"נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים": על פוליטיקאים, הכתם העיוור ו-Nudge הפוך

לא אחת קורה שפוליטיקאים מפרים את הבטחותיהם. הסיבה העיקרית לכך היא שלרוב אין השלכות משמעותיות להפרת ההבטחות, וגם אם חלק מהבוחרים נפגעים מהפרת ההבטחות, מרביתם מסכימים לקבל זאת מכיוון שהם בוחרים להאמין לפוליטיקאים גם לאחר ההפרות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יו"ר כחול לבן גנץ בחגיגת מימונה במושב מנחמיה
יו"ר כחול לבן גנץ בחגיגת מימונה במושב מנחמיהצילום: גיל אליהו

לפני כמה שנים, בעוד אני מסתובב בדוכני שבוע הספר, הבחנתי בספרו של פירז סטיל על דחיינות ("דחיינות: איך להפסיק לדחות למחר את מה שאנחנו יכולים לעשות היום", בהוצאת מטר). מכיוון שבדומה למרבית האנשים גם אני חוטא לעתים בדחיינות, רכשתי את הספר, הנחתי אותו ליד המיטה והבטחתי לעצמי לקרוא אותו ביום מן הימים. לצערי אין לי מושג אם מדובר בספר טוב ואיני יודע האם הוא מסייע בפתרון תופעת הדחיינות מכיוון ש... עד היום טרם יצא לי לקרוא אותו והוא עדיין ממתין בערמת הספרים שליד מיטתי.

דחיינות היא הטיה הקשורה להפרת הבטחות לעצמנו, אבל כמובן שחלק ניכר מההבטחות שאנחנו מפרים הן לאנשים הסובבים אותנו. בטור הקודם סקרתי מעט מהשפעות הטיית האישוש (Confirmation Bias), הגורמת לאנשים לשים לב, לזכור ולהאמין לסיפורים ולמקרים המתאימים לאמונות שלהם, ולעומת זאת לא להאמין ואף לשכוח פרטים שלא תואמים לאמונות אלה. בימים אלה של ניסיונות להקים ממשלה (שוב), כדאי לעסוק מעט בהבטחות, ובמיוחד בכאלה שהובטחו על ידי פוליטיקאים.

ראשית, מחקרים מראים שלא רק שהפוליטיקאים נתונים לאותם סוגים של הטיות פסיכולוגיות שמובילות אותם לפרש מידע מוטעה כמו כולנו, למעשה קשה להם יותר מכולם להפחית את ההטיות הללו, וסביר יותר שמידע מוטעה יחזק את אמונותיהם הפוליטיות גם כאשר הוא שגוי. מחקרים הסבירו את התופעה באמצעות הסבר מעניין - פוליטיקאים מתרגלים להתעמת עם אחרים ולדבוק בעמדתם בעת העימות, תוך שהם נאלצים להסביר ולהצדיק את עמדתם, וסביבת העבודה הזו מפחיתה את יכולתם לקבל ולבדוק עובדות ולשנות את דעתם.

אגב, מחקרים מצביעים על כך שאנשים חכמים יותר (לפחות לפי מדדים פסיכומטריים) נוטים להיות יותר פגיעים מאנשים פחות חכמים להטיות, מכיוון שהביטחון העצמי שלהם גבוה יותר והאמונה שלהם ביכולתם לקבל החלטות מושכלות חזקה יותר.

בהקשר של הקמת הממשלות האחרונות, קורה לא אחת שפוליטיקאים מפרים את הבטחותיהם. הסיבה העיקרית לכך היא שלרוב אין השלכות משמעותיות להפרת ההבטחות, וגם אם חלק מהבוחרים נפגעים מהפרת ההבטחות, מרביתם מסכימים לקבל זאת מכיוון שהם בוחרים להאמין לפוליטיקאים גם לאחר ההפרות. יש אינספור הסברים להפרת ההבטחות לאחר הבחירות, בין אם מכיוון שהפוליטיקאים מעדיפים את טובתם האישית על ההבטחות שניתנו (לדוגמה אם הפרת ההבטחה מבטיחה את הישרדותם הפוליטית) ובין אם עליהם להפר את ההבטחה בשל סיטואציה שנקלעו אליהן, לדוגמה ההכרח לעמוד במשמעת קואליציונית. 

מחקרים מראים שאנשים שנוהגים לקיים את הבטחתם לרוב לא מתלבטים ולא חשים דיסוננס – וממשיכים לקיים את הבטחותיהם בעקביות. לעומת זאת, אנשים שלא תמיד מקיימים את הבטחותיהם מתלבטים ומדווחים על רגשות מעורבים וסכסוך פנימי כשהם מחליטים להפר הבטחה (כלומר על אף שהם מרגישים דיסוננס קוגנטיבי הנובע מאמונה שעקרונית חשוב לקיים הבטחות). מכאן ניתן להסיק שיש ביסוס להערכה שמי שלא עמד בהבטחותיו בעבר – ישנה סבירות גבוהה לכך שלא יעמוד בהבטחותיו גם בעתיד.

בנימין נתניהוצילום: אמיל סלמן

הטיית הכתם העיוור (Blind spot)

הטיית הכתם העיוור גורמת לנו לחשוב שאנחנו פחות מושפעים מהטיות יחסית לאנשים אחרים. הטיה הזו קשורה קשר אמיץ ליכולתנו לזהות טעויות שיטתיות בהחלטותיהם של אחרים (וזיהוי מגרעות של אחרים) בעוד קשה לנו מאוד לזהות טעויות ומגרעות שלנו. אצל פוליטיקאים מדובר בהטיה המקשה עליהם לשנות את דעתם וכאשר מדובר בהבטחות, מתערבבת לעתים הטיה זו עם הטיה נוספת, הטיית האופטימיות.

ככלל, בני אדם נוטים להיות אופיטימיים באופן לא ריאלי, ומעריכים שהציונים שלהם יהיו גבוהים משיהיו בפועל, יחשבו שהם פיכחים אף שהשתכרו ובאופן כללי יאמינו שיהיה בסדר, ולכן נוטלים על עצמם סיכונים גבוהים. נראה, אם כן, שהטיית האופטימיות משפיעה לרעה על האופן שבו אנשים מקבלים החלטות משמעותיות הנוגעות לבריאות שלהם, לחסכונות, לפוליסות הביטוח שלהם ועוד.

באופן דומה, גם פוליטיקאים נוטים להיות אופיטימיים באופן לא ריאלי ונוטים להעריך שסיכויי הצלחתם גבוהים מסיכוייהם בפועל ובפרט, שהציבור יקבל בהבנה (ואולי אף בהתלהבות מסוימת) את הפרת ההבטחה שלהם שכן יבין את הצורך ואת המניעים שעמדו בבסיס ההפרה.

Nudge הפוך?

ב-2008 הציגו צמד החוקרים קאס סאנסטיין וריצ'ארד ת'אלר את ספרם Nudge (בעברית נקרא הספר "דחיפות קלות", והוא יצא בהוצאת מטר), שבו הם מדגישים שניתן להשתמש בתובנות התנהגותיות לשם שיפור עבודות הממשלה, ואת יכולתם של רגולטורים ומקבלי החלטות לתכנן רכיבים שונים בממשק עם המשתמשים והקהל, על מנת לעצב התנהגויות כך שתתקבלנה תוצאות מיטביות עבור הציבור.

הספר אמנם מדגיש את יכולתם של מקבלי החלטות לשנות את התנהגות הציבור (בעיקר באמצעות שינוי ברירות המחדל ושינוי האופן שבו מציגים לאנשים את אפשרויות הבחירה העומדות בפניהם), אבל לא מתייחס להשפעות פוטנציאליות של תובנות התנהגותיות על קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור ופקידי הממשל עצמם. ניתן היה לעשות שימוש באותה מתודולוגיה על מנת לשנות חלק מברירות המחדל והאופן שבו מוצגות לפוליטיקאים האפשרויות העומדות בפניהם.

פרופסור ריצ'ארד ת'אלרצילום: Fredrik Sandberg/אי־פי

לדוגמה, לו היתה השקיפות בקבלת ההחלטות מעוגנת בחוק כברירת מחדל, יכול היה הציבור להעריך את תפקוד נבחריו טוב יותר. כך, ברירת המחדל יכולה להיות שתמיד נדע כיצד הצביעו נבחרי הציבור, המימון הפוליטי יהיה שקוף ומתועד לעילא על פי חוק, לוח הזמנים של הפוליטיקאים יהיה שקוף ומפורסם באופן אוטומטי וכל נבחר ציבור יידרש להסביר, בקצרה, מדוע הצביע כפי שהצביע.

כל אלה דומים לדחיפות קלות (Nudges) שהודגמו כבר כיעילות בסיטואציות שונות, וניתן היה להפעילן גם על מנת לשפר את אופן קבלת ההחלטות של הפוליטיקאים. כל שנדרש הוא שיקומו הפוליטיקאים שישנו את האופן שבו הציבור רואה וניגש למידע על הבטחותיהם ועל החלטות שקיבלו. אלא שלצערי איני אופטימי שאכן יימצאו פוליטיקאים שכאלה.

יאיר פרידמן

יאיר פרידמן | על משתמשים ואנשים

ליאיר פרידמן דוקטורט מאוניברסיטת תל אביב בקבלת החלטות אסטרטגיות, חדשנות ומיזוגים ורכישות. יאיר משמש כמרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי ומלמד ייעוץ לפלטפורמות, אסטרטגיה תחרותית והיבטים אסטרטגיים ברכישת חברות. הוא מייסד ומנהל את קבוצת וויקונומייז העוסקת בעיצוב, תכנון וייעול באמצעות כלכלה שיתופית ומטבעות משלימים ומשלב בעבודתו אסטרטגיה, כלכלה התנהגותית וחשיבה תהליכית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום