"בעצב תלדי בנים": עונש קדום, או יתרון אבולוציוני משמעותי?

התמודדות עם לידה לגמרי לבד היא מסוכנת ומלווה בשיעורי מוות גבוהים. אבל תיאוריה מעניינת שנדבר עליה היום מציעה שלעובדה שלידה אנושית היא כל כך קשה, דווקא היתה חשיבות רבה מאוד בפיתוח החברתיות אצל ההומנינים המוקדמים ביותר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אם ותינוק לאחר לידה
אם ותינוק לאחר לידה. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: Ink Drop / Shutterstock.com

"בעצב תלדי בנים", גזר אלוהים על חוה בעת הגירוש מגן העדן. ואכן, לידה אצל בני אדם היא קשה מאין כדוגמתה. בעוד בעולם החי, כולל אצל קרובינו קופי האדם, תהליך הבאת הצאצאים אינו כה מורכב, והנקבות עוברות אותו בקלות, אצלנו מדובר בתהליך ארוך, קשה, כואב ומסוכן.

בניגוד לחיות אחרות, בבני אדם היולדת צריכה סיוע בתהליך. התמודדות עם לידה לגמרי לבד היא מסוכנת ומלווה בשיעורי מוות גבוהים. הסיבה המרכזית לכך שלידה בבני אדם היא קשה כל כך היא המוח. תינוקות אנושיים נולדים עם מוח גדול וכתפיים רחבות יחסית לבעלי חיים אחרים, ולכן המעבר בתעלת הלידה הוא לחוץ וקשה. אבל תיאוריה מעניינת שנדבר עליה היום מציעה שלעובדה שלידה אנושית היא כל כך קשה, דווקא היתה חשיבות רבה מאוד בפיתוח החברתיות אצל ההומנינים המוקדמים ביותר.

לפני כ-4 מיליון שנה, הרבה לפני שהאדם הראשון הלך על פני כדור הארץ, התפתחו האוסטרלופיתקוס, שנחשבים כיום לאחת החוליות המשמעותיות שמקשרות בין האדם לאב הקדום המשותף שלנו עם השימפנזה.

האוסטרלופיתקוס המפורסמת ביותר היא לוסי, שהתגלתה באתיופיה ב-1974. לוסי דומה במובנים רבים לשימפנזה, יש לה נפח מוח קטן מאוד, למשל, אבל במובנים אחרים דווקא לאדם, למשל בכך שהיא הולכת אך ורק על שתיים. למעשה, האוסטרלופיתקוס היו היצורים המוקדמים ביותר המוכרים לנו שהגוף שלהם בנוי במיוחד רק להליכה על שתיים.

כדי לשאת את כל המשקל שלה על שתי רגליים בלבד, עצם האגן של לוסי לא היתה יכולה להיות כמו זו של קופי אדם אחרים, היא שינתה את צורתה כך שתוכל להחזיק את משקל הגוף. אולם, כשעצמות האגן השתנו, כך גם תעלת הלידה. החוקרת האמריקאית קארן רוזנברג טוענת שבעקבות השינוי הזה גם היילודים של האוסטרלופיתקוס לא עברו בתעלה בקלות, ולכן גם היולדות של האוסטרלופיתקוס סבלו מלידה קשה.

אבל כאן מגיע הסיפור לחלק המעניין, משום שאם אצל האוסטרלופיתקוס הלידה היתה קשה, זה אומר שלוסי, לדוגמה, לא יכלה להוליד ילדים ללא עזרה חיצונית. אבל עזרה שכזו מחייבת יחסים חברתיים, ומחייבת שיתוף פעולה. אנחנו יודעים שחברתיות ושיתוף פעולה בין פרטים היו אחד הדברים שגרמו לאדם לשגשג.

כשאנחנו חושבים על האדם הקדמון משתף פעולה, אנחנו נוהגים לדמיין גברים שעובדים ביחד כדי לצוד איזושהי חיה ענקית. אבל נראה שעוד הרבה לפני שאחד מאבותינו החל לצוד, אמהותינו כבר למדו לשתף פעולה ולסייע זו לזו בתהליך הלידה הקשה, ואת כל זה הן עשו עם מוח שקטן פי 3 מגודל המוח שלנו. מדהים, לא?

לתיאוריה של רוזנברג יש גם מבקרים ומתנגדים, אך אין ספק שהיא מעלה נקודה חשובה. יש חשיבות גדולה לכך שלידה אצל בני אדם היא קשה מאוד. היא מאפשרת לחלק גדול מהתפתחות המוח להתרחש כבר ברחם, ובכך היילוד יוצא לעולם עם מוח לא קטן. נראה שהשינוי הזה היה חלק מתהליך מרכזי שהפך אותנו להולכים על שתיים, סייע לנו לכבוש נישה מיוחדת בתוך העולם, לשרוד ולשגשג, וגם לימד את ההומינינים המוקדמים את חשיבותה של שיתוף פעולה, ואולי היה צעד ראשון בדרך ליצירת האדם החברתי שאנחנו כיום. 

סיור מוחות

יואב מה-טוב | סיור מוחות

יואב מה-טוב הוא חוקר במרכז למדעי המוח באוניברסיטה העברית. מעביר קורסים והרצאות העשרתיות לכל הגילים במטרה לחשוף את עולם מדעי המוח בצורה חווייתית גם למי שלא למד את הנושא מעולם. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker