גם שיעור ההשתתפות בשוק העבודה יורד. אמנם, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בישראל גבוה מהממוצע במדינות OECD ובקרב בני 25–64 הוא 80.2%, אלא שמעל גיל 50 רמת התעסוקה נמוכה יותר, באופן משמעותי. בעוד שיעור התעסוקה בקרב בני 35–44 הוא 85%, המספר יורד ל–69% ובקרב בני 55–64 צונח ל–16% בלבד בקרב בני 65 פלוס.

יציאה משוק העבודה לפני גיל הפרישה היא בעיה שמאפיינת את ישראל, כמו גם את הכלכלות המפותחות. על פי תחזיות OECD, היא צפויה להחריף. מדובר באתגר לא פשוט בגלל עליית תוחלת החיים. במדינות רבות מתחזקת ההבנה שאין מנוס מהעלאת גיל הפרישה — כלומר, לאנשים צפויה תקופה ארוכה עוד יותר של מאבק להישאר מועסקים. בדו"ח הוועדה לבחינת ההיערכות לשוק העבודה ב–2030 בראשות פרופ' צבי אקשטיין, שמונתה על ידי משרד העבודה והרווחה, ניתנו המלצות להעלות את גיל הפרישה ולהגדיל את שיעור ההעסקה בכל הקטגוריות לרבות הקשישים מעל גיל 65.

מכת הפיטורים
מכת הפיטורים

אבל מנתוני שירות התעסוקה ב–2018 עולה כי כ–65% מדורשי העבודה בני 50 ומעלה לא מצאו עבודה עד לסוף תקופת דמי האבטלה. כרבע מאותה אוכלוסייה לא מצאה עבודה במשך שנתיים. הסיכוי של מחפשי עבודה בגילאי 50 ומעלה למצוא משרה הוא הנמוך מבין יתר קבוצות הגילאים.

במחקר של צוות ההיערכות לשוק העבודה העתידי במכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשות פרופ יותם מרגלית, שבו השתתפו גם גבריאל גורדון וירדן קידר, נבחנו הסיבות לפרישה המוקדמת. החוקרים בחנו את המאפיינים של מובטלים מעל גיל 50 — כאלה שלפי נתוני סקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) נמצאים בעיצומו של חיפוש עבודה. מהנתונים מתברר שרק 23% מהם עזבו את מקום עבודתם האחרון מרצון — רובם המכריע פוטרו, או נאלצו לעזוב בגין צמצומים.

מבחינת רמת ההשכלה, ל–38% מהנשאלים יש השכלה תיכונית או פחות מכך; לכ–14% יש תעודה מקצועית או תעודה על־תיכונית אחרת; 47% מהם הם בעלי תואר אקדמי; ולכ–13% יש תואר שלישי. מהנתונים ניתן ללמוד גם על המצוקה הכלכלית של רבים ממחפשי העבודה בעשור השישי לחייהם: רק ל–38% מהם יש בן או בת זוג המועסקים במשרה מלאה. "גם אם מביאים בחשבון שלחלק מהנשאלים יש בני זוג בגמלאות שמקבלים קצבת פנסיה, עדיין מדובר בשיעור גבוה של משקי בית שבהם אבטלת אחד המבוגרים היא מכה כלכלית משמעותית", כתבו החוקרים.

יוליה איתן, ראש מנהל תעסוקת אוכלוסיות בזרוע העבודה במשרד העבודה והרווחה, מסכימה כי מדובר בבעיה, ומזכירה שגם בדו"ח של משרד ראש הממשלה שעסק בהזדקנות האוכלוסייה בישראל דובר על הרחבת תוכניות עידוד תעסוקה לבני 50 ומעלה. לדבריה, זרוע העבודה, שמפעילה יחד עם ג'וינט ישראל את תוכנית "אמצע הדרך" לתעסוקה לבני 45 ומעלה, ביקשו להוריד את הגיל ל–45. בינתיים מספר דוחות נוספים הנוגעים לטיפול באוכלוסיות שייפגעו מהצעד, מחכים לאישור הממשלה ולתקצוב. לדברי מתן חמו, מנהל תחום בכיר תעסוקת אוכלוסיות יחודיות במשרד העבודה והרווחה, כ–60% מהמשתתפים בתוכנית חזרו להיות מועסקים.

משתלם יותר לעבוד במגזר הציבורי
משתלם יותר לעבוד במגזר הציבורי

"חלק מהסיפור זה ההתמודדות עם תחושת הבושה והקושי — להבין שאינך היחיד, ולהפנים שגם אם היית בכיר בחברה בה עבדת, עכשיו אתה מתחיל מחדש", אומרת איתן. לדבריה, אנשים שחוו את שוק העבודה וצריכים לחזור אליו מחדש נדרשים לפתח את היכולת להתאים עצמם למציאות משתנה. "אנשים בגיל צעיר מגיעים לפסגה בתוך מערכת ספציפית — להיכנס מחדש לאותו מקום לא תמיד אפשר", היא מוסיפה.

לדבריה, חלק מהפער בתפישות נובע מהעובדה שהמגזר הפרטי מסתכל על המגזר הציבורי ומיישר איתו קו. "יש ציפיה שהשכר כל הזמן יעלה, אבל יש שלב שבו אדם נהיה יקר מידי לעסק, בו התועלת השולית הופכת להיות כזאת שלא מצדיקה את השכר. לפעמים אנשים צעירים יכולים לעשות אותו דבר זול יותר ואפילו טוב יותר, ואם לא מתגמשים, עלולים להיות בחוץ", היא אומרת.

חמו מוסיף שיש גם לא מעט עבודה מול המעסיקים, שצריכים להתמודד עם העובדה שיש גילנות בחברות. בזרוע העבודה מנסים להביא חברות לראות את פוטנציאל המועסקים הרחב שמחכה להן אם רק לא יחששו מהעסקת מבוגרים. "איך מנהלים מדיניות HR שמכילה את מרכיב הגיל ומבטלת את המחשבה שאם העובדים שלך מבוגרים אז אתה לא טוב?", אומרת איתן. היא מוסיפה כי מדובר באתגר לא פשוט גם עבור מנהלים, אשר פעמים רבות לא ששים להעסיק מבוגרים מהם.

התוכנית פועלת כפילוט כבר 3.5 שנים ומשתתפים בה רק כ–900 איש בשנה. התקציב עומד רק על 4 מיליון שקלים מהמדינה וסכום דומה מג'וינט אשלים. איתן וחמו מסכימים כי הביקוש גדול הרבה יותר. "אנחנו לא נותנים מענה מלא כי לא התקבלה החלטה מערכתית מהותית שרוצים לתת מענה מלא. ב–2030 יש המלצה ליעד להעסקת אנשים מבוגרים יותר, שמדבר על אנשים אחרי גיל פרישה. אנחנו מזהים את התקופה הזאת כתקופה שזקוקה לטיפול וצריכה להיות שם התערבות בשום שכל. אנחנו יודעים שיש פה צורך עז. אחת ההמלצות החשובות של 2030 היא יישום של long life learning, אבל גם זה עדיין לא מתוקצב בשלב הזה. יש הרבה רעיונות חשובים — אבל הם צריכים להיות מתוקצבים ומיושמים".

תגובות