הגירעון שנוצר בעקבות משבר הקורונה לא צריך להפחיד אותנו

הפרסומים של משרד האוצר בנוגע לגירעון מוכיחים את העובדה שבכירי המערכת הכלכלית לא למדו דבר. כך המשרד מכשיר את הקרקע למהלך שיזיק לציבור

יערה מן
יערה מן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שר האוצר ישראל כ"ץ
יערה מן
יערה מן

משרד האוצר פירסם באחרונה תחזית מפחידה – הגירעון בישראל ב-2020 יעמוד על 11.7 אחוזי תוצר ויהיה גבוה מהגירעון הצפוי ברוב מדינות ה-OECD, שיעמוד בממוצע על 9 אחוזי תוצר בלבד. חוץ מהתרשים הזה, לא פירסמו במשרד האוצר השוואות בינלאומיות נוספות, אלא רק נתוני הוצאות והכנסות מקומיים. מה המשמעות של ההשוואה הזאת? למה למשרד האוצר חשוב לפרסם אותה? ואילו השוואות נוספות כדאי שנכיר כדי להבין את התמונה המלאה?

נתחיל מזה. הגירעון בישראל אמנם גבוה ביחס לעולם המערבי, אבל גירעון הוא מדד שאפשר ללמוד ממנו מעט מאוד. הגירעון הוא בסך הכל הפער השנתי בין ההכנסות של הממשלה להוצאות שלה. מובן מאליו שבשנה שבה ההוצאות גדלות וההכנסות קטנות הוא יגדל. המדד החשוב יותר לעתידה של ישראל הוא לא הגירעון השוטף, אלא החוב הממשלתי המצטבר. במקרה שבו במשרד האוצר היו מפרסמים השוואה בין מצבה של ישראל במדד הזה לבין המצב במדינות אחרות, היינו רואים שמצבנו לא רע בכלל - גם אחרי הגידול בגירעון.

הסיבה לכך שמצבנו טוב עדיין היא שהחוב הציבורי בישראל צומצם מאוד בעשורים האחרונים, בין היתר על ידי מדיניות של שחיקת התקציבים החברתיים. רבים מהללים היום את המדיניות הזאת וטוענים שהיא זאת שאיפשרה לישראל להגדיל את הגירעון כדי לממן את המשבר מבלי להסתכן בהורדת דירוג האשראי, אבל אולי אפשר להציע השערה הפוכה? מה אם אחת הסיבות לכך שישראל הגיעה לגירעון גדול כל כך בעקבות משבר הקורונה היא מדיניות הצנע החברתית שהיתה נהוגה פה לפניו?

לפי הנתונים שפירסם האוצר, הגירעון בישראל ל-2020 יהיה גבוה ב-2.7 אחוזי תוצר מהממוצע ב-OECD, כאשר רוב הגידול בגירעון נובע מהעלייה בהוצאות הממשלה במסגרת תוכנית הסיוע, וקרוב למחציתו מתוספת של כ-17 מיליארד שקל למערכת הבריאות ו-52.5 מיליארד שקל למערכת הביטחון הסוציאלי. על פניו, אלה תוספות נדיבות, אבל השוואה בינלאומית מראה שהן אפילו לא מספיקות כדי לצמצם את הפער הגדול בין ההוצאה הציבורית של ישראל על בריאות וביטחון סוציאלי לפני המשבר לבין ההוצאה הנהוגה בעולם.

הוצאות הביטחון הסוציאלי בישראל עמדו לפני משבר הקורונה על 16.3 אחוזי תוצר, 3.7 פחות מהממוצע של ה-OECD שעמד ב-2019 על 20 אחוזי תוצר. הוצאות הבריאות הציבוריות של ישראל עמדו לפני המשבר על 4.8 אחוזי תוצר בלבד, לעומת הוצאה ממוצעת של 6.6 ב-OECD. כך יוצא שבסך הכל ההוצאות על שירותי הבריאות והביטחון הסוציאלי בישראל פיגרו אחרי המקובל במערב בכ-5.5 אחוזי תוצר – פי 1.5 מהפער הנוכחי בגירעון שמטריד כל כך את משרד האוצר - ועדיין יותר מהתוספת שהוזרמה לתקציבים הללו בתקופת הקורונה המוערכת בכ-5.1 אחוזי תוצר.

ב-20 השנים האחרונות ההשקעה הממשלתית במערכות הבריאות והביטחון הסוציאלי בישראל נשחקה משמעותית ביחס לעולם והפער בינה לבין הממוצע ב-OECD גדל מאז שנת 2000 בשיעור של כ-260%. אולי צריך לשאול מה היה קורה אם היינו מגיעים למשבר הזה עם מערכת בריאות חזקה יותר? עם השקעה מוקדמת בביטחון הסוציאלי ובחוסן התעסוקתי של העובדים? ברור שגם במקרה כזה הגירעון בשנת הקורונה היה גדל, גם אז היתה נחוצה השקעה משמעותית נוספת במערכות הבריאות, הרווחה והתעסוקה, אבל במצב של מערכות חזקות מלכתחילה האם הוא עדיין היה גדול כל כך ביחס לעולם? בכלל לא בטוח.

מדיניות לצמצום החוב היא לא רעה כשלעצמה. מדינה כמו ישראל לא צריכה להחזיק בחוב ציבורי גבוה מדי. אבל הדרך שבה שמרה ישראל על חוב נמוך לאורך השנים היא הרסנית. אחרי המשבר יהיה צורך להוריד שוב את החוב הציבורי, אבל לא על ידי קיצוצים נוספים וחזרה אחורה לעולם שבו המערכות החברתיות אינן מסוגלות לתת את המענה שלשמו הן הוקמו.

המשבר הוכיח עד כמה מערכות חזקות הן הבסיס לחוסן החברתי והכלכלי של המדינה, ולכן כל צמצום של החוב צריך להיות לא דרך קיצוץ בצד ההוצאה, אלא על ידי הגדלת צד ההכנסה: מיסוי נכון ויעיל יותר של העושר, ביטול פטורים ממס והשקעה ממשלתית בתחומים שיניבו תשואה בעתיד כמו חינוך לגיל הרך, הכשרות תעסוקתיות ותשתיות.

במקום להתחיל לעבוד על תוכנית כזאת לצמצום החוב, משרד האוצר כבר מכשיר את הקרקע למהלך ההפוך. פרסום הגירעון בהשוואה בינלאומית נועד להציג קיצוצים עתידיים כרע הכרחי, כורח המציאות שלאחר המשבר. במכוון לא פורסמו לצדם נתוני ההוצאה ההשוואתיים שהובאו פה, או העובדה שהחוב הכולל בישראל עדיין נמוך מהממוצע במדינות המערביות - ונכון להיום לא מהווה סכנה לדירוג האשראי. נתוני הגירעון שהפיץ משרד האוצר לא מפחידים כשלעצמם, מה שמפחיד הוא הכוונות שמאחורי הפרסום, והחשש שגם אחרי שנה כזאת בכירי המערכת הכלכלית לא למדו דבר.

יערה מן

יערה מן | יערה מן

ראש תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון ודוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. מתמחה בכלכלה ציבורית, בתעסוקה ומגדר ובפוליטיקה שמאחוריהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker