מהצופן התנ"כי עד לדן אריאלי: הכירו את הישראלים שזכו באיג נובל

בעוד הנובליסטים הישראלים נהפכים למפורסמים, איש אינו זוכר את האיג-נובליסטים. יואב מה-טוב בחר להקדיש להם את הטור, ולשתף בכמה סיפורים מעניינים על מחקרים מפתיעים ויוצאי דופן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טקס חלוקת פרס איג נובל, 2018צילום: Michael Dwyer / AP
יואב מה-טוב

בעקבות הטור מהשבוע שעבר, שבה סיפרתי על פרס האיג נובל שחולק החודש, שמוענק למחקרים המוזרים ויוצאי הדופן בעולם המדע, נשאלתי אם ישראלים אי פעם זכו בפרס. התשובה היא שכן. בעוד הנובליסטים הישראלים נהפכים למפורסמים, איש אינו זוכר את האיג-נובליסטים. אז הפעם ניתן להם כבוד, ונספר על הדרך כמה סיפורים מעניינים על מחקרים מפתיעים ויוצאי דופן.

איג נובל 1993: פרס אחד, המון זוכים

פרס האיג נובל הראשון שישראלים זכו בו הוא בספרות ב-1993. זכו בו ביחד 23 ישראלים, מספר מרשים, אבל הם היו רק קבוצה קטנה מבין כמעט אלף זוכים שחלקו את הפרס באותה שנה. תופעה שאנחנו רואים בעולם המחקר בעשורים האחרונים היא מחקרים שבהם מעורבים הרבה מאוד חוקרים יחד. בתחום המוח, למשל, כתבתי בעבר על פרויקט המוח האנושי, שמשלב חוקרים ממאות מוסדות ברחבי אירופה (וגם ישראל).

שילוב הידע והיכולות של חוקרים רבים מאפשר להגיע למקומות שבעבר לא ראינו. התופעה הזו משמעותית מאוד בניסויים קליניים, שבהם בחינה של טיפול על המוני חולים מכל רחבי העולם מצריכה שיתוף פעולה בין צוותים גדולים של חוקרים ורופאים.

באותה שנה התפרסם מאמר של קבוצת חוקרים בראשות הרופא והמדען אריק טופול, שבחן טיפול בנוגדי קרישה באוטם שריר הלב. הניסוי הקליני הזה עירב יותר מ-40 אלף מטופלים מ-1,081 בתי חולים ב-15 מדינות, כולל ישראל. המאמר כולו הוא בן שבעה עמודים, אבל בסופו מופיעים עוד שלושה עמודים שמוקדשים רק לציון שמות כל החוקרים, וגם הם מובאים בקיצור. לא ספרתי אחד אחד, אבל ועדת הפרס מציינת שעל המאמר רשומים "כ-976 חוקרים", מה שאומר שמספר החוקרים במאמר גדול יותר מפי 100 ממספר העמודים שלו.

על אף שזה אולי נשמע מוזר (טופול עצמו לא חשב שזה מצחיק), זהו ציון דרך מאוד משמעותי בקהילה המדעית, שהולכת לקראת יותר ויותר שיתופי פעולה, שמאפשרים לנו לעשות דברים גדולים שבעבר לא יכולנו לדמיין.

איג נובל 1997: מה הסיפור עם הצופן התנ"כי?

ארבע שנים מאוחר יותר, עם הספר זוכה שוב בפרס איג נובל בספרות. הפעם על נושא שהכה גלים גם בתרבות הפופולרית הישראלית: דילוג האותיות בתנ"ך, או בשמו המוכר: "הצופן התנ"כי". מי שיזם את המחקר הוא דורון ויצטום, ואליו הצטרפו פרופ' אליהו ריפס ויואב רוזנברג. במאמרם הם הראו כי אם מחפשים שמות רבנים בדילוג אותיות מסוים בתנ"ך, ובוחנים את המרחק בין שמם לבין תאריך הלידה או הפטירה שלהם (גם כן בדילוג אותיות), מגלים שהמרחק בין שני הביטויים קטן הרבה יותר ממה שהיינו מצפים באופן אקראי.

תנ"ךצילום: גיל אליהו

חמש שנים מאוחר יותר, קבוצה אחרת שכללה בין היתר את פרופ' גיל קלעי, פרופ' מיה בר הלל ופרופ' דרור בן נתן, פירסמה מאמר תגובה שטען לכמה הטיות בעייתיות במאמר של ויצטום ועמיתיו, שבגללן היה נראה כאילו מדובר בתופעה יוצאת דופן. כשהם התחשבו בכל אותן הטיות, הראו הכותבים שהם יכולים להגיע לתוצאות דומות גם כשמחפשים שמות ותאריכים של רבנים אחרים ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי.

ועדה שבראשה עמד בין היתר פרופ' ישראל אומן תמכה בטענה שאין כנראה ייחוד של ממש בדילוג האותיות בתורה. ולמרות זאת, עד היום "הצופן התנ"כי" מהלך קסם על רבים, ולא מעט מאמינים שניתן לחזות את העתיד באמצעות דילוג אותיות, ואף מראים צירופי דילוגים מרשימים, שנראה שהסיכוי שיופיעו באקראי יחד הוא קטן, אבל עם זאת, בהינתן שהספר הוא כל כך גדול ואפשר לחפש מה שרוצים באיזה ניסוח שרוצים, כנראה שמדובר אך ורק בצירופי מקרים.

איג נובל 2006: על שיהוקים ומסאז' לרקטום

לאחר שתי הזכיות בפרס לספרות, הגיעו שתי זכיות בתחום אחר שבו ישראל זוכה להערכה: רפואה, ותאמינו או לא, שתיהן קשורות למוח. הזכייה הראשונה, של פרופ' מאג'ד עודה, ד"ר הארי בסן ופרופ' אריה אוליבן, היא ההגדרה המדויקת לאיג נובל: מחקר שנשמע משעשע, אבל כשחושבים עליו, מבינים שדווקא יש מאחוריו משהו משמעותי. השלושה זכו ביחד עם ד"ר פרנסיס פרנסון מארה"ב על כך שהראו שעיסוי של הרקטום יכול לסייע בהקלה על התקפי שיהוקים.

הסיפור מתחיל ב-1988, אז ד"ר פרנסון פרסם דו"ח שבו הוא מספר על חולה עם התקף שיהוקים בלתי פוסק, שהגיע גם לשלושים שיהוקים בדקה. בהתקפי שיהוקים מהסוג הזה מעורב עצב הוואגוס, עצב חשוב מאוד שמעביר פקודות ומידע מהמוח להמון איברים פנימיים בגוף. בהתאם, פרנסון ניסה להקל על ההתקף על ידי גירוי הוואגוס. לאחר כמה דרכים שלא צלחו, נזכר פרנסון במקרה רפואי שבו עיסוי של הרקטום הפחית את קצב הלב. מאחר שגירוי של עצב הוואגוס הוא מה שמפחית את קצב הלב, פרנסון האמין שאולי באמצעות העיסוי הוא יוכל לגרות את הוואגוס, וזה עבד!

החדרת אצבע לתוך פי הטבעת של החולה ועיסוי של הרקטום עזרה מאוד להתקף השיהוקים. כעבור שנתיים, צוות החוקרים מישראל פירסם מאמר נוסף, שבו הם הראו שהשיטה עבדה גם לחולה במרכז הרפואי בני ציון. לאדם הממוצע זה נשמע כמו טיפול מוזר, אבל כשמבינים את המדע שעומד מאחוריו, הרבה דברים מתחברים.

איג נובל 2008: אם כבר פלצבו, אז לשלם ביוקר

האיג נובליסט האחרון שנדבר עליו הוא המפורסם ביותר שבחבורה, פרופ' דן אריאלי, ויחד אתו חוקר הפלצבו החשוב פרופ' זיו כרמון. החוקרים נתנו לנבדקים "תרופה להקלת כאבים", שהיתה בעצם כדור דמה. למחצית מהנבדקים נאמר שמחירה של התרופה הוא 2.5 דולרים לכדור, בעוד החצי השני שמע שהמחיר הוא 0.1 דולרים לכדור. הנבדקים לקחו את הכדור ולאחר מכן קיבלו שוקים חשמליים, והיו צריכים לדרג את עוצמת הכאב. באופן מפתיע, אלה שחשבו שהתרופה יקרה חשו פחות כאב מאלה שחשבו שמדובר בתרופה זולה. זאת על אף שהכדור היה כדור דמה ללא השפעה ביולוגית.

דן אריאלי. מציג אסטרטגיה אחרת, שונה מזו המייחסת משקל יתר לחברות הטכנולוגיה צילום: תומר אפלבאום

סיפרתי בעבר שאפקט פלצבו קשור למנגנוני הציפייה במוח, ואין ספק שהוא מסוגל באמת לשנות תהליכים בגוף. אולם מסתבר שכדור פלצבו יקר יותר שווה יותר מכדור פלצבו זול. אנחנו יודעים שמוצרים יקרים יותר נתפשים כאיכותיים יותר, ולכן הגיוני שאנחנו מצפים שטיפול יקר יהיה יעיל יותר, וכך המוח מארגן את התגובה של הגוף בהתאם. זו אולי הסיבה ששרלטנים שמציעים טיפולים לא יעילים מתמחרים אותם יקר כל כך, אם הטיפול לא עוזר, לפחות שאפקט הפלצבו יעשה חלק מהעבודה.

אלו היו ארבעה זוכי איג נובל ישראלים, וכל הסיפורים האלה מהווים רק הקדמה לדבר האמיתי. ביום שני בשבוע הבא נפתח באופן רשמי שבוע הנובל עם חלוקת הפרס לפיזיולוגיה ורפואה. אני כמובן אהיה שם כדי לספר לכם את כל המדע המעניין שמאחורי המחקרים. אז מומלץ להמשיך לעקוב.

יואב מה-טוב | סיור מוחות

יואב מה-טוב הוא חוקר במרכז למדעי המוח באוניברסיטה העברית. מעביר קורסים והרצאות העשרתיות לכל הגילים במטרה לחשוף את עולם מדעי המוח בצורה חווייתית גם למי שלא למד את הנושא מעולם. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker