המשבר הביא לשפל חדש ביחסה של המדינה להורים עובדים - וזה לא במקרה

רבים מההורים איבדו השנה את פרנסתם, ומי שזכו להמשיך לעבוד נדרשו להתמודד לבדם עם מציאות בלתי אפשרית. המדינה לא הציעה להם שום סיוע

יערה מן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הכנות לפתיחת גן ילדים בירושלים, בשבוע שעבר
יערה מן

7,000 שקל בממוצע. זה מה ששני הסגרים הקודמים עלו למשפחות שבהן שני הורים עובדים – רק על אובדן שעות עבודה לצורך טיפול בילדים או הוצאות בייביסיטר. 40% מההורים הללו העידו על עלייה רבה או רבה מאוד בתחושות של לחץ, חרדה ודכדוך. 44% מהם עשו ויתורים משמעותיים בגבולות החינוכיים שהם מציבים לילדיהם כדי להצליח לעבוד. למעלה ממחצית מהאימהות וכשליש מהאבות לא מרוצים מהזמן שהקדישו לעבודתם בתקופה הזאת.

הנתונים המטרידים האלה הם רק חלק מהתמונה שנחשפה במחקר מדיניות חדש שפירסמנו השבוע בקרן ברל כצנלסון, והסיפור שהוא מספר מתחיל הרבה לפני תקופת הקורונה. עוד לפני המשבר, ההורים הישראלים עבדו הכי הרבה שעות בעולם המערבי, קיבלו הכי מעט ימי חופש, שילמו הון עתק על מסגרות פרטיות ולא מפוקחות לגיל הרך ובאופן כללי – נהנו מ"מדיניות משפחה" קמצנית ביותר ביחס למקובל במדינות אחרות.

סגרי הקורונה רק החמירו את המצב. רבים מההורים איבדו את פרנסתם, ומי שזכו להמשיך לעבוד נדרשו להתמודד לבדם עם מציאות בלתי אפשרית. במסגרתה, הם נאלצו לבחור שוב ושוב בין שמירה על עבודתם לבין הענקת תשומת הלב הנחוצה לילדיהם בתקופה שבה הם היו זקוקים לה יותר מאי פעם. הורים המועסקים במשרות שהוגדרו כחיוניות למשק נאלצו לדאוג בעצמם למסגרות לילדים, בתנאים של היצע נמוך שממילא אינו תואם בהכרח את צורכיהם ובמקרים רבים נדרשו לשלם פעמיים – גם עבור המסגרות הסגורות וגם עבור המסגרות החלופיות שנפתחו במיוחד כדי לתת מענה לילדי עובדים חיוניים.

השבתת מערכת החינוך ומסגרות הטיפול לגיל הרך בסגרים הקודמים היתה אולי מחויבת המציאות, אבל העובדה שהמדינה לא הציעה להורים שום סיוע כדי להתמודד איתה היא לא גזרת גורל אלא החלטת מדיניות. לפי המחקר, העלות המשקית הכוללת של הפחתת שעות עבודה לצורך טיפול בילדים מוערכת בכ-850 מיליון שקל לכל שבוע של סגר – עלות ששר האוצר וראש הממשלה החליטו ביודעין ובמכוון להשית על ההורים ועל המעסיקים. כדי לא להגדיל את החוב הציבורי, הממשלה החליטה להגדיל את החוב הפרטי של משקי הבית ולהשית על הורים בכלל, ועל אימהות עובדות במיוחד, מחירים תעסוקתיים כבדים.

סקירת מדיניות בינלאומית, שנערכה גם היא במסגרת המחקר החדש, מראה שרוב מדינות ה-OECD - ובהן צרפת, גרמניה, איסלנד, קנדה, יפן, פולין, בריטניה ואחרות - הפעילו תוכניות שמאפשרות להורים לקחת חופשה לצורך טיפול בילדים, במימון מלא או חלקי. כמה מהמדינות הללו גם מאפשרות להורים להפחית את שעות העבודה שלהם באופן זמני כדי לטפל בילדים במצב שבו אין מסגרות, ולקבל פיצוי כספי מהמדינה. מדינות אחרות - ובהן בלגיה, הונגריה, לטביה, איטליה, נורווגיה וספרד - האריכו בתקופת הקורונה את הזכויות שהחוקים במדינות הללו מעניקים להורים לילדים קטנים בשגרה, זכויות שבישראל הן מצומצמות מלכתחילה.

ישראל משקיעה משאבים שאין להם אח ורע בעולם בכל מה שקשור לעידוד ילודה, אך ברגע שהילדים מגיעים לעולם הם, והוריהם, נזנחים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים בישראל למעלה מ-3 מיליון הורים לילדים מתחת לגיל 18, כ-2 מיליון מתוכם הורים לילדים צעירים עד גיל 9. ביום שבו הם יבינו שמותר להם לדרוש מהמדינה את הזכויות ואת השירותים שמקביליהם בעולם נהנים מהם, הם יהיו קבוצת הכוח החזקה ביותר במשק.

תקופת הקורונה הוכיחה שכשהמדינה רוצה לסייע לאזרחים היא יודעת לעשות את זה, שהשמים לא קורסים מהגדלת ההוצאה הציבורית על שירותים לאזרח, ושאנחנו יכולים וצריכים לדרוש פתרונות. עכשיו הגיע הזמן לעשות את זה.

יערה מן

יערה מן | יערה מן

ראש תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון ודוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. מתמחה בכלכלה ציבורית, בתעסוקה ומגדר ובפוליטיקה שמאחוריהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker