מה שקורט קוביין לא ידע על ההשפעות של ליתיום

סולן נירוונה היה אחד הסובלים הידועים בעולם מהפרעה דו קוטבית שמטופלת בליתיום, אבל לתרופה הוותיקה יש השפעות מרחיקות לכת גם על עוד מצבים והתנהגויות. כך, למשל, נמצא שככל שריכוז הליתיום במי השתייה עולה, כן שיעור הפשיעה באוכלוסייה יורד

יואב מה-טוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קורט קוביין, 1967-1994. אובחן כדו-קוטבי
יואב מה-טוב

אחד הלהיטים הגדולים של להקת נירוונה נקרא "ליתיום", ולא בכדי. קורט קוביין, הסולן של הלהקה, אובחן עם הפרעה ביפולארית (שמוכרת בציבור גם כ"מאניה דיפרסיה"), וליתיום הוא כיום אחד הטיפולים הנפוצים להפרעה זו. אנחנו עדיין לא ממש מבינים מה בדיוק ליתיום עושה במוח (אם כי התקדמנו מאוד בכך בעשור האחרון, אבל זה נושא לטור נפרד), אך נראה שהוא יעיל הן בטיפול בשלב המאני והן בשלב הדיכאון, לפחות במטופלים שאצלם יש הפרדה מהותית בין שני השלבים הללו.

לליתיום יש השפעות גם על מי שלא סובלים מהפרעה ביפולארית. מחקרים שנערכו על חולדות מצאו שמתן ליתיום גורם להן להראות הרבה פחות תגובות אימפולסיביות, בעוד שכשנותנים להן תרופות אחרות שמשמשות לטיפול בהפרעה ביפולארית, לא רואים שינוי. גם בבני אדם ללא הפרעה ביפולארית רואים ירידה באימפולסיביות ובאגרסיביות בעקבות טיפול בליתיום. ויש כבר מחשבות לנצל אותו כדי לטפל, למשל, במהמרים כפייתים, ולפחות בקרב מהמרים שסובלים מהפרעה ביפולארית, רואים שטיפול בליתיום גורם להם להמר פחות.

התרופה מבוססת על מלח ליתיום, שהוא יסוד שקיים בטבע באופן טבעי. וככזה, ניתן למצוא אותו בין היתר במים שבברז והאמינו או לא, מתברר שזה משפיע על כולנו באופן יום־יומי. הכל התחיל ב-1972, אז פורסם מחקר שבדק את ריכוז הליתיום במים במספר רב של מחוזות בטקסס, ושם לב לתופעה מעניינת: ככל שהיה יותר ליתיום במים, כך היו פחות ופחות פניות לאשפוז פסיכיאטרי במחוז.

כעבור 18 שנה פורסם מחקר שהשאיר הרבה פיות פעורים. קבוצת חוקרים מדדה במשך עשור את ריכוז הליתיום במים בטקסס, והתברר שככל שריכוז הליתיום במים גבוה יותר, כך נרשמות פחות התאבדויות. מאחר ששיעור ההתאבדות בקרב הסובלים מהפרעה ביפולארית גבוה פי 30 מהממוצע באוכלוסייה, זה נשמע הגיוני, אבל זה לא היה הממצא היחיד. ככל שריכוז הליתיום עלה, כך הלך וירד מגוון רחב ממש של מקרי פשיעה: היו בטקסס פחות רציחות, פחות אירועים אלימים, פחות מקרי אונס, גניבה, שוד ומעצרים על אחזקת סמים קשים כמו הרואין וקוקאין (אגב, לא מצאו קשר בין רמות הליתיום לאחזקת מריחואנה או לשכרות או נהיגה בשכרות).

כדי לחזק את הקשר בין רמות הליתיום במים לבין רמות הפשיעה, החוקרים פירסמו כעבור שנתיים מחקר נוסף. רמות הליתיום בשיער הראש שלנו מעידות בצורה די טובה על כמות הליתיום שאנחנו צורכים, והחוקרים מצאו שרמת הליתיום בשיערם של אסירים אלימים נמוכה משמעותית מזו של שאר האוכלוסייה. אם המחקרים הללו נשמעים לכם ישנים מדי, או ממוקדים מדי במקום אחד, אספר שבשנים האחרונות נערכו מחקרים נוספים, מיוון ועד יפן, שמשחזרים את תוצאות הניסוי ומראים שככל שיש יותר ליתיום במים, כך אנחנו פחות אגרסיבים ואימפולסיבים, ויש פחות מקרי אלימות ופשע.

האם צריך להסיק מהמחקר הזה מסקנות פרקטיות לחיי היום-יום? האם נכון, למשל, להוסיף ליתיום באופן יזום למים כדי להפחית את שיעור הפשיעה? זו כבר שאלה אתית שבהחלט יהיה מעניין לשמוע מה יחשבו עליה מקבלי החלטות.

סיור מוחות

יואב מה-טוב | סיור מוחות

יואב מה-טוב הוא חוקר במרכז למדעי המוח באוניברסיטה העברית. מעביר קורסים והרצאות העשרתיות לכל הגילים במטרה לחשוף את עולם מדעי המוח בצורה חווייתית גם למי שלא למד את הנושא מעולם. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker