עולם הפוך: כשהסינים חוששים שהזרים ידביקו אותם בקורונה

הסינים חוזרים לאט לשגרה, ועסוקים בעיקר בלהתרחק מהזרים במדינה - מחשש לגל שני של הקורונה

יעל עינב
יעל עינב
משפחה בפיקניק, סין
משפחה בפיקניק, סיןצילום: CHINA DAILY/רויטרס

"לאן את הולכת?" שואלת אותי השכנה הסינית במעלית. לפני שהספקתי לענות או להתאושש מהשאלה הישירה והלא אופיינית שלה, היא המשיכה: "אני מקווה שאת לא הולכת לפגוש אמריקאים". "מה הבעיה עם האמריקאים?", אני שואלת. "הם מדביקים!", היא עונה. "אם את הולכת לפגוש אמריקאי - תבטלי!", סיכמה בנחרצות.

בעודי תוהה אם אנו עדים בפעם הראשונה לגזענות הפוכה כזאת של הסינים כלפי "הלבנים", הזכירה לי השכנה שלי את החשש הכבד מגל שני של הווירוס, מהתפרצות מחודשת אחרי חודשיים שלמים שהסינים סגרו עצמם הרמטית בבתים בלי הנחות ובלי יציאות. כעת כשמקרי ההדבקה המקומיים מתקרבים לאפס, וכל המקרים החדשים מקורם מחו"ל, הזרים נהפכו לחשודים טבעיים מחמת הספק. 

מגמת "האנטי-אמריקאיות" החלה הרבה לפני פרוץ הקורונה, וידעה עליות ומורדות בהתאם לרמת העוינות במלחמת הסחר. מאז פרצה המגיפה, המגמה החריפה. כעת האמריקאים בראש החשודים, ואחריהם משתרכים שאר הזרים. מאורחים רצויים ואטרקטיביים, נהפכו הזרים לכאלה שמאיימים על בריאות הציבור.

לפני חודשיים, הסינים מחוץ לגבולות סין נהפכו ביום אחד מוקצים מחמת המיאוס. מתיירים רצויים הם נהפכו לדחויים -בתי מלון סירבו לקבל אותם, ברחוב ברחו מהם ונהגי מוניות סירבו להסיע אותם. בכניסה למסעדות במדינות מסוימות נתלו שלטים עם הכיתוב: "הכניסה לסינים אסורה". כעת, כמו מראה משתקפת, התמונה ההפוכה ויחס דומה מופנה כלפי זרים בסין. עוד ועוד סיפורים על הפליה, זרים שנאסרה עליהם הכניסה לבנקים, לחנויות ולמכוני כושר. עוד ועוד בתי מלון מסרבים לקבל זרים.

בריאן, שחי בבייג'ינג כבר 20 שנה, התבקש השבוע לעבור לחלק האחורי של אוטובוס. נהגי מוניות מבטלים הזמנות כשהם שומעים שמדובר בזרים. בכמה מסעדות בבירה נתלו שלטים האוסרים על זרים להיכנס מחשש שמקומיים ידירו רגליהם מהמקום. מספרות מקצות ימים מיוחדים לזרים.

מונית בסין, השבוע

בשנחאי מנעו מחבורת צעירים מצרפת להיכנס לבר הקבוע שלהם, ודרשו מהם להוכיח שהיו לפחות שבועיים בבידוד מוחלט. הסירוב התקיף היה למרות שהציגו כנדרש את הקוד הירוק בסלולרי שלהם, שמוכיח כי הם נקיים מהמחלה ומהדבקה, בניגוד לקוד צהוב או אדום - שמי שקיבל אותם אינו רשאי לצאת מהבית. לחברים בבר לא עזרה הטענה שהם בכלל לא עזבו את שנחאי. למחרת התייצבו עם חולצות שעליהן הודפס: "I never left Shanghai" - "מעולם לא עזבתי את שנחאי".

ברמה הבינלאומית, הנהגת סין קוראת לשיתוף פעולה בינלאומי ולהורדת מכסים ומחסומים. ברכבת אווירית של סיוע למדינות הנגועות, סין רוצה לחזק את מעמדה ולצאת מהמשבר עם תדמית של מנהיגה עולמית אחראית. ברשתות השונות משודרות כתבות על הסיוע הרב שנשלח למדינות העולם, בהן ישראל, ומשלחות רופאים ויועצים שעושים את דרכם לאירופה ואיראן.

רשתות החדשות משדרות תמונות של הציוד הרב ששולחת סין לאיטליה, ציוד וסיוע שנצרך שם כאוויר לנשימה. באותה נשימה מזכירים שם את תחילת המשבר, אז פנתה איטליה בבקשת סיוע לשותפותיה באיחוד האירופי ונענתה בשלילה. בכתבות השונות מזכירים שוב ושוב את הזלזול של הנשיא טראמפ בחומרת המשבר, לעומת המצב העגום של ארה"ב כעת.

כעת שעריה של סין סגורים הרמטית בפני זרים. כך גם בטייוואן, הונג קונג וסינגפור. כל הזרים מנועים מלהיכנס לסין החל ב-28 במארס, כולל אלה שגרים בה. על אף שחלק גדול מהחולים החדשים היו של סינים ששבו מחו"ל, האיסור הגורף הוא עדיין על זרים. בהודעה הרשמית נכתב שהסגר נעשה בהתאם למה שנהוג במדינות אחרות, רמז ברור לסגירה ההרמטית של מדינות והגירוש של כל הסינים באשר הם עם פרוץ המשבר.

קונסולית ישראל בשנחאי, לימור גדי, הצליחה ב-28 במארס, ממש ברגע האחרון,  לחלץ נוסע ישראלי שנתקע בטיסת מעבר בשנחאי. היא צילמה את מסכי הטיסות בחצות - ברגע אחד כולם נהפכו לאדומים - כל הטיסות בוטלו.

שדה התעופה בשנחאי ביום שבו כל טיסות החוץ בוטלו
שדה התעופה בשנחאי ביום שבו כל טיסות החוץ בוטלו

החשש להתפרצות מחודשת עומד מאחורי הפחד האותנטי של הסינים. הם עצמם נוהגים בזהירות יתרה. בכל מקום נדרשים להציג את הברקוד הירוק ולמדוד חום. המסעדות מגבילות כניסה, וברכבת התחתית מנסים להימנע משעות העומס.

בווהאן קרא ראש העיר לא לצאת מהבתים ללא צורך, בשאר סין נראה שנוהגים כך גם ללא הנחיה ברורה. הם לא חזרו לחיים מלאים, הילדים עדיין בבית ואין בכוונתם לאפשר לזרים "הלא ממושמעים" לפגוע במאמצי המיגור.

פאנג, מורה בבית ספר יסודי בשנחאי, מתמודדת כבר חודשיים עם שני ילדיה הקטנים שסגורים בבית, ובמקביל מעבירה שיעורי אונליין לתלמידיה המושבתים. היא חזרה וטענה בפנאי שהכל באשמת הזרים. "הם פשוט לא לוקחים את המשבר הזה ברצינות. הם לא נשמעים להוראות, מפרים בידוד, מתקהלים בקבוצות גדולות בברים. אנחנו מפחדים מההתנהגות הבלתי אחראית שלהם", היא קובעת.

"אנחנו לא מעיזים עדיין לצאת לבלות ולהתכנס בחבורות והזרים כבר חוגגים כאילו אין וירוס", אמרה לי חברה אחרת.

ואכן מקרים רבים של זרים שאינם נשמעים להוראות נהפכים כעת לסיפורים ויראליים. התנהגויות גסות של זרים הובילו למקרי גירוש של מפרי ההוראות. מאז פרץ הווירוס לא נתקלתי באדם סיני שאינו חובש מסכה, אפילו לכלבים שמים מסכות. לעומתם ראיתי לא מעט זרים, אפילו בשדה התעופה, ללא מסכות.

גילויי גזענות של האדם הלבן כלפי אסייאתים בכלל, והסינים בפרט, היו שכיחים למדי בעולם שלפני הקורונה. כלל לא ברור אם בעולם הפוסט-קורונה יתגלו מקרי גזענות כלפי זרים. ככל הנראה מעמדם של הזרים בסין לא יחזור להיות מה שהיה, יהיה קשה לקבל ויזה - וחברות יחשבו פעמים לפני שיעסיקו זרים. כשהמגיפה תשכח נתעורר מן הסתם לעולם סגור הרבה יותר, עולם הפוך.

יעל עינב

יעל עינב | סינרגיה

רק על סין לספר ידעתי - עוסקת בסין כבר 30 שנה, סינולוגית.

מנהלת את חברת YCHINA, העוסקת בפיתוח עסקי לחברות ישראליות בסין. שנחאי היא הבית, ומבט מחלון המשרד מאשש את הטענה שכאן מרכז העולם. יועצת למשרדי ממשלה, עוסקת רבות בהכשרה וייזום פרויקטים בסין.

בעלת תואר שני בלימודי יחב"ל וסין ותואר שני נוסף במנהל עסקים. בעבר כתבת, עורכת ומגישת חדשות בערוץ הראשון. כתיבת מאות מאמרים ומאות כתבות על סין, ואפילו ספר אחד, הכשירו אותי לרגע הזה של כתיבת בלוג ב-TheMarker.

כאן נתעסק בזירה העסקית ובסביבה הכלכלית בסין ובעיקר בהשפעתה הגוברת על כולנו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker