על טעם ועל ריח: האמת שמאחורי מיתוס ארבעת המינים

אומרים שלשלושה מבין ארבעת המינים - הלולב, ההדס והערבה - אין או טעם, או ריח, או את שניהם. מי שחשב על המשל הזה כנראה לא ידע להקשיב לחושים שלו

מוח
יואב מה-טוב
ברכת ארבעת המינים בבית כנסת בירושלים
ברכת ארבעת המינים בבית כנסת בירושליםקרדיט: גיל כהן מגן
מוח
יואב מה-טוב

מגיל צעיר מספרים לנו על ארבעת המינים של חג הסוכות במונחים של טעם וריח. אומרים שלשלושה מתוכם - הלולב, ההדס והערבה - אין או טעם, או ריח, או את שניהם. זה לא ממש נכון, לכולם יש גם טעם וגם ריח, גם אם זה לא תמיד נראה ככה. וזו הזדמנות טובה לדבר על הדרך שבה פועלים שני החושים האלה.

נתחיל עם הלולב, שלפי המסורת יש לו טעם ואין לו ריח. אלא שלתמרים, בדיוק כמו לכל אוכל כמעט שאנחנו אוכלים, בהחלט יש ריח. חוש הטעם שלנו הוא בסיסי מאוד, יש לנו בפה קולטנים שיודעים לזהות את חמשת הטעמים הקלאסיים (מר, מתוק, מלוח, חמוץ ואומאמי), והלשון מסוגלת לחוש דברים נוספים כמו חריפות ושומן - אבל עדיין מדובר בתחושה לא מורכבת.

חוש הריח הוא מה שמאפשר לנו להבדיל בין שני מאכלים שדומים במידת המתיקות שלהם. הלוע והאף שלנו נמצאים בחלל אחד, ומולקולות מהאוכל שלנו עושות את דרכן גם לאף ומפעילות את חוש הריח. ללא מעורבות הריח, האוכל היה הרבה יותר חד-גוני. גם במקרה של תמרים המצב אינו שונה: תמרים הם לא רק מתוקים, הם יוצרים אצלנו במוח חוויה מורכבת יותר, שאפשרית בזכות חוש הריח.

ההדס אמור להיות חסר טעם - הפוך מהלולב. אבל גם פה, זה לא מאוד מדויק. גרגרי ההדס ועליו משמשים מרכיבים במנות ברחבי העולם (וכאמור, הריח משחק תפקיד חשוב באוכל). מעולם לא טעמתי הדס, אך גם אם אכן לא מרגישים טעם חזק כשטועמים אותו, אין זה אומר שאין לו טעם. כצמח, שהוא יצור חי, ההדס מכיל בתוכו חומרים שבהחלט מפעילים את פקעיות הטעם שעל הלשון כגון סוכרים (מתוק), מלחים (מלוח), חלבונים (בהם חומצת האמינו גלוטמט - אומאמי) ועוד.

ארבעת המינים לסוכות
ארבעת המינים לסוכותצילום: © Evgenia Lysakov | Dreamstime

סביר להניח שסיבות כמו ריכוז נמוך או עיבוד שונה גורמות לכך שאנחנו לא מרגישים את הטעם באופן דומיננטי, אבל החומרים שבתוך ההדס בהחלט יכולים להפעיל את מערכת הטעם. בעלי חיים שניזונים מעלי ההדס רגישים יותר לחומרים הנמצאים בו ולכן התחושה אצלם חזקה יותר.

על הערבה אומרים שאין לה לא טעם ולא ריח. אלא שדווקא יש לה טעם שאי-אפשר לפספס: גזע הערבה הלבנה שימש מימי קדם למטרות רפואיות כמו שיכוך כאבים וכחומר נוגד דלקת. היו נוהגים לייבש את הגזע ולתת אותו כתרופה, או לחלוט תה ערבה. הן לגזע המיובש והן לעלים יש טעם מריר עם עפיצות וריח קל.

חוקרים ניסו להבין מה הסגולה המיוחדת שיש בעץ הערבה וגילו את החומצה הסליצילית (שקיימת גם בהדס, שמשמש גם הוא ברפואה העממית) ואת יתרונותיה. הבעיה היתה ששימוש בעץ הערבה גרם לתופעות לוואי לא נעימות. אבל כאשר בחנו במאה ה-19 את החומר הפעיל במעבדה, ראו שאפשר ליצור נגזרת דומה לו בשם חומצה אצטילסליצילית, שהיתה בעלת סגולות דומות, אך עם הרבה פחות תופעות לוואי באופן משמעותי. זה מה שהוביל לפיתוח האספירין.

סיפור הערבה הוא דוגמה לכך שלא תמיד מה שמשווק כטבעי הוא בריא יותר. על אף שלטבע יש חשיבות עצומה ברפואה, הרבה פעמים גרסה תעשייתית או מלאכותית של חומר טבעי יכולה לשמור את היתרונות - וגם לטפל בחסרונות.

חשוב לזכור שלכל צמח יש ריח - השאלה היא רק אם אנחנו מסוגלים להריח אותו. כל יצור חי מפריש חומרים שונים לסביבה. החומרים האלה יכולים להפעיל קולטני ריח שיגרמו לנו להרגיש בנוכחותם. יש לנו יותר מ-1,000 סוגים שונים של קולטנים באף, אך גם המגוון העצום הזה לא מכסה את כל החומרים בעולם. לבעלי חיים אחרים יש קולטנים שונים, וייתכן בהחלט שיהיו בעלי חיים שיוכלו להריח וגם להרגיש טעם של צמחים שמרגישים לנו תפלים וחסרי ריח, כי המערכת שלהם מוכוונת יותר לקלוט אותם מאשר זו שלנו.

ארבעת המינים לא נבחרו בשל ענייני טעם וריח, המצווה מופיעה בתורה בהקשר של תבואת הארץ. סיפור הטעם והריח הוא משל מאוחר יותר שהפך לנפוץ מאוד. עכשיו אתם יודעים את האמת שמאחוריו, שאולי מדגימה לנו שוב כמה המוח שלנו מורכב ומדהים. מועדים לשמחה.

מוח

יואב מה-טוב | |סיור מוחות

יואב מה-טוב, דוקטורנט למדעי המוח מהאוניברסיטה העברית ואיש תוכן ב"פרויקט המוח האנושי" של האיחוד האירופי. מעביר הרצאות העשרתיות לכל הגילאים במטרה לחשוף את עולם מדעי המוח בצורה חווייתית גם למי שלא למד את הנושא מעולם. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ