פוסטים אחרונים

הפוסט של היום נכתב ביום שלישי אחר הצהריים, כמה שעות לפני שהתוגה של יום הזיכרון משתלטת על הארץ, לפני שאנו עולים לבתי הקברות לפקוד את יקירינו, ולפני שאנחנו עוברים במעבר חד מאין כמוהו לחגוג את היותנו כאן. במילים אחרות, קצת לפני שטרדות העולם הזה נדחקות מפני מה שמייחד – לטוב ולרע – את דורנו מהדורות שקדמו לו, אלפיים שנה של דורות שקדמו לו ללא עצמאות וריבונות ומדינה.

ולכן, ברשותכם, אני לא אתייחס היום למניה כזו או אחרת, אלא לסוגיה שנוגעת לצד הכלכלי של היותנו כאן כדמוקרטיה מערבית. במדינות כאלה, שאנחנו רוצים להיות כמותן ולרוב אנחנו מצליחים, הצד הכלכלי של פעולת הממשלה מורכב משני חלקים: החלק הפיסקאלי והחלק המוניטרי, וההפרדה ביניהם נשמרת בקפדנות.

על החלק הפיסקאלי – הכנסות המדינה והוצאותיה, על כל המשתמע מכך – מופקד משרד האוצר, באישור הממשלה כולה. משרד האוצר הוא גוף מקצועי שבראשו עומד השר (שהוא, לרוב, איש פוליטי) והחלטותיו נתונות ברובן לאישור הממשלה שמורכבת מפוליטיקאים. החלטות האוצר מושפעות משיקולים פוליטיים: איך לחלק את נטל המס? איזו התנהגות של אזרחים (לדוגמה, התיישבות באיזור קווי העימות) לעודד באמצעות הקלה במיסוי ועל איזו התנהגות (לדוגמה, עישון סיגריות או צריכת אלכוהול) להקשות באמצעות מיסוי מוגבר בתקווה שהאזרחים יבחרו להימנע ממנה? אילו דגשים לתת בשימוש בתקציב המדינה: האם להעדיף את הקטנת החוב הלאומי על מנת להקל על הדורות הבאים או את צמצום הפערים החברתיים בדור הנוכחי? בדמוקרטיה מערבית מוסכם ששיקולים פוליטיים מעורבים בכל ההחלטות הללו, ושאחת למספר שנים (ארבע, במקרה הטוב) מקבלי ההחלטות עומדים לדין הבוחר ונותנים לו דין וחשבון.

בצד המוניטרי – קבלת ההחלטות בנוגע להיצע והביקוש לכסף, וכתוצאה מכך קביעה במישרין ובעקיפין של מחיר הכסף – מופקד הבנק המרכזי, בנק ישראל. בדמוקרטיה מערבית מקובל שהבנק המרכזי מקבל את ההחלטות שלו משיקולים מקצועיים בלבד, ללא כל שיקולים פוליטיים, וזאת למרות שההשפעה של החלטות הבנק המרכזי על המערכת הפוליטית הן ניכרות. למשל, הבנק המרכזי יכול להוריד את הריבית במשק ולעודד צמיחה לטווח קצר (מה שיכול, למשל, להועיל לממשלה שעומדת לפני בחירות) במחיר אינפלציה מזיקה מאוחר יותר. העצמאות הזו אמורה להישמר בקפדנות על ידי הפרדה ככל האפשר בין בנק ישראל לבין שאר הזרועות של הרשות המבצעת, ובמיוחד משרד האוצר. יוצא הדופן הבולט לעניין זה הוא תהליך מינוי נגיד הבנק. כדי להדגיש את הממלכתיות והעצמאות של בנק ישראל, הנגיד מתמנה על ידי נשיא המדינה לאחר המלצת הממשלה לתקופה בת חמש שנים. הממשלה, כמובן, רשאית וצריכה לשקול כל שיקול ענייני בבואה לבחור בנגיד בנק ישראל.

נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, תסיים את כהונתה בנובמבר הקרוב, לאחר חמש שנים וחצי בתפקיד (כולל חמישה חודשים כממלאת מקומו של הנגיד הקודם, סטנלי פישר, שהתפטר לפני תום כהונתו). לפני מספר שבועות דיבר שר האוצר בגלוי על הבדלי התפיסות בינו לבין הנגידה, והביע את מורת רוחו מדו"ח בנק ישראל האחרון, שהביע בין היתר ביקורת כלפי תכנית "מחיר למשתכן" שלו כפתרון למשבר הדיור. ראוי להזכיר כאן כי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה השבוע נתונים שמהם עולה כי מדד מחירי הדירות ירד במארס ב-0.3% - החודש החמישי ברציפות שבו לא נרשמת עלייה במחירי הדירות בישראל. השר הבהיר כי הנגידה לא תזכה לכהונה נוספת של חמש שנים, וכי מדובר בוויכוח ענייני על תפיסה כלכלית ולא בוויכוח אישי.

בחודשים הקרובים יתנהל תהליך הבחירה של הנגיד הבא. סמי פרץ סקר את המועמדים המוזכרים בבורסת השמות, כולל מי שנתפס כ"מועמדו של שר האוצר" ומי שנתפס כ"מועמדו של ראש הממשלה". נזכרתי בהתרשמות שלי משלושת הליכי המינוי האחרונים של יו״ר הפדרל ריזרב בארצות הברית. ב-2010 האריך הנשיא אובמה את כהונתו של בן ברננקי לקדנציה שניה למרות שמונה לתפקיד על ידי קודמו, הנשיא בוש. עם פרישתו של בן ברננקי מן התפקיד ב-2014 שקל הנשיא אובמה את מועמדותו של לארי סאמרס, שאותו הכיר אישית לאחר ששירת כיועץ הכלכלי שלו, אל מול מועמדותה של ג׳נט ילן, שאותה הכיר פחות, על אף שב-2010 מינה אותה לתפקיד סגנית היו"ר. אובמה מינה את ילן חרף ההיכרות האישית שלו עם סאמרס (מהיכרותי המועטה עם סאמרס וילן, זו היתה הבחירה הנכונה). ב-2018, כשדונלד טראמפ בחדר הסגלגל, נראה שילן לא היתה מועמדת לקדנציה נוספת – אולי כי היתה מסומנת כמינוי של אובמה, מה שכנראה לא הותיר לה סיכוי מראש. במקומה מונה ג׳רום פאואל, מינוי מקצועי וראוי של אדם בעל נסיון מתאים.

אני תקווה שהתהליך שיתרחש בחודשים הקרובים עד להחלטת הממשלה בנוגע להמלצתה לנשיא בדבר מינוי הנגיד הבא או הנגידה הבאה של בנק ישראל יהיה ענייני ולא אישי. אני מקווה שמנהיגינו הפוליטיים יתעלמו משאלות של "איש של מי הוא" ויתייחסו לעניין המקצועי, להתאמה לתפקיד של כל אחד מן המועמדים מבחינת הרקע והניסיון, ולמדיניות המוניטרית שהם צפויים להביא לתפקיד. חג עצמאות שמח.

התקיפה האמריקאית בסוריה בשישי בלילה היתה גם טבילת האש הראשונה של טיל חמקן חדש של חברת לוקהיד מרטין (סימול: LMT). מפציצי B-1B לא חמקניים (שטסו מחוץ למרחב האווירי הסורי) שיגרו 19 טילי JASSM אל מרכז מחקר ופיתוח של נשק כימי בפאתי דמשק, בנוסף ל-57 טילי טומאהוק לא חמקניים ששוגרו ממשחתות של הצי האמריקאי ששטו בים התיכון.

רק לפני שבוע איים שר החוץ הרוסי, שארצו תיירט את כל הטילים שיתקפו את סוריה, והנשיא טראמפ השיב לו בציוץ ש"הטילים יגיעו, והם יהיו נחמדים וחדשים וחכמים!" נראה שהחמקנות של הטילים היתה חשובה במיוחד לאמריקאים, כדי להבטיח שמתוך שני דברי הרהב שציטטתי כאן, דווקא אלה של נשיא ארה"ב יוכחו כנכונים - בעת שבה יוקרתו של הנשיא והעליונות הטכנולוגית של ארצות הברית עומדות שתיהן על הכף.

לא כתבתי על ביטקוין מאז שבתחילת דצמבר 2017 הסברתי מדוע לא מדובר במטבע (אגב, אני עדיין חושב כך). מאז זרמו הרבה מאוד מים בכל מיני נהרות; הייתי מזכיר נהר ספציפי – נגיד זה שקרוב לביתו של סאטושי נאקאמוטו, לו הייתי יודע איפה זה – אבל אסתפק בהערה על כך שכשכתבתי את הפוסט ההוא הביטקוין נסחר תמורת כ-15 אלף דולר, ומאז הספיק לנסוק שיא של 19 אלף דולר - לקראת סוף דצמבר 2017 - ומשם לקרוס לשפל של כ-6,750 דולר מוקדם יותר החודש - נפילה של 65% מהפסגה.

השבוע התפרסמה כאן כתבה מנומקת היטב שהצביעה על התפוצצותה של הבועה. בנק אוף אמריקה (סימול: BAC) שצוטט בכתבה, השווה את נפילת הביטקוין לבועות היסטוריות כמו הטוליפ מאניה (1637), חברת מיסיסיפי (1720),  חברת הים הדרומי (גם כן ב-1720) ועוד, והסיק שמדובר בבועה הגדולה בהיסטוריה מבחינת שיעור העלייה (הביטקוין עלה פי 20 במהלך 2017 ופי 60 במהלך 2017-2015). מבחינת היקף הנפילה (65% מהשיא, עד כה) יש לביטקוין עוד לאן לרדת בהשוואה לבועות שאוזכרו - שחלקן סיימו בהתרסקות של 100%.

לפני כשבוע סתמנו את הגולל על הרבעון הראשון של 2018, רבעון שהתאפיין בתנודתיות קיצונית יחסית לשנים האחרונות. כל אחד משלושת החודשים של הרבעון הזה התאפיין בנושא אחד שעמד על סדר היום, ואחד בלבד.

בינואר התמקדו המשקיעים בשאלה האם לוח השנה התחלף מ-2017 ל-2018, כי מהתבוננות בשוק ההון שנסחר במגמת "more of the same" קשה היה להבחין בשינוי. מדד ה-SPX עלה בכ-7.5% בשלושת השבועות הראשונים של השנה, והתשואה על אג"ח מדינה אמריקאי ל-10 שנים עלתה מ-2.46% לאזור 2.8%, כל זאת על בסיס ההנחה שב-2018 נראה צמיחה כלכלית אצל כל חברות OECD (מה שנקרא בעגה Global synchronized growth) מה שיתרום לשוקי הון שייראו כהמשך של 2017 (כלומר תשואה של כ-20% בשוק המניות האמריקאי ויותר מכך ברחבי העולם, ותשואה חיובית בקושי לאג"חי מדינה, הכל במונחים דולריים), ולמרות הידיעה שהפד צפוי להעלות את הריבית הקצרה ב-0.75%-1% וששיפוע עקום התשואות של אג"ח מדינה אמריקאי משתטח והולך.

סוף סוף התפניתי לכתוב על המשפט שמעסיק את שחקני המרג׳ר ארביטראז׳ של וול סטריט כבר יותר מחודשיים, מאז התחילו הליכי ה-Pre-trial, וביתר שאת מאז שהחל המשפט עצמו בשבוע שעבר. הכוונה למשפט שמתנהל בפני השופט ריצ׳ארד ליאון בבית המשפט הפדרלי של מחוז קולומביה, בתיק שבו תובע משרד המשפטים האמריקאי כדי לעצור את המיזוג המוצע בין איי.טי. אנד טי. (סימול: T) וטיים וורנר (סימול:TWX).

במסגרת המיזוג המוצע מבקשת AT&T לרכוש את טיים וורנר בעבור כ-85 מיליארד דולר. זהו מיזוג אנכי (vertical merger), כלומר תהליך עסקי שבו חברה אחת רוכשת חברה שנייה שעוסקת בתחום שונה. לרוב מצויות שתי החברות בשלבים שונים של תהליך הייצור של אותו מוצר סופי, וההנחה היא שמיזוג ביניהן יאפשר סינרגיות עסקיות וחסכון במשאבים (כולל כוח אדם) ולא ישפיע על איכות המוצר המוגמר או על מחירו לצרכן. נדירים המקרים שבהם הממשל האמריקאי מתנגד למיזוג אנכי משיקולים של פגיעה בתחרות (בהסתמך על anti-trust laws).

הפוסט הפעם עומד לדון במניה שמעודי לא היתה לי פוזיציה בה - לא לונג ולא שורט - ובסיבות מדוע גם אין לי שום כוונה לפתוח בה פוזיציה. מדובר במנית הקאלט של אילון מאסק (שלאחרונה ביקר בישראל והעלה לחשבון האינסטגרם שלו צילום במצדה עם הכיתוב Live Free or Die, בדיוק כמו המוטו של מדינת ניו המפשייר), טסלה (סימול: TSLA). כידוע לכולנו כמעט, טסלה היא חברת הרכב החשמלי, האחסנה בסוללות הליתיום-איון, והפנלים הפוטו-וולטאיים (דרך חברת הבת סולארסיטי), שהותירה בצל את בטר פלייס של שי אגסי בדרכה לשליטה בשוק המכוניות החשמליות. בחודש שעבר ייצרה טסלה את המכונית ה-300 אלף שלה (מכונית הדגל Model S, הקרוסאובר Model X, והסדאן הקטן יותר Model 3) מאז תחילת הייצור ב-2012. לשם השוואה, קבוצת טויוטה ייצרה 10.5 מיליון מכוניות ב-2017.

הדבר העיקרי שמייחד את טסלה בעיני הוא העובדה שמעולם לא ראיתי מניית מגה-קאפ (אחרי הירידות, שווי השוק שלה הוא כ-45 מיליארד דולר) פופולרית כל כך, שנוהלה בצורה כל כך רעה כמו טסלה. לדוגמה, רכישת סולאר סיטי (חברה אחרת שבשליטת אלון מאסק) הקורסת, הותירה את הרושם הברור שמאסק מתייחס לטסלה ולבעלי המניות שלה כאל קופה קטנה שביכולתו לקחת לצורך כלשהו. שהרי מה לחברת מכוניות חשמליות ולפאנלים סולאריים לבית? דוגמה שנייה היא משישי האחרון: מיד כשנודע שה-Model X של טסלה שהתרסק ונשרף (כשהוא הורג את הנהג) על ה-101 בצפון קליפורניה היה על אוטו-פיילוט (ולכן התאונה באחריות החברה) צייץ אלון מאסק "Everything is better with fire". עיצרו לשנייה וחישבו על זה. דוגמה שלישית היא העובדה ששליש מהכנסות טסלה (ממכירת מכוניות וכו׳) יוצאות על שירות החוב של החברה. החברה בונה על צמיחה מהירה מאוד, ולצורך כך העלתה משמעותית את רמת החוב שלה, אבל אם הצמיחה הזו לא תגיע - החברה עלולה לקרוס תחת עומס החוב.

לפני כעשרה ימים, באמצע כל הבלגן בשווקים - שכלל ארבעה ימים רצופים של תנודה של יותר מ-2% במדד ה-SPX - דיווחה חברת נייקי על התוצאות העסקיות שלה לרבעון האחרון (הרבעון השלישי של שנת המס 2018 של נייקי).

על פניו, התוצאות אינן מזהירות: הפסד חשבונאי של 57 סנט למניה. אחרי מבט נוסף, מתברר שהסכום הזה כולל הפרשה של 2 מיליארד דולר לצורך מיסוי בשל הרפורמה החדשה במס, וללא ההתאמה החד-פעמית הזאת מדובר ברווח של 68 סנט למניה - בדיוק כמו ברבעון הקודם. אנליסטים בוול סטריט ציפו לירידה של 23% ברווחיות החברה, ל-53 סנט. בשורת ההכנסות נרשם 8.98 מיליארד דולר - יותר מהתחזיות ל-8.85 מילארד דולר. בשבוע שחלף מאז פרסום הדו״חות, עלתה מניית החברה בקצת יותר מ-3%, לעומת מדד ה-SPX, שעמד במקום בתקופה המקבילה.

בחודשיים האחרונים עולה מדי פעם לכותרות נושא השימוש במאגר הנתונים הענק של מערכת הבריאות הישראלית לטובת ייעול השירות. עד כמה שאני זוכר, תשומת הלב הציבורית לעסק התעוררה בפגישתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם מנכ״ל חברת התוכנה הגרמנית SAP בדאבוס, בינואר 2018.

השניים דנו בפרויקט בסך מיליארד שקל, שנועד לקדם פיתוח רפואה מותאמת אישית ורפואה מונעת, על בסיס מאגרי המידע האדירים שעומדים לרשות קופות החולים הישראליות. נתניהו ציין בכמה נאומים, כולל בנאומו אתמול בפני ראשי מערכת הבריאות, שנושא ה״בריאות הדיגיטלית״ הוא מבחינתו מנוע צמיחה שיזניק את הכלכלה הישראלית קדימה; ולפני כמה ימים אושרה התוכנית הלאומית לבריאות דיגיטלית פה אחד בממשלה.

מובטחני שקראתם אלפי מלים בשבוע האחרון על פייסבוק (סימול: FB), החל משערוריית המידע של קיימברידג' אנליטיקה וכלה בירידת מחיר המניה (13.7% בשבוע לחברת ענק ששווי השוק שלה לפני 10 ימים עלה בהרבה על חצי טריליון דולר). תקוותי היא שפייסבוק ומארק צוקרברג עוד לא יצאו לכם מכל החורים, ואתם בעניין של לקרוא עוד טור על המניה של חברת המדיה החברתית הגדולה בעולם (לפי שווי שוק). נתחיל כדרכנו בניסיון להסביר את שווי השוק העצום של פייסבוק ואת הייחודיות שלה.

מדובר כמובן במודל העסקי שלפיו החברה מוכרת פרסומות באתר Facebook.com, מבלי לשלם על התוכן שמושך את המפרסמים אליה (בניגוד, למשל, לעיתונים שמתחרים אתה על עוגת הפרסום ומשלמים על התוכן). במלים אחרות, פייסבוק מייצרת לעצמה הכנסות אדירות כשמרכיב ההוצאות שלה שונה מאוד (ונמוך) מזה של המתחרות שלה. אם זה לא מספיק, האתר יודע הרבה יותר על הגולשים שלה מאשר רוב האתרים המקבילים האחרים – למשל בזכות שימוש מושכל בביגדאטה - ולכן פייסבוק מקבלת תגמול גבוה יחסית מהמפרסמים.

הפוסט של היום מוקדש לרוֹקוּ (סימול: ROKU) - החברה השישית שהקים אנת׳וני ווד, יזם סיליקון ואלי סדרתי. רוקו היא חברת טכנולוגיה\מדיה שמייצרת חומרה שמאפשרת סטרימינג של וידאו ואודיו מהרשת לטלוויזיה. פירוש שמה הוא המספר שש ביפנית.

רוקו נוסדה ב-2002 על-ידי ווד, וחמש שנים לאחר מכן הוא קיבל משרה כסגן נשיא נטפליקס (סימול: NFLX) במטרה לייצר חומרה שתאפשר סטרימינג ללקוחות נטפליקס. בעקבות כך הפכה רוקו ללא פעילה, אולם ב-2008, כשנטפליקס החליטה לא לייצר חומרה אלא להסתפק בהנגשת התוכן שלה ברשת, ווד עזב את נטפליקס וחזר לרוקו - תוך שנטפליקס נכנסת כמשקיעה תמורת 6 מיליון דולר.

אז התחלנו (הילדים שלי אומרים איתחלנו). כלומר עברו שמונה ימי מסחר ב-2018, ושבעה מהם נסגרו בעליות, רובן חדות. מדד ה-S&P רשם עליות של 3.5% עד עתה, ונראה שתחילת 2018 היא ההמשך של 2017 מבחינת שוק המניות. אנחנו עולים ועולים (עם המזל שלי, הפוסט הזה יתפרסם ביום של ירידות); הסקטורים האגרסיביים, כמו אנרגיה, עולים בחוזקה, והדפנסיביים (כמו consumer staples) דורכים במקום. האג"ח, לעומת זאת, מתנהג אחרת. אחרי שאת כל 2017 בילינו עם תשואת אג"ח מדינה לעשר שנים באזור ה-2.45%-2.15%, בשבוע וחצי האחרונים התשואה מסתובבת באזור ה-2.6%-2.5%, מתקרב לתשואה הגבוהה ביותר בשלוש השנים האחרונות. במה מדובר?

ההרגשה היא שהכלכלה נמצאת במצב איתן ושהצמיחה מתגברת לאטה, מה שמחד מפתיע לאור השלב המאוחר שבו אנחנו מצויים במחזור העסקים (תשע שנים לתוך bull market - שוק שורי), ומאידך מובן לגמרי בגלל הרווחיות הגבוהה של החברות. בחודשים הקרובים אנחנו נקבל נתונים מעודכנים על הצמיחה ברבעון הרביעי של 2017 וב-2017 כולה, אבל נראה שהיא תהיה הגבוהה ביותר בשנים האחרונות. הרפורמה במס צפויה להוסיף עוד כמה עשיריות לקצב הצמיחה השנתי, אבל בשלב הזה אני מאוד סקפטי לגבי התחזיות הללו, כיון שהן מתבססות בעיקר על שילוב אקלקטי של תחושות בטן, תגובת השוק להורדות המס של שנות ה-80 ושנות האלפיים, ותקוות.

2017 כבר מגיעה לסיומה, ואפילו כבר פירסמתי פוסט על התחזיות שלי לשנה הבאה. בשבילי זו היתה שנה טובה, אני מקווה שגם בשבילכם; והגיע הזמן לפוסט על כמה שיחות שניהלתי השנה והלקחים שאפשר ללמוד מהן.

ראשית, כדאי להזכיר את המעשייה על חמשת העיוורים והפיל. מעשה שהיה כך היה: חמישה תלמידים בבית הספר לחינוך עיוורים הלכו לביקור בגן החיות הסמוך. מנהל גן החיות הציע להם ביקור מיוחד בכלוב של הפיל. נכנסו, יחד עם המטפל, והתקרבו לפיל. צילומים והחוצה. כשיצאו, שאל המארח "נו רבותי, איך התרשמתם מהפיל?" העיוור הראשון, שנגע בחטים של הפיל, ענה "הואל קצר ומעוגל, חלק מאוד וחד". השני, שנגע באוזנו של הפיל, חלק עליו: "הפיל הוא כמו עלה ענק". השלישי מישש את החדק וחשב שהפיל דומה לנחש ענקי, והרביעי, שנגע באחת מרגלי הפיל, טען שהוא דומה לגזע של עץ. מנהל גן החיות לא הצליח לשאול את העיוור החמישי לדעתו, כי לרוע המזל זה האחרון בדיוק עמד מאחורי הפיל כשזה בחר לחרבן.

סוף דצמבר 2017 זו העונה הנכונה לתחזיות לגבי 2018. לפני שאתחיל, קראתי בעיון את הפוסט המצוין של עמיתי, הסוחר ק׳. בגדול אני מסכים עם הנקודה שהוא מעלה: גם לו ידענו מראש את התפתחויות המאקרו העיקריות בעולם בשנה הקרובה, עדיין קשה היה להרוויח מכך כסף.

החוכמה האמיתית היא לחזות את אינפורמציית המפתח, ה-lynchpin, זו שתהיה סיבת הכל בשנה הקרובה (או לפחות הרוב). ספציפית, ב-2017, אינפורמציית המפתח (ואת זה אני אומר, כמובן, בחוכמה לאחר מעשה) היתה שהדולר נחלש כמעט נגד כל המטבעות בעולם. אם צפיתם את זה בתחילת השנה, קל היה (יחסית) לחזות שרווחי החברות ב-S&P יעלו בחוזקה ולכן שהמדד יעלה יפה, למרות שחלק נכבד מהרפורמות שהרפובליקנים הבטיחו לא יצאו לפועל (למשל הרפורמה בבריאות, ואנחנו עדיין מחכים להשקעה הגדולה בתשתיות); קל היה לחזות שלשווקים המתעוררים (שהתחייבויותיהם נקובות במטבע קשה, בעיקר דולר, אבל הכנסותיהם במטבע מקומי) תהיה שנה נפלאה; שלמרות הצמיחה הנמשכת במשק האמריקאי, התשואה על האג"ח הממשלתי לא תעלה בחוזקה (כי מכירת הדולרים לטובת קניית מטבעות אחרים תלווה במכירת אג"ח מדינה אמריקאי); וכן הלאה.

רושם הנותר מקריאת העיתונים הכלכליים בימים האחרונים הוא זה של חילופי משמרות בגרעיני השליטה של שתיים מהחברות הגדולות בישראל: בזק ואפריקה ישראל. בזק מונחת על השולחן בעקבות הצרות המשפטיות והכלכליות של שאול אלוביץ, בעל השליטה ביורוקום תקשורת - המחזיקה במניותיה. שלשום נודע שהאחים נתי ועופר סיידוף - ישראלים לשעבר המתגוררים בארה"ב שבאחרונה הפסידו במאבק על רכישת השליטה באפריקה ישראל - סיכמו עם אלוביץ על רכישת השליטה בבזק. מדובר כנראה בעסקת בזק, כיוון שרק ביום ראשון נודע שמוטי בן משה  - שגם הוא עשה את הונו בחו"ל - זכה בשליטה באפריקה ישראל. כזכור, לפני כשנתיים נפרדנו מנוחי דנקנר כבעל השליטה בפירמידת איי.די.בי. - לטובת אדוארדו אלשטיין ומוטי בן-משה.

אפשר להתייחס לחילופי המשמרות הללו מכל מיני זוויות. למשל, חבר ציין באוזני היום שבשלוש העסקות שהוזכרו בפסקה הקודמת, נאלץ טייקון ישראלי הנתון בקשיים למכור קבוצה עסקית לטייקון זר. אכן, נוחי דנקנר, לב לבייב ושאול אלוביץ, כולם אנשי עסקים אזרחי ותושבי ישראל, שקיבלו בארץ מימון בנקאי ומוסדי כדי להשתלט על קבוצות עסקיות, מכרו כולם את אחזקותיהם לאזרחים זרים - יהודים אמנם - אשר עשו את הונם בחו"ל (ארה״ב, גרמניה, או ארגנטינה) ובתחומי הכלכלה הישנה (נדל"ן, אנרגיה ותקשורת).

אחרי ששככו הדי ההלם הראשוני של האירועים של טבע, ואחרי שהוכרזו הפיטורין והקיצוצים ומכירת המפעלים, ואחרי שראש הממשלה ושר האוצר נפגשו עם מנכ״ל טבע, למה שנראה היה כמו פגישה שלא הוכנה כיאות, וגילו שבניגוד לרוב בני שיחם לאחרונה, קאר שולץ הוא לא אדם שמשכנעים אותו לגנוב ביחד סוסים אם אין לו עניין בכך (ואין לו; יש לו תכנית סדורה להבראת טבע, והוא מתכוון לבצע אותה, בדיוק לפי התכנון); אחרי כל זה הגיע כנראה הזמן לכתוב פוסט על ההשפעה הצפויה של נפילת טבע על כלכלת ישראל.

כשסקרתי בשבוע שעבר את ההיסטוריה של טבע והסברתי איך לדעתי הגיעה החברה למצב הנוכחי שבו היא נאלצת לפטר כרבע מעובדיה, בישראל בעולם, אחרת "אולי לא תהיה טבע". הסברתי שמדובר בשילוב של החלטות של דירקטוריונים רבים, לא רק זה שאישר את עסקת הרכישה של אקטביס ב-2015, שלא עשו מספיק כדי לדאוג ליום שאחרי פקיעת פטנט הקופקסון, ושמספר פעמים בחמש עשרה השנים מאז שהקופקסון הפך למרכיב קריטי בשורת הרווח של טבע היו הזדמנויות – שלא הוצאו לפועל - לשנות כיוון. מה שמביא אותנו למצב הנוכחי שבו עומדים להיות מפוטרים בישראל עד ל-2019 1,700 עובדים ועוד 800 עובדים במפעלים שטבע מתכננת למכור.

אחרי ששככו הדי ההלם הראשוני של האירועים של טבע, ואחרי שהוכרזו הפיטורין והקיצוצים ומכירת המפעלים, ואחרי שראש הממשלה ושר האוצר נפגשו עם מנכ״ל טבע, למה שנראה היה כמו פגישה שלא הוכנה כיאות, וגילו שבניגוד לרוב בני שיחם לאחרונה, קאר שולץ הוא לא אדם שמשכנעים אותו לגנוב ביחד סוסים אם אין לו עניין בכך (ואין לו; יש לו תכנית סדורה להבראת טבע, והוא מתכוון לבצע אותה, בדיוק לפי התכנון); אחרי כל זה הגיע כנראה הזמן לכתוב פוסט על ההשפעה הצפויה של נפילת טבע על כלכלת ישראל.

כשסקרתי בשבוע שעבר את ההיסטוריה של טבע והסברתי איך לדעתי הגיעה החברה למצב הנוכחי שבו היא נאלצת לפטר כרבע מעובדיה, בישראל בעולם, אחרת "אולי לא תהיה טבע". הסברתי שמדובר בשילוב של החלטות של דירקטוריונים רבים, לא רק זה שאישר את עסקת הרכישה של אקטביס ב-2015, שלא עשו מספיק כדי לדאוג ליום שאחרי פקיעת פטנט הקופקסון, ושמספר פעמים בחמש עשרה השנים מאז שהקופקסון הפך למרכיב קריטי בשורת הרווח של טבע היו הזדמנויות – שלא הוצאו לפועל - לשנות כיוון. מה שמביא אותנו למצב הנוכחי שבו עומדים להיות מפוטרים בישראל עד ל-2019 1,700 עובדים ועוד 800 עובדים במפעלים שטבע מתכננת למכור.

ביליתי חלק גדול מדי מסוף השבוע בקריאת הספדים בעיתונות הישראלית למניית טבע ולתוכנית ההבראה עליה הכריז המנכ״ל החדש, קאר שולץ. קראתי בעיקר שתי תובנות: שורש כל הרע במצבה של טבע הוא עסקת הרכישה של אקטוויס, חטיבת הגנריקה של אלרגן, והחוב שטבע השיתה על עצמה כדי לממן את הרכישה. דירקטוריון טבע והמנכ"ל ויגודמן התרשלו באישור הרכישה, יש שקוראים לזה רשלנות פושעת. לעומת זאת, מעטים הזכירו את פקיעת פטנט הקופקסון כאחת הסיבות למה שקרה.

לדעתי יש גרעין של אמת בשתי התובנות הללו, אבל הן מוגזמות ומוקצנות. גרוע מכך, הן מציירות מצג שווא בינארי, לפיו בלי רכישת אקטוויס מצבה של טבע היה מצוין ועם רכישת אקטוויס נגזר גורלה. בעיני זו טעות, כיוון שהבעיות של טבע התחילו הרבה לפני הדירקטוריון שמינה את ויגודמן, וגם ארז ויגודמן עצמו היה יכול להצליח כמנכ״ל טבע לו הקוביות היו מסתדרות אחרת.

הפוסט של היום לא יעסוק בטבע (אחד הפוסטים הראשונים שלי עסקו בטבע, וייתכן שאכתוב על טבע שוב בשבוע הבא). במקום זה ארפרר לסרט "הבוגר" (אן בנקרופט הנפלאה)  שממנו אנחנו למדים שהעתיד נמצא בפלסטיקה. מה שהיה נכון לדסטין הופמן הצעיר נכון אולי גם כיום, ולכן יעסוק הפוסט הנוכחי בחברת בימיס (Bemis, סימול: BMS) שמייצרת מוצרי אריזה, בעיקר מניילון ופלסטיק. המניה נמצאת במצב מעניין בשל צירוף נסיבות חולף שהוביל אותה לקשיים מסוימים, אבל דווקא הנסיבות הללו עשויות להביא לרווחים גדולים יותר בעתיד הקרוב במידה והחברה כולה תימכר.

בימיס היא חברה לא קטנה, שווי השוק שלה הוא 4.2 מיליארד דולר. בסיסה בארה"ב, אך היא מוכרת בכל העולם את מוצריה; אריזות פלסטיק "רך" (כלומר גמיש/נצמד) כדוגמת אריזות פלסטיק לבשר טרי, מוצרי תינוקות, בקבוקי פלסטיק בשביל פפסי (סימול: PEP) ושפורפרות משחת שיניים בשביל קולגייט (סימול: CL) ועוד. המכירות שלה הן לתעשיית המזון, הרפואה, הפרמצבטיקה, האלקטרוניקה ואחרות .

רפורמת המיסוי של הרפובליקנים טרם נכנסה לספר החוקים, אבל נדמה שמדובר בפורמליסטיקה בלבד. הסנאט ובית הנבחרים אישרו את הוורסיה שלהם, ונותר רק לאחד את שני החוקים לאחד ולהצביע מחדש על הפשרה שתוצע על ידי ה-Conference Committee כדי לשלוח את החוק לשולחן הנשיא. אם אפשר לפני קריסמס, כדי שלרגע אחד תהיה למפלגה הרפובליקאית שבעת הקרבות הרגשה של הצלחה אמיתית. כמובן שהכל עוד יכול לקרוס, באופן תיאורטי לפחות, אבל נדמה שמפלגה מושקעת מדי ברעיון הורדת המסים (לכאורה) מכדי לוותר על השגת המטרה כל כך קרוב לקו הסיום.

גלגולו של החוק הוא מרשים יחסית, אם זוכרים כיצד התייחסנו - בשוק ההון ובמדיה - לאג׳נדה החקיקתית של הנשיא טראמפ ושל המפלגה הרפובליקאית רק לפני כמה חודשים. ביוני, אחרי הניסיון הכושל לבטל את אובמהקייר, הגישה היתה פחות או יותר ״חבל על הזמן, הרפורמה במיסוי תיכשל כמו שרפורמות הבריאות תיכשל. יותר טוב שילכו להעיף עפיפונים בים.״

אתמול בבוקר ישבתי במשרד ועסקתי לי בענייני. באותו הרגע ענייני היו, בפועל, להפסיד קצת כסף, אבל זה לא הסיפור. הפלאפון שלי צילצל (לכשעצמו זה אירוע נדיר) ועל הקו חבר טוב, רופא.

-"שמע, אתה יכול לעשות לי טובה?"