"שלשול נעים מתוקים": הבדיחה שעלתה 30 אלף שקל

מלצרית שתיעדה לקוחות במסעדה אוכלים העלתה את התמונה לסנאפצ'אט שלה תחת כיתוב פוגעני, ופוטרה. היא תבעה מהמסעדה תשלומים שלדעתה הגיעו לה כעובדת, וזכתה בתביעה נגדית - על פרסום לשון הרע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מסעדה. אילוסטרציה
מסעדה. אילוסטרציהצילום: JOHN SIBLEY/רויטרס

לפני ימים אחדים, כשהתחלתי לקרוא את פסק הדין בעניינה של רונית, התעוררו געגועיי: רונית היתה סטודנטית שעבדה כמלצרית במסעדה ותיקה וידועת שם באחד מאזורי הבילוי המובהקים של תל אביב. תחושת העיר הפתוחה והתוססת הציפה אותי - עבר זמן רב מאז לבשה תל אביב את דמותה זו.

כשהמשכתי לקרוא את פסק הדין נדהמתי: לאחר יותר משנתיים של עבודה במסעדה, כשהיא עובדת מוערכת המועמדת לקידום ואף משתכרת יפה, צילמה רונית במהלך העבודה לקוחות סועדים. את התמונה שלחה לקבוצה סגורה של 30 מחבריה - חלקם עובדי המסעדה ועובדיה-לשעבר - באפליקציית סנאפצ'אט.

אחת החברות בקבוצה העבירה את התמונה לבעל המסעדה, שהיה באותו זמן בן זוגה. הבעלים ביצע צילום מסך של התמונה, ושאל את רונית לפשרה. רונית ענתה כי מדובר בדבר פרטי שנשלח בהומור לקבוצת חברים. הבעלים זימן את רונית לשימוע, שמע את טענותיה (אותן השמיעה גם באמצעות אמה שהתלוותה אליה לשימוע), ופיטר אותה. הפיטורים לא נבעו מהתמונה - הם נבעו מהכיתוב שרונית הוסיפה לה. וכך כתבה: "שלשול נעים לכם מתוקים ha ha ha ha".

רונית תבעה מהמסעדה תשלומים שלטענתה הגיעו לה כעובדת, והמסעדה לא רק התגוננה מפני התביעה – היא גם הגישה תביעה שכנגד: המסעדה תבעה מרונית פיצויים בסך 100 אלף שקל בשל פרסום לשון הרע.

כך נדרש בית הדין לדון באיזון שצריכים למצוא ביניהם יחסי עבודה והאיסור על פרסום לשון הרע, כשהם מתגודדים ברשתות החברתיות של העולם הדיגיטלי.

מלצרית במסעדה, למצולמת אין קשר לנאמר בכתבה

גם לתפוצה מצומצמת עשוי להיות פוטנציאל לנזק

רק באחרונה פסק בית המשפט העליון כי יש להחיל את דיני לשון הרע גם בזירת הרשתות החברתיות, אף אם בזהירות רבה: על כּף אחת של המאזניים נמצא האינטרס כבד המשקל של חופש הביטוי, עם החשיבות המיוחדת הנודעת לו משהרשתות נהפכו להיות "כיכר העיר" - זירה מרכזית של מידע ודעות, שאותה מבקש הדין להשאיר מקום תוסס בו ניתן להביע דעות מגוונות, להשמיע מחאות, לנהל ויכוחים חריפים ולמתוח ביקורות נוקבות; על הכּף האחרת נמצא הרצון למנוע את הנזק העצום שהזמינות והנגישות של אותן רשתות יכולות לחולל, באפשרן הפצה מהירה ורחבה גם של פרסומי הסתה ושנאה, של מידע כוזב ומטעה, של פרסומים פוגעניים ומכפישים בצורות שונות. איזון כזה נדרש בכל מרחב שיח, ובמרחב הדיגיטלי חשיבותו מוחרפת, בשל מהירות ההפצה באותו מרחב והיקפה.

סממנים אלה בדיוק תקפה רונית, כשטענה כי בתמונה ששלחה לא היה לשון הרע: היא אמרה שהתמונה פורסמה בקבוצה סגורה ולא בפלטפורמה הפתוחה של דף הפייסבוק של המסעדה; כי הכיתוב היה בדיחה פנימית ש"זר לא יבין"; וכי העובדה שהמדובר באפליקציית סנאפצ'אט, המוחקת מאליה כל פרסום בחלוף 24 שעות, הקהתה את עוקץ התפוצה הרחבה - שכן מה הנזק שיכולה הקבוצה הסגורה לחולל בפרק זמן כה קצר. היא אף טענה כי התביעה נגדה היא "תביעת השתקה" - תביעה שלא הוגשה אלא כדי להלך אימים על עובדת צעירה שתבעה את זכויותיה, ולהניאה מהמשך ניהול התביעה.

טענותיה של רונית נדחו. בית הדין לא מצא כל הומור בכיתוב שהוא בעל הפוטנציאל המזיק ביותר שייתכן לגבי מסעדה. בית הדין גם לא ראה הגנה בגודל הקבוצה שלה נשלח הפרסום: די שידיעה מכפישה מגיעה לאדם אחד זולת הנפגע, על מנת שתהיה לשון הרע. גם במחיקה האוטומטית אחרי 24 שעות אין הגנה: כל מי שמקבל את התמונה יכול לשמור אותה בצילום מסך (כפי שעשה בעל המסעדה), ובכך לעקוף את המחיקה ולרכוש כוח להפצה אינסופית של התמונה.

מרכיבים אלה מתעצמים בהקשר של יחסי עבודה: אכן במקום העבודה ייתכנו לעתים אמירות פוגעניות מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, ולא כל עלבון הוא לשון הרע - ועדיין יש להתחשב בחובה של תום לב מיוחד המוטלת על המעסיק והעובדים.

מלצרית במסעדה, למצולמת אין קשר לנאמר בכתבהצילום: בלומברג

"חבר שואל"

הפרה של חובה זו ראה באחרונה בית הדין הארצי לעבודה באירוע דומה: מתמחה סבל מנחת לשונו של מאמן, ולאחר שפוטר הגיש תביעה לתשלומים שונים. המאמן התגונן מפני התביעה, וכן תבע את העובד על פרסום לשון הרע: כמה ימים לאחר פיטוריו פנה המתמחה לפורום אינטרנטי של לשכת עורכי הדין, המשמש עורכי דין צעירים, מתמחים וסטודנטים; המתמחה ביקש ייעוץ "בשם חבר" שפוטר לאחר שהמאמן התעלל בו מילולית ורגשית, מבלי שיציין את שם המאמן, אך תוך שהוא מרחיב מאוד בתיאור ההתעללות הנטענת.

בית הדין מצא כי הפוסט היווה לשון הרע: המתמחה לא הוכיח את אמיתות טענותיו (כלומר לא חסה תחת ההגנה של "אמת דיברתי"); הפוסט פורסם מחשבונו של המתמחה, וכל מי שקרא אותו ונכנס לחשבון יכול היה בקלות להגיע לפרופיל של המתמחה; בפרופיל נאמר היכן המתמחה התמחה; וכל אדם בעל היכרות עם המתמחה או המאמן יכול היה לזהות מיד את מושא הפוסט - ואכן מכַר שזיהה את המשרד הוא שהביא את הפוסט לידיעת המאמן.

ואם הפורום האינטרנטי של המתמחים היה מתפרסם כדף בפייסבוק, ומתמחה אחר כלשהו היה משתף את הפוסט מחשבונו? בית המשפט העליון פסק זה לא מכבר, במקרה אחר, כי שיתוף כזה הוא פרסום עצמאי של לשון הרע: המשתף (share) יוצר "עותק חדש" של לשון הרע, ולכן נחשב אף הוא כמפרסם; לעומת זאת מי שמסמן "לייק" (like), ואינו משתף, אינו בגדר מפרסם.

בית הדין הארצי לעבודה זקף לזכות המתמחה את העובדה כי פירסם רק פוסט אחד ומיהר להסירו לאחר שהמאמן פנה אליו, והטיל על המתמחה לשלם פיצוי של 15 אלף שקל.

התנהגות כזו לא עמדה לזכות רונית: גם לאחר שבעל המסעדה פנה אליה, לא הורתה לחברי הקבוצה למחוק את התמונה, או לפחות להימנע מלשמור אותה בצילום מסך ומהעברתה הלאה. וכך, על אף שהעריך כי התנהגותה נובעת מהבנה לקויה של הסיטואציה ולא מכוונת זדון, הטיל בית הדין על רונית לשלם פיצוי בסך 25 אלף שקל והשתתפות בהוצאות בסך 5,000 שקל: מחירה של "בדיחה".

קרן שליט

קרן שליט | עורכי דין בעבודה

עו"ד קרן שליט היא מומחית בדיני עבודה ושותפה בנ. פינברג ושות'. היא החלה דרכה במשרד עורכי הדין נ. פינברג ושות' כמתמחה ביומה הראשון, ב-1983; למשרד הגיעה לקראת סיום לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, לאחר שהשלימה קודם לכן לימודי היסטוריה כללית וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז היא במשרד, עוסקת בליווי ויצוג מעסיקים רבים וגדולים במשק (ובשנים האחרונות בעיקר בתחום הבנקאות), וליוותה מהלכים מורכבים ביחסי עבודה קיבוציים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker