האם החושים שלנו מצליחים לקלוט את כל מה שסביבנו?

אנחנו נוטים להניח שבעזרת חמשת החושים שלנו אנחנו קולטים את כל המתרחש במרחב שלנו - אבל לעומת בעלי החיים, אין בכלל תחרות: לחלקם יש מספר גדול יותר של חושים, וחלקם משתמשים בחמשת החושים בדרכים שונות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דבורה פרח
סיור מוחות
יואב מה-טוב

החושים שלנו מאפשרים לנו לקלוט את העולם, ולפעמים אנחנו מרגישים שבזכותם אפשר לזהות את כל הדברים שקורים סביבנו. אבל האמת היא שהחושים שלנו מוגבלים. אנחנו לא יכולים לראות הכל או לשמוע הכל. הקולטנים שלנו מכוונים לעזור לנו לזהות את הדברים שחשובים לנו, אבל יש לא מעט דברים מסביבנו שהחושים שלנו לא קולטים. היום נדבר על מגבלות החושים שלנו. לצורך הנוחות נסתכל כאן על חמשת החושים שעליהם למדנו בגן, וננסה לראות אילו דברים הם לא יכולים לקלוט.

נתחיל מהחוש המרכזי שלנו, הלא הוא חוש הראייה. הסופר אנתוני דואר כתב ספר בשם "כל האור שאיננו רואים" (וזכה בזכותו בפרס פוליצר). כותרת הספר מתייחסת בדיוק לתופעה שעליה אנחנו מדברים. אנחנו רואים את העולם כמלא אור וצבע, אבל למעשה, אנחנו מסוגלים לקלוט רק חלק קטן מהאור, או מ"הצבעים" שיש בעולם.

הקרינה האלקטרומגנטית שפולטת השמש היא רחבה ועשירה מאוד. היא מכילה קרינת גמא, קרינת רנטגן, גלי מיקרו, קרינה אולטרה סגולה, קרינה אינפרה אדומה, גלי רדיו, ואי שם ביניהם גם את מעט גלי האור שאותם העיניים שלנו כן מצליחות לקלוט ולתרגם לצבעים. אבל יש בעלי חיים שרואים טווחי אור אחרים מאיתנו. דבורים למשל רואות גם באולטרה סגול, וכך הן יכולות לזהות חומרים פלורצנטים שזוהרים על פרחים. בעלי חיים אחרים, בהם נחשים מסוימים, רואים קרינה אינפרה אדומה ויכולים לזהות חום גוף בחושך. עכברים, אגב, לא רואים אור אדום בכלל, וזו הסיבה שבמעבדות רבות יש תאורה אדומה: האור האדום גורם לעכברים לחשוב שיש חושך, בעוד שבני האדם שעובדים איתם נמצאים באור.

מהראייה נעבור לשמיעה. האוזן האנושית יכולה לקלוט צלילים בין התדרים 20 ל-20,000 הרץ (אם כי ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו שומעים פחות צלילים גבוהים). זהו טווח מספק כדי לשמוע את הצלילים שחשובים לחיינו, אבל יש עוד הרבה צלילים שאותם אנחנו לא שומעים. סיפרתי כאן בעבר שעטלפים משמיעים קולות כל הזמן, מודדים את החזרי גלי הקול וכך יודעים להגיד איפה כל דבר נמצא (כלומר "רואים את העולם באמצעות האוזניים"). ייתכן שבסביבה שלכם חיים עטלפים, ואתם לא שומעים אותם צווחים כל הזמן. הסיבה לכך היא שהצלילים שלהם גבוהים מדי לאוזן האנושית. מנגד, קריאות הלווייתנים יכולות להגיע לצלילים נמוכים עד כדי כך שלא נוכל לשמוע אותם, למרות שלווייתן אחר יצליח לזהות אותם ממרחק ענקי באוקיינוס.

יצורים שחיים בסביבות של חום או קור קיצוני, כמו הממותות הצמריות, קולטים טווח טמפרטורות שונה מאיתנוצילום: BETH ZAIKEN/CENTRE FOR PALAEOGEN

על הלשון שלנו יש קולטנים מיוחדים לכל אחד מחמשת הטעמים (מתוק, מלוח, מר, חמוץ ואומאמי) והם נקראים "פקעיות טעם". הם אלה שקולטים חומרים שיוצרים אצלנו את חווית הטעם. כנראה שיש בעולם חיות עם פקעיות טעם שקולטות חומרים ויוצרות חוויות טעם ששונות מהטעמים שאנחנו מכירים, כמו חמוץ או מתוק למשל. לחתולים ולכלבים יש קולטני טעם מיוחדים למים. חתולים גם יכולים לטעום את מולקולת ה-ATP, שהיא מטבע האנרגיה המרכזי שהגוף משתמש בו. הסיבה שהחתול מזהה אותה היא כדי לדעת לצרוך אותה ולצבור אנרגיה. לעומת זאת, לחתולים אין חווית טעם מתוק, משום שפקעיות הטעם שקולטות סוכר (מקור האנרגיה המרכזי של האדם) לא קיימות אצלם.

לאדם יש חווית טעם עשירה ביותר, משום שיש לנו 10,000 פקעיות טעם על הלשון. אבל יש בעלי חיים עם יותר פקעיות טעם. לפרות יש 25,000 פקעיות: מכיוון שהן אוכלות עשב, כנראה חשוב שהן יידעו לזהות אם הן ליככו בטעות צמח רעיל. לשפמנונים, אגב, יש 100,000 פקעיות טעם.

ומכאן לחוש הריח. בתוך האף שלנו יש הרבה סוגים שונים של קולטנים, שכל אחד מהם מסוגל לקשור חומרים אחרים, ולאותת למוח ליצור תחושת ריח, בין אם זה ריח של קפה, של גופרית או של קלמנטינה. בהשוואה לחוש הטעם, שיכול להבדיל בין חמישה טעמים שונים, חוש הריח הוא הרבה יותר מגוון. למעשה בדנ"א שלנו יש גנים לאלף סוגים שונים של קולטנים!

אף על פי כן, רק 400 מתוכם באמת מקודדים לקולטנים אמיתיים. ועדיין, מדובר באחת ממשפחות החלבונים (קולטנים הם חלבונים) הכי גדולות ועשירות שיש לנו בדנ"א. עם זאת, אין לנו הרבה במה להתפאר, כי לעומת בעלי חיים אחרים אין לנו המון קולטנים: לכלבים יש פי 2.5 יותר קולטני הרחה מאיתנו, ולפילים, שהחדק שלהם הוא איבר הרחה מורכב במיוחד, יש קרוב ל-2000 קולטנים, פי חמישה יותר מהאדם!

חוש המגע מכיל בתוכו המון סוגים של חישה: כאב, רעידות, מגע עדין ותחושת גוף, וכמובן חישת טמפרטורה. יש לנו שני סוגי קולטנים שרגישים לטמפרטורות, ולפי מידת הפעילות של כל אחד מהם אנחנו מסוגלים לדעת האם חם או קר. אבל גם לקולטנים האלה יש טווח, ובאופן לא מפתיע הוא מותאם לטמפרטורות שבהן אנחנו חיים. כך למשל, נצליח להבדיל בין טמפרטורה של 15 מעלות ל-20 מעלות, ונרגיש שב-25 מעלות חם לנו יותר משני המצבים הקודמים. לעומת זאת, בין 70 מעלות ל-80 מעלות יהיה לנו כמעט בלתי אפשרי להבדיל רק בעזרת מגע: כשהטמפרטורות חמות באופן משמעותי מן הטמפרטורות שאנחנו רגילים אליהן, הקולטנים לא מצליחים להבחין בהבדלים. כל מה שהם יצליחו להעביר הוא מסר של: "זה חם מאוד וכואב מאוד". אותו הדבר נכון גם לגבי טמפרטורות קרות מאוד. בניגוד אלינו, יצורים שחיים בסביבות של חום או קור קיצוני, כמו הממותות הצמריות שחיו בתקופת הפליסטוקן, רגישים לטווחי טמפרטורות אחרים.

מכך אנחנו לומדים, שגם אם יש לנו חושים שדומים לאלה של בעלי חיים אחרים, אנחנו לפעמים משתמשים בצורה שונה, וקולטים באמצעותם דברים שונים לגמרי. לבעלי חיים מסוימים יש חושים שבכלל לא קיימים אצל בני האדם, ואלה מאפשרים להם לקלוט מידע מהעולם שבכלל אין לנו סיכוי לקבל. אבל זה כבר לטור אחר.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

סיור מוחות

יואב מה-טוב | סיור מוחות

יואב מה-טוב הוא חוקר במרכז למדעי המוח באוניברסיטה העברית. מעביר קורסים והרצאות העשרתיות לכל הגילים במטרה לחשוף את עולם מדעי המוח בצורה חווייתית גם למי שלא למד את הנושא מעולם. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker