מורות הן לא סוורים בנמל - והיחס אליהן הוא חלק מהבעיה

שילוב המורים ונציגיהם בשלב תכנון המדיניות חשוב לא רק לחיזוק מעמד המורה בישראל, אלא שבכוחו גם למתן וליישב מחלוקות פוליטיות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מורה ותלמידה באוסטריה
מורה ותלמידה באוסטריהצילום: LEONHARD FOEGER/רויטרס

כתב אישום חמור נגד כוח ההוראה הישראלי ונציגיו הפוליטיים התפרסם הבוקר ב-TheMarker. לפי מאמרו של אבי בר-אלי, כשלי מערכת החינוך בהווה ובעבר נובעים כולם מכניעת הממשלה לכוחם ה"מונופוליסטי" של ארגוני המורים וההתנהלות בקורונה היא דוגמה מוחצת לכך. 

המטרה שלי היא לא להגן על ההתנהלות של הסתדרות המורים בתקופת הקורונה. אני שותפה לביקורת שלפיה צריך היה לייצר הסכם שונה לגננות, שלמידה מרחוק אינה מתאימה לאופי עבודתן ומאמינה שנדרש שינוי באופן הפעולה של ארגוני המורים ובמערכת היחסים בינם לבין דרג מקבלי ההחלטות. עם זאת, לא רק שהטיעון בדבר הסירוב "להיכנס מתחת לאלונקה" לוקה בהטעיות קשות, אלא שכותב המאמר אף גוזר ממנו מסקנות שגויות ומזיקות בנוגע למדיניות שבה יש לפעול. 

נתחיל מהעובדות: רובם המכריע של המורות והמורים עבדו בתקופת סגרי הקורונה, רבים מהם בתנאים קשים מהרגיל. כאימא בעצמי לילדה בכיתה א' ראיתי את המורה שלה מעבירה מדי יום שיעורי זום בקבוצות קטנות, בזה אחר זה, מהבוקר עד הצהריים; מתמודדת בסבלנות עם הקושי של ילדים קטנים, שבקושי הספיקה להכיר, ללמוד דרך המסך; ואחרי הזומים – עוברת על המשימות שהגישו, מבקשת שישלחו לה הקלטות כדי לשמוע אם השתפרו בקריאה ומגיבה אישית לכל אחד מ-32 התלמידים שלה – מספר שגם בשגרה הוא בלתי נתפש.

כל זה עם ילדים קטנים משלה בבית, שאף אחד לא הציע לה פתרון עבורם. איזו הצדקה יש לדרוש ממורה כזאת להוסיף ימי עבודה בחינם? אילו עובדים אחרים במשק התבקשו להוסיף שעות עבודה ללא שכר במסגרת ה"כניסה מתחת לאלונקה"? אז נכון, הסתדרות המורים טעתה כשלא הסכימה להחריג את הגננות, המהוות כ-12% מכוח ההוראה, אבל להאשים את 88% הנוספות בניצול המערכת ובקבלת "תגמול שרירותי" זה עוול גדול בהרבה. אותם המורות והמורים גם אינם אשמים, אגב, בהיעדר הפיקוח וההסדרה של מערך הלמידה מרחוק.

למידה מרחוקצילום: אייל טואג

האשמה נוספת כלפי המורות והמורים היא היעדר החפיפה בין ימי העבודה במשק לבין ימי החופשות של משרד החינוך. זוהי האשמה מוכרת ושחוקה, שנשענת על הרצון של משרד האוצר להגדיל את מספר ימי הלימודים מבלי להציע למורות תוספת תגמול מתאימה ובעיקר – מבלי להסתכל על הצד השני של משוואת ימי החופש.

בעוד הפער בין ימי העבודה לימי הלימודים בישראל גדול בכ-10% בלבד מהפער הממוצע במדינות המערביות, העובדים במדינות הללו זכאים בממוצע ל-70% יותר ימי חופשה שנתית מהעובדים הישראלים, ש"נהנים" ממספר ימי החופש הקטן ביותר במערב. יש שתי דרכים לסגור את הפער בין החופשים של ההורים לחופשים של הילדים, וזה לא מקרי שאחת מהן מועלמת באופן קבוע מהשיח הציבורי בנושא.

במאמרו, בר-אלי משתמש בקורונה כדי להדגים את הסכנה בכוחם הגדול של ארגוני המורים, מנצל את ההזדמנות כדי לחזור על האשמות שגורות ולחזק נרטיב הרסני שזורק על המורות והמורים את האשמה לאיכותה הירודה של מערכת החינוך, במקום להתמודד עם אינספור החסמים המבניים שמקשים עליהם לבצע את עבודתם. ולבסוף, הוא מציע לאמץ מדיניות מזיקה המבטאת תפישה שגויה בנוגע לתפקידו הציבורי הרצוי של כוח ההוראה.

מורה בכיתה (אילוסטרציה, למצולמת אין קשר לנאמר) צילום: מוטי מילרוד

כל העיניים נשואות לפינלנד

ההמלצה הראשונה שמובאת במאמר מבקשת להגביל את מעורבות ארגוני המורים בתהליכי קבלת החלטות מקצועיות: "כמו שעובדי נמל אשדוד אינם מחליטים אילו סחורות ייפרקו בשערי ישראל ועובדי חברת החשמל אינם מחליטים באיזו אנרגיה ייוצר כאן חשמל, כך למורי ישראל ולנציגיהם אסור שתהיה שליטה על קביעת מבנה מערכת החינוך, וגם לא על תוכני השיעורים שיילמדו".

בזמן שבכל העולם מסתכלים על מודל החינוך של פינלנד, ששם במרכז את האוטונומיה ושיקול הדעת של המורות והמורים כאמצעי לחיזוק הפרופסיונליות והמחויבות המקצועית שלהם, בר-אלי מתייחס אליהם כאל סוורים בנמל. במקום לחזק את מעמד מקצוע ההוראה ולהעצים את המסוגלות והעצמאות של מי שעוסקים בו, המאמר מקטין את המורים והמורות, מזלזל בחשיבות הידע המקצועי שלהם וביכולתם לתרום לעיצוב מערכת החינוך ומחליש עוד את מעמדם הנמוך ממילא. 

שילוב המורים ונציגיהם בשלב תכנון המדיניות חשוב לא רק לחיזוק מעמד המורה בישראל, אלא שבכוחו גם למתן וליישב מחלוקות פוליטיות. הדוגמה של הסכם הקורונה שבה משתמש בר-אלי כדי להתנגח בארגוני המורים מדגימה את הנקודה היטב. המאמר מתאר הדרה מוחלטת של הארגונים מתהליך קבלת ההחלטות בקורונה. לפי בר-אלי, הארגונים נקראו לדיון רק אחרי ש"הצווים נוסחו, המשפטנים אישרו, הפוליטיקאים התיישרו והכל סיכמו".

לומדים בביתצילום: Craig Mitchelldyer / AP

האם ניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר אם היו משולבים בתהליך החשיבה מלכתחילה? אם הניסיון, הידע וההיכרות העמוקה עם השטח שארגון מקצועי יכול להביא עמו היה בא לידי ביטוי בשלב עיצוב המדיניות? והאם הבקשה "להיכנס מתחת לאלונקה" לא היתה נשמעת הגיונית יותר באוזני מי שמתייחסים אליו כאל שותף ולא כאל אויב?

העובדה שארגוני המורים מתנהלים כיום אך ורק כוועד עובדים, ולא נתפשים – לא בעיני עצמם ולא בעיני מקבלי ההחלטות – כגורמים בעלי אג'נדה מקצועית, היא חלק גדול מהבעיה, בוודאי שהיא אינה הפתרון.

מערכת החינוך בישראל עמוסה בעיות וכשלים. המורות והמורים שעובדים בה נכנסים כל יום תחת אלונקה של כיתות צפופות, תנאים ירודים, חוסר אמון וביורוקרטיה נוקשה. הארגונים שמייצגים אותם אולי טועים לפעמים אבל הם לא יצרו את הכשלים האלה. הגיע הזמן להפסיק להטיח בהם האשמות פופוליסטיות, ולהזמין אותם להיות שותפים מרכזיים במשימה הקריטית של הבראת מערכת החינוך בישראל.

יערה מן

יערה מן | יערה מן

ראש תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון ודוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. מתמחה בכלכלה ציבורית, בתעסוקה ומגדר ובפוליטיקה שמאחוריהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker