לא נעים לי שתקראו איך חיים בשנחאי

האם זה נעים להיות תחת מעקב מתמיד? עושה רושם שהסינים לא שואלים עצמם את השאלה הזאת. הדבר היחיד שמטריד אותם, כמו את שאר העולם, הוא הבריאות

יעל עינב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שנחאי, סין
יעל עינב

לא כתבתי טורים לאחרונה, למה? כי לא נעים לי! לא נעים לי לתאר את מציאות החיים השוקקת, החיה, המלאה והבועטת בשנחאי - ובעצם בסין כולה. להתעורר בבוקר ולראות את החדשות מהארץ, ואז לצאת לרחובות העמוסים של שנחאי מרגיש כמו ביקום מקביל.

זרים רבים מגיעים לעיר בימים אלה, לקראת תערוכת היבוא הגדולה בעולם שעומדת להיפתח כאן בעוד פחות מעשרה ימים (CIIE). כל מי שמגיע מחו"ל עובר בדיקות בשדה התעופה, ואחר כך מובל על ידי אנשים עטופים מכף רגל ועד ראש לבידוד של שבועיים במלון מטעם הממשלה. הבידוד הוא מוקפד, הרמטי וחד משמעי. חום מודדים פעמיים ביום.

כנס רב משתתפים בנושא ישראל-סין בצ'אנגג' ווצילום: יעל עינב

ערן מנדלר, יהלומן ואיש עסקים, הגיע מישראל להשתתף בתערוכה הגדולה. ערן התגורר בעבר עם משפחתו בסין, ויצא בינואר 2020 לחופשה קצרה בקמבודיה. עם פרוץ המגפה הוא המשיך עם המזוודה האחת ושני ילדים קטנים לישראל. משם כבר אי אפשר היה לחזור לסין, והמשפחה השתקעה בישראל. כעת לקראת התערוכה חזר לביקור עסקים. "בנחיתה בסין וגם בתקופת הבידוד הניהול של הסינים היה לא פחות ממדהים, הכל היה ברור וגם אחרי השחרור פרטי הקשר נשמרים על מנת שרופא ייצור איתך קשר כל שלושה ימים", הוא מספר.

אמש, במועדון פאראמונט, בבניין ההיסטורי בין 4 הקומות והמגדל המתנשא מעליו, מחזירים עטרה ליושנה. הבנייין הוא עדות לעבר המפואר של שנחאי בשנות ה-30.

ג'ינגשינג בהופעת מחולצילום: יעל עינב

גברת ג'ינגשינג, האישה והאגדה, קולונל בצבא הסיני שנהפך לאישה ולפרימה בלרינה, שחקנית מפורסמת כוכבת טלוויזיה שהקימה את להקת המחול המודרני הגדולה בסין, הוכרזה כגדולת המשפיענים – וידה עוד נטויה. ג'ינגשינג החליטה להחזיר לבניין את אופיו המיוחד ולהשיב את הזוהר, הפאר וההדר למקום. להקות ג'אז, הופעות קברט, ארוחות עם מיטב השפים - והסינים יוצאים וחוגגים בסטייל. הסמליות זועקת לשמים - הנה שנחאי מחזירה לעצמה את התואר מלכת המזרח, ומשאירה אבק לבירות אירופה וארה"ב. המועדון המפואר משקף היטב את המציאות ב-2020.

גברת ג'ינגשינג

הרחובות מסביב למלון במרכז העיר הומים מאדם. מסעדות מלאות עד אפס מקום כשאנשים מחכים בתורים ארוכים בחוץ. העיר מארחת לא מעט פסטיבלים המוניים ואירועי תרבות גדולים. רק מעטים עם מסכות, משום שיש חובה לעטות מסיכות רק בכניסה לתחנות הרכבת העמוסות או לשדה התעופה.

ערן, שסיים אתמול את הבידוד, נפעם ממה שמצא בחוץ. "הרחובות שוקקים, הזרים חזרו לעיר. מסעדות חדשות נפתחו, ברים מלאים, חנויות – הכל עובד, אין זכר למגפה". אחרי שבועיים בבידוד התחושה מעורבת, הוא אומר. "בין שמחה גדולה על היציאה לחופשי, ומראה העיר שנראית בדיוק כפי שעזבתי אותה לפני המגפה, לבין העצב הגדול על ההבנה עד כמה אנחנו רחוקים מזה בישראל".

מועדון הפרמאונט בשנחאי, סיןצילום: יעל עינב

ההרשמה לכניסה לתערוכה הגדולה בעולם הסתיימה לפני חודשיים. בסין מצפים ל-150 אלף איש לפחות. כל המציגים והמשתתפים מגישים מסמכים ועוברים בדיקת קורונה. כולנו היינו בטוחים שהתערוכה תתבטל, משום שאחרי שביטלו את האולימפיאדה זה כמעט ומתבקש.

אבל הסינים רוצים להניע את הכלכלה, להחזיר את העסקים למסלולם ולפצות על הירידה בסחר הבינלאומי וביצוא באמצעות צריכה פנימית מוגברת והסתמכות עצמית, לכן הם לא מבטלים אירועים, כנסים ותערוכות. התערוכה מעדכנת כל פעם את ההנחיות כדי לשמור על התערוכה עם אפס קורונה.

שנחאי, סיןצילום: יעל עינב

אף אזרח לא נעלם

למה כאן מצליחים בעוד במקומות אחרים נכשלים? התשובה לטעמי לא מאוד מסובכת. לא, זה לא רק בגלל הצייתנות של העם הסיני והמשמעת העצמית והכפויה. זה חלק מאוד קטן בהסבר. התשובה היא בארגון ובתיאום בין כל הרשויות, וההיררכיה המאוד ברורה שמתחילה מרמת השכונה, שבה יש אחראים שעוקבים אחרי כל תנועה בשכונה - מי יוצא ומי בא ומה הסטוטוס הרפואי שלו.

מועדון הפרמאונט בשנחאי, סיןצילום: יעל עינב

אם אדם בבידוד הוא לא יוצא מפתח ביתו, דואגים להביא לו הכל הביתה ומודדים חום - לא מתקשרים לשאול אם הוא מבודד את עצמו לדעת ואז שוכחים ממנו. משדה התעופה לוקחים את הבאים לבידוד, ולא פשוט שואלים אותם איך הם מתכוונים לחזור הביתה ואז משחררים אותם לנסוע הביתה לפי הבנתם. מעל אחראי השכונה יש אחראי קהילתי, ומעליו אזורי, וכך הלאה, כשאף אזרח לא נעלם. ואולי זאת ההזדמנות להזכיר שמדובר במדינה של 1.4 מיליארד בני אדם. לכולם יש על הטלפון קוד שאותו צריכים להראות במידת הצורך. הקוד הירוק מאפשר תנועה, ואילו הקוד הצהוב והאדום לא מאפשרים תנועה כלל.

הופעת מחול בשנחאי, סיןצילום: יעל עינב

האם זה נעים להיות תחת מעקב מתמיד? עושה רושם שהסינים לא שואלים עצמם את השאלה הזאת. הדבר היחיד שמטריד אותם, כמו את שאר העולם, הוא הבריאות. הם לא שואלים את השאלה הזאת כי יש להם חיים מלאים ותוססים, והם סמוכים ובטוחים שבמקרה של הדבקה השלטונות ייכנסו לאזור, יסגרו אותו הרמטית וימגרו את הההדבקה בתוך פחות מחודש, כפי שעשו בבייג'ין, בצ'ינגדאו, בחרבין, בהילוג'יאנג ובמקומות נוספים - כולן ערים של לפחות עשרה מיליון בני אדם.

המנהיג האגדי של סין, דנג שיאו פינג, אמר בזמנו, "לא חשוב אם החתול הוא שחור או לבן, העיקר שהוא תופס עכברים". אף אחד כאן לא עסוק באיך קוראים לשיטה, האם ההוראות נכונות או האם ההחלטות מדויקות, והאם מעקב מתמיד הוא הכרחי. למה לא להיות עסוקים בזה? כי כאן מתברר שלמדו איך לתפוס את העכברים.

יעל עינב

יעל עינב | סינרגיה

רק על סין לספר ידעתי - עוסקת בסין כבר 30 שנה, סינולוגית.

מנהלת את חברת YCHINA, העוסקת בפיתוח עסקי לחברות ישראליות בסין. שנחאי היא הבית, ומבט מחלון המשרד מאשש את הטענה שכאן מרכז העולם. יועצת למשרדי ממשלה, עוסקת רבות בהכשרה וייזום פרויקטים בסין.

בעלת תואר שני בלימודי יחב"ל וסין ותואר שני נוסף במנהל עסקים. בעבר כתבת, עורכת ומגישת חדשות בערוץ הראשון. כתיבת מאות מאמרים ומאות כתבות על סין, ואפילו ספר אחד, הכשירו אותי לרגע הזה של כתיבת בלוג ב-TheMarker.

כאן נתעסק בזירה העסקית ובסביבה הכלכלית בסין ובעיקר בהשפעתה הגוברת על כולנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום