להשתחרר מבעלי השליטה: כשהטייקונים מתחלפים אבל השיטה נשארת - הסוחר מוול סטריט - הבלוג של הסוחר מוול סטריט - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להשתחרר מבעלי השליטה: כשהטייקונים מתחלפים אבל השיטה נשארת

גרעיני השליטה ימשיכו להתקיים, אף כי לכאורה אינם משרתים שום צורך כלכלי מהותי, והסיבה לשימורם היא בעיקר נוחות, וכמה הנחות שגויות שממשיכות ללוות אותנו

3תגובות
מוטי בן משה ואדוארדו אלשטיין
מוטי מילרוד

רושם הנותר מקריאת העיתונים הכלכליים בימים האחרונים הוא זה של חילופי משמרות בגרעיני השליטה של שתיים מהחברות הגדולות בישראל: בזק ואפריקה ישראל. בזק מונחת על השולחן בעקבות הצרות המשפטיות והכלכליות של שאול אלוביץ, בעל השליטה ביורוקום תקשורת - המחזיקה במניותיה. שלשום נודע שהאחים נתי ועופר סיידוף - ישראלים לשעבר המתגוררים בארה"ב שבאחרונה הפסידו במאבק על רכישת השליטה באפריקה ישראל - סיכמו עם אלוביץ על רכישת השליטה בבזק. מדובר כנראה בעסקת בזק, כיוון שרק ביום ראשון נודע שמוטי בן משה  - שגם הוא עשה את הונו בחו"ל - זכה בשליטה באפריקה ישראל. כזכור, לפני כשנתיים נפרדנו מנוחי דנקנר כבעל השליטה בפירמידת איי.די.בי. - לטובת אדוארדו אלשטיין ומוטי בן-משה.

אפשר להתייחס לחילופי המשמרות הללו מכל מיני זוויות. למשל, חבר ציין באוזני היום שבשלוש העסקות שהוזכרו בפסקה הקודמת, נאלץ טייקון ישראלי הנתון בקשיים למכור קבוצה עסקית לטייקון זר. אכן, נוחי דנקנר, לב לבייב ושאול אלוביץ, כולם אנשי עסקים אזרחי ותושבי ישראל, שקיבלו בארץ מימון בנקאי ומוסדי כדי להשתלט על קבוצות עסקיות, מכרו כולם את אחזקותיהם לאזרחים זרים - יהודים אמנם - אשר עשו את הונם בחו"ל (ארה״ב, גרמניה, או ארגנטינה) ובתחומי הכלכלה הישנה (נדל"ן, אנרגיה ותקשורת).

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

מהזווית הזו מדובר בהפרטה על סטרואידים: אחרי שמכרנו חלקים מנכסי המדינה לבעלות פרטית ישראלית, אנחנו מוכרים אותם הלאה לבעלות פרטית זרה. זוהי גרסה מעניינת לחלום הציוני. לא שאני מתלונן: זהו קפיטליזם, או לפחות - זה נמצא בתוך כללי המשחק של הקפיטליזם.

אבל הזווית שעליה רציתי להאיר בפוסט הזה שונה במקצת. אני תוהה למה אנחנו צריכים בכלל בעל שליטה, מה בדיוק זה משרת? בעבר, במיוחד בעת ההפרטות הגדולות של שנות התשעים, המדינה העדיפה למכור גרעין שליטה למה שאנחנו קוראים לו היום "טייקון". המחשבה היתה שהציבור ייצא נשכר אם יהיה לחברה "בעל בית", מישהו שאפשר יהיה לבוא אליו בטענות אם דברים לא יסתדרו, ושבעת צרה יוכל גם להזרים לחברה הון נוסף ש"יביא מהבית" (בתמורה להקצאת מניות נוספות), כך שהסיכון שהחברה תהיה חדלת פירעון או שתגיע לכדי פשיטת רגל יהיה נמוך.

טיעון נוסף בזכות שיטת גרעיני השליטה הוא שהטייקון ירכוש חברה בתעשייה שהוא כבר מכיר, ובכך יביא לשיפור איכות הניהול, להטמעת טכנולוגיות חדשות וכדומה. ב"זכות" הטיעונים הללו ובעזרת מימון בנקאי נדיב, נוצרו פירמידות של חברות עסקיות שבהן הטייקון ששולט בחברת האחזקות מחזיק באחוזים מועטים מהחברה היצרנית שבתחתית הפירמידה - כשהוא נחשב לבעל השליטה בפועל.

הניסיון המצטבר מלמד שההנחות האופטימיות הללו לא ממש התגשמו. טייקונים לא הביאו כסף מהבית, משום שלא רצו או משום שלא יכלו. הרשימה ארוכה, אבל נזכיר רק את אליעזר פישמן, לב לבייב, נוחי דנקנר, ושאול אלוביץ, שכיכבו בכותרות בהקשר זה בשנה וחצי האחרונות. ארבעתם יצרו קבוצות עסקיות ממונפות, והם איבדו או נמצאים בדרך לאבד את הקבוצה - כיוון שלא יכלו יותר לשרת את החוב שיצרו בכדי להקים את הקבוצה, בעקבות אובדן הגישה למימון בנקאי או לשוקי ההון, ולא רצו או לא יכלו (כי כבר אין להם) להביא כסף נוסף מהבית.

גם הרעיון ש"בעל בית" יעזור לקבוצה העסקית בימים כתיקונם לא ממש יצא לפועל. לפחות בחלק מהמקרים, ההסתבכות המשפטית של "בעל הבית" חרצה את גורל הקבוצה העסקית והובילה לפירוקה. במקרה אחד מפורסם, הימור פרטי של בעל הבית על הלירה הטורקית גרם לו ולמספר חברות שבשליטתו להפסד משמעותי; פישמן נאלץ לממש חלק מאחזקותיו בחברות אחרות כדי ל"הביא כסף מהבית" ולעמוד בהתחייבותיו לבנקים, מה שכמעט בהגדרה החליש את הקבוצה שנותרה בשליטתו, ופגע ביכולתו לסייע לה מאוחר יותר.

גם הטיעון השלישי, על טייקון שמתמחה בסקטור שבו פעילה החברה שבשליטתו, פשוט אינו נכון. תד אריסון היה איל ספנות כשרכש את גרעין השליטה בבנק הפועלים. מוטי בן משה עשה את הונו באנרגיה ותקשורת. לכן זה כמובן הגיוני שברכישת אפריקה ישראל (חברת נדל"ן) הוא יועדף על פני האחים סיידוף, שעשו את הונם בנדל"ן אמריקאי; והאחים סיידוף, שהצעתם לרכוש את אפריקה ישראל נדחתה, מסכמים מיד (תוך יום אחד, מה שמלמד על איכות בדיקת הנאותות, אפרופו הביקורת המוצדקת על אישור רכישת אקטאביס ע"י דירקטוריון טבע תוך מספר שבועות ב-2015) על רכישת בזק, שהיא חברת נדל"ן מהמובילות בישראל (לא). איך היה אומר סבא שלי? זה פשוט לא רציני.

לסיכום טענותי, אני חושב ששיטת גרעין השליטה לא הוכיחה את עצמה ולא הביאה תועלת, לא למשק הישראלי ולא לחברות שבשליטה. לו אפשר היה, הייתי רוצה לראות את גרעיני השליטה מפורקים לטובת שליטה מבוזרת של הציבור, דרך אחזקת המניות בבורסה. זהו המודל שקיים בעולם הרחב, כשחברות ענק מתנהלות כאשר בעל המניות הגדול ביותר שלהן שאינו קרן נאמנות מחזיק בשברירי אחוזים של הון המניות. סתם כדוגמה, ג׳יי. פי. מורגן (סימול: JPM), ענק הבנקאות האמריקאי שהוקם על ידי ג’ון פיירפונט מורגן ונושא עדיין את שמו, מתנהל היטב כשבעל המניות הפרטי הגדול ביותר הוא היו"ר והמנכ"ל, ג׳יימי דיימון, שמחזיק ב - אתם יושבים? – 0.035% ממניות הבנק. אז מתברר שאפשר גם אחרת, בלי גרעין שליטה.

למה בכל זאת יש לנו גרעין שליטה וטייקונים? סיבה אחת היא שזה נוח, כי טייקון מסוגל למנף את עצמו באמצעות הלוואה מבנקים וכך לרכוש חברה גדולה משיכול היה לרכוש בכוחות עצמו. המינוף הבנקאי הזה, שעומד לרשות קונה פרטי, טייקון, מזיק לחברה ולטייקון כשאחד מהם (או שניהם) נקלע לקשיים, ובעצם מזיק גם לבנקים.

נתי סיידוף
עופר וקנין

אריה אבנרי כתב ב-2005 ביוגרפיה על אליעזר פישמן, ואמר עליו: "האיש שהמציא את המינוף הבנקאי, שמשלם בכל שנה מאות מיליוני שקלים לבנקים ריבית על חובותיו, ועליו נאמר שכל מנהלי הבנקים בישראל בודקים בכל בוקר את מצב בריאותו ונושמים לרווחה כשהם מגלים שמצבו שפיר". את הסוף כולנו מכירים.

וגם זאת, הרכישה באמצעות מינוף בנקאי היא נוחה מאוד. כמובן שהיא נוחה לטייקון, שמצליח באמצעותה לרכוש חברה גדולה ומשפיעה שלא היה יכול להרשות לעצמו בלי מינוף. בנוסף, ההלוואה לטייקון היא גם נוחה לבנקים ולבנקאים שנותנים הלוואה אחת גדולה, גובים עליה ריבית מכובדת, וזוכים להתחכך בשועי עולם או לפחות במיליארדר המקומי באירועי סופהשנה נוצצים. זאת, במקום לתת – נניח - אלף משכנתאות או אלף הלוואות להרחבת עסקים קטנים לציבור הלווים, לעבוד קשה בבדיקת תיקי האשראי של אלף לווים כאלה, ולהיות מוזמנים לטקס פתיחת הסניף השני של "מכבסת רחל" בגדרה או הסניף החמישי של "מסעדת האחים" בחדרה.

ומה קורה עכשיו? העסקות הנוכחיות קורות בגלל לחץ של הבנקים או של מחזיקי האג"ח, שדורשים מבעל השליטה להחזיר את החוב או לשלם את הריבית על החוב, וכשהוא לא עומד בהתחייבויותיו זוכים בפועל בשליטה באופן זמני, כשהם מכריחים אותו למצוא קונה לאחזקותיו. כעת פתוחה בפני הבנק ובעלי האג"ח האפשרות לבחור: הם יכולים למכור את חבילת המניות שהחזיק הטייקון בבורסה. זו כנראה האפשרות המועדפת מבחינת המשק הישראלי וכלכלת ישראל, ובאמצעותה תוחזר השליטה בחברה לידי אזרחי ישראל, או לפחות לאותם אזרחים שמעוניינים לקחת על עצמם את הסיכון שמניית החברה תאבד מערכה.

אלא שהבנקים ומחזיקי האג"ח מפחדים (אולי בצדק) שמכירה בבת אחת של המניות תוריד את ערכן, כי לא יימצא בשוק ביקוש מספיק כדי לספוג בבת אחת היצע שכזה, מבלי להוריד את מחיר המניה, ואין להם סבלנות ואורך נשימה פיננסי כדי למכור את חבילת המניות הגדולה ב״חתיכות קטנות״.

לחילופין אפשר למצוא טייקון אחר שיקח על עצמו את ההתחייבויות של הטייקון הנוכחי. אלא מה? הטייקונים הישראלים כבר למדו על בשרם את הלקח של דנקנר, אלוביץ, לבייב ופישמן, ושל דעת הקהל הישראלית שאינה נוטה לטובתם (ע"ע ועדת החקירה הפרלמנטרית לענייני פישמן); כלומר - שמדובר בהרפתקה שסופה ידוע. לכן צריך להביא טייקונים זרים, ע"ע האדונים אלשטיין, בן משה והאחים סיידוף.

אין תימה איפוא, שהמצב הקיים צפוי להמשיך ושגרעיני השליטה ימשיכו להתקיים אף כי לכאורה אינם משרתים שום צורך כלכלי מהותי. אפשר רק לקוות שביום מן הימים ישכילו הבנקים או הרגולטור שלהם להוציא את כלכלת ישראל ממעגל הקסמים של הרכישות הממונפות של הטייקונים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

גילי גולנדר

המיזם שהחל כקטלוג אופנה והפך לעורך תמונות במובייל

גילי גולנדר שילבה את אהבתה לאופנה ולמחשבים - ובנתה, יחד עם שותפיה בבזארט, כלי לעריכת תמונות במובייל ■ הצמיחה המהירה של המיזם, היא הסיבה שגילי גולנדר, אחת משתי המראיינות ב"סטארטאפיסטיות", עוזבת לטובת הפרק הבא בסיפור ההצלחה של המיזם שלה

כתבות שאולי פיספסתם

*#