המדינה שופכת את הכסף לים, וערי החוף בסכנה

כל מבנה בים משנה את זרימת הגלים, ויכול להעצים אותה בצורה שגורמת לגלים חזקים יותר או קרובים יותר למצוקים. כמו בכל מערכת טבעית שמתערבים בה, מה שעושים במקום אחד בחוף או בים יכול להשפיע על המערכת כולה. והתוצאות? החופים מצטמצמים, והמצוקים נעשים מסוכנים יותר

יעל דורי
יעל דורי
מצוק בקריסה, חוף אשקלון
מצוק בקריסה, חוף אשקלוןצילום: אילן אסייג
יעל דורי
יעל דורי

מצוקי הכורכר הם חלק בלתי נפרד מהנוף של החופים שלנו, ורובנו מתייחסים אליהם כאל אפשרות לצל טבעי בחוף, אלמנט נופי או מצד שני - כמכשול בירידה אל החוף. רובנו גם לא מודעים כלל לסכנה הגלומה במצוקים או לסכנה של העלמותם והשפעתם על החופים.

אולם הבעיה העיקרית היא לא חוסר מודעות של הציבור, אלא דווקא הצעדים שנקטו הרשויות והחלטת ממשלה החלקית, שאינה מאפשרת התקדמות של הטיפול בנושא באופן שיגן גם על החופים שלנו וגם על המצוקים.

לאחר שנים רבות של ידיעות אקראיות במדיה על אסונות עקב התמוטטות מצוק מסוים והתעלמות מוחלטת של הממשלה מהבעיה, התקבלו החלטות ממשלה ובעקבותיהן נוסדה ב-2013 החברה הממשלתית להגנות מצוקי חוף הים התיכון, בליווי של תקציב משמעותי של מאות מיליוני שקלים.

החברה היא זרוע ביצועית בבעלות המדינה, ופועלת תחת המשרד להגנת הסביבה ובמימונו. החברה אחראית על תכנון וביצוע ההגנות על המצוקים שמתוכננות בתוך הים, ורק על מתן שירותי ייעוץ למדינה בכל הנוגע להגנות היבשתיות. בכל מקרה, המטרה המוגדרת היא הגנה על המצוקים, ולאו דווקא על החופים.

לצעד זה קדמו יותר עשרות שנים של ניסיונות מקומיים לחסימת ההתמוטטות והנסיגה של המצוקים, וכן דו"ח משמעותי שנערך על ידי המשרד להגנת הסביבה ומכון ירושלים. רבים בציבור רואים את הרשויות המקומיות כאחראיות לטיפול במצוקים, אך למעשה נושא זה מחייב הסתכלות כוללת ואמצעים רוחביים, שאינם יכולים להיות בסמכות רשות זו או אחרת, אלא כוללים לאורך כל רצועת המצוקים.

המצוק החופי לא תמיד מורגש בגלל שינויי גובה משמעותיים – לעתים נדמה המצוק כגבעה קטנה, כמו באזור חדרה, אבל יש מקומות כמו לאורך רוב העיר נתניה או באשקלון, שם מגיע גובה המצוק ליותר מ-20 מטר. הנסיגה גם היא לא אחידה – מסנטימטרים בודדים בשנה ועד 30-20 ס"מ כמו במצוק אשקלון, שם חלק מהטיילת כבר תלויה באויר.

התהליכים הטבעיים של בליית המצוק, שנגרמת על ידי הגעת הגלים למצוק ו"לקיחת חומר" מבסיסו, או מי נגר שחורצים בו חריצים בגג המצוק ומחלישים את כל המבנה שלו, הם רק חלק מהתמונה. לתהליכים אלו מצטרפות ההשפעות של פיתוח מעשה ידי אדם – אם זו בנייה על גג המצוק שמחלישה עוד יותר את חוזק הקרקע, ואם אלו מבנים בים.

כל מבנה בים, כלומר שוברי גלים או מזחים, משנה את זרימת הגלים, ויכול להעצים אותה בצורה שגורמת לגלים חזקים יותר או קרובים יותר למצוק. דווקא קירות ומסלעות, ולמעשה כל מבנה קשיח שבונים על החוף, גורם לגלים להיות חזקים יותר ולכמות גדולה יותר של חול ש"נלקח" על ידי הגלים חזרה לים. כמו בכל מערכת טבעית שמתערבים בה, מה שעושים במקום אחד בחוף או בים יכול להשפיע על המערכת כולה.

והתוצאות? אנחנו רואים אותן מדי שנה. החופים מצטמצמים והולכים, והמצוקים נעשים מסוכנים יותר ויותר – גם לציבור על החוף וגם לציבור שנמצא על גג המצוק.

במקביל להחלטת הממשלה נערכה תוכנית מתאר ארצית למצוקים – תמ"א 9/13 ותמ"א 9/13 א – "ההגנות הדחופות" – שבה סומנו תאי השטח הקריטיים ביותר לטיפול, נקבעו אמצעים בים וביבשה שמתאימים לכל תא שטח והוגדר ההליך הנדרש עד הביצוע.

על מנת להאיץ את ביצוע ההגנות, בחרו במנהל התכנון לעקוף את ההליך הרגיל של תוכנית, ולהטיל על החברה הממשלתית למצוקים לערוך את הסקר והבדיקות הנדרשות, כולל מודלים יקרים. בשלב השני מוצג המסמך הסביבתי עם המסקנות והעלויות בפני הוולחו"ף, ולאחר האישור לאופן הטיפול מובא שוב בפני הוולחו"ף היתר הבנייה. כך, הרשויות המקומיות אינן חלק אינטגרלי מההחלטה אלא רק יכולות לחוות דעתן עליה. הוועדה המחוזית בכלל מודרת מהנושא.

מצוק בחוף אשקלון
מצוק בחוף אשקלוןצילום: אילן אסייג

שנים של התעלמות

העיוות הגדול הוא בחלוקת האחריות בין החברה הממשלתית לרשויות המקומיות, כולל רשות הטבע והגנים, שאחראית על חלק מהחופים כמו המצוק בדרום אשקלון וחלק ממצוק בית ינאי.

נקבע כי החברה הממשלתית תבצע את ההגנות הימיות, כלומר כל האמצעים הנדרשים להגנה על המצוק בתחום הים, כמו שוברי גלים מסוגים שונים, הזנת חול ועוד, ואילו האחריות לביצוע ההגנות היבשתיות היא של הרשויות המוניציפליות.

ברור כי זו שאלה של משאבים – תקציבי תכנון ובעיקר ביצוע. בעוד החברה הממשלתית נהנית מתקציב משמעותי ויכולה לבצע תכנון מעמיק, בדיקות יקרות וביצוע פרויקטים גדולים כמו שוברי גלים, הרשויות לאורך החופים צריכות להתמודד עם הדרישות להגנות היבשתיות במסגרת תקציבן הרגיל.

ההגנות היבשתיות, שאותן אמורות לבצע רשויות מקומיות לאורך החוף, כמו גם רשות הטבע והגנים, נועדו להפחית את הגורמים לנסיגת המצוק מצד היבשה ולהגן על הקיים – שינוי ניקוז מי הנגר לכיוון מזרח, חסימת הדרך לכלי רכב, שילוט וגידור. האמצעי היקר ביותר בתחום היבשה הוא הגנה על תחתית המצוק על ידי מסלעות או קירות, אמצעים שנדרשים להם מיליוני שקלים.

עוד ברור כי ללא שילוב של אמצעים שונים ההידרדרות תמשיך - אם לא ישונה אופן זרימת המים על המצוק או אם לא יציבו חסימה בפני כלי רכב - המצוק ימשיך להתמוטט, ולא יעזרו כל המיליונים שישפכו לתוך הים בדמות שוברי גלים מטובעים או מיליוני מ"ק חול.

המחאה בנושא זה אינה חדשה. למעשה, כבר בשלב של קידום התמ"א עלתה הסוגיה הזו, הן על ידי ארגוני הסביבה, הן על ידי הרשויות והן על ידי חלק מהוועדות המחוזיות. אחרי שנים של התעלמות היה צורך לקבע הליך מסודר ולא חלקי.

בעקבות מחאת הרשויות, הן קיבלו תקציב חד פעמי של 120 מליון שקל, אך הוא טרם נוצל. קשה להמנע מהקלישאה של "טיפה בים", כשרוב ההגנות היבשתיות הנדרשות הן בעלות של כמה עשרות מיליוני שקלים בתחום של רשות אחת בלבד. ועוד, חלק מההגנות המוצעות בים אינן מקובלות על חלקים גדולים בציבור ובקרב מדענים – אם מדובר הזנות החול היקרות ממקור בלתי ידוע ואם מדובר בשוברי הגלים, שמונעים המשך של פעילות הספורט הימי.

אחת ההתפתחויות של המצב כיום היא שרשויות עשירות יותר יוזמות תוכניות משלהן להגנה על המצוקים והחופים, כמו תל אביב או הרצליה. הבעיה העיקרית היא שכל התערבות בים בנושא הזה משפיעה צפונה או דרומה על המצוקים ברשויות הסמוכות, ולא ניתן לבחון את ההשפעות רק במסגרת תוכנית בודדת.

אם אנחנו רוצים לשמור על החופים שלנו, וכמובן על המצוקים, צריך החלטה מהירה וכוללת – עדכון התמ"א, כך שהטיפול במצוקים יהיה לפי סדר עדיפות שמבוסס על בחינה כוללת של המצוק לאורך כל החופים, ותקצוב העבודות בהתאם, לא לפי הגבולות בין הרשויות ובין הים ליבשה.

יעל דורי | |יעל דורי

אדם טבע ודין הוא הבית השני שלי. אני עובדת בארגון כבר 20 שנה כמעט כראש תחום תכנון, והמטרה העיקרית שלי היא הטמעת שיקולים סביבתיים וחברתיים בכל רמות התכנון בארץ, כלומר שינוי אופן התכנון בארץ לסביבתי וחברתי יותר ומכאן גם ליותר דמוקרטי.

המשברים והבעיות במדינה מחייבים תכנון מתקדם ואמיץ, ואנחנו חייבים להזדרז עם השינויים בגדול לפני שנבזבז את הקרקע המעטה שנשארה. אני רואה את הציבור כלקוח של מערכת התכנון ואת 92% תושבי הערים כבעלי הזכות הראשונה להינות מתכנון ראוי, כזה שמאפשר שוויון הזדמנויות, שקיפות ואפשרות למעורבות והכל בסביבה בריאה.

מכאן, הנושא העיקרי שמעסיק אותי הוא המרחב הציבורי – אם אלו הרחובות העירוניים, החופים או השטחים הפתוחים. למרות נתוני הפתיחה של גידול אוכלוסין בלתי הגיוני ומיעוט מקום, ואחרי עשרות שנים של תכנון מיושן, יש רוח חדשה בממסד והכרה בזכות לאיכות חיים עירונים טובה ולכן אני אופטימית לגבי העתיד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker