מבחינת בית הדין לעבודה נשים שוות לגברים - אלא אם אפשר לגבות מהן יותר

לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה התגלגל המקרה של מירב, עדנה ונירית, שכשהגיעו לגיל פרישה, שהסתבר להן כי הקצבה שלהן נמוכה מקצבה שמשולמת לגבר בעל פוליסה זהה. פסיקתו של בית הדין מלמדת שפסקי הדין והמציאות לא תמיד חופפים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עקרת בית
עקרת ביתצילום: GraphicaArtis / Getty Images

קרן שליט

בטור הקודם סיפרתי על מירב, עדנה ונירית, שהגישו תביעה בעניין גמלת הפרישה שקיבלו מחברות הביטוח, שהיתה נמוכה מהגמלה שהיו מקבלות לו היו גברים, ובעניין פרמיה לביטוח ריסק (פטירה לפני גיל פרישה) שהן שילמו לחברת הביטוח, ושהיתה זהה לזו ששילמו מקביליהן הגברים. התביעה עשתה דרכה עד לבית הדין הארצי לעבודה, ובית הדין אמר כך: הפוליסות של השלוש אינן נגועות באפליה, לא בכך שהן מבחינות בין נשים לגברים בגובה גמלת הפרישה, על בסיס נתונים סטטיסטיים, ולא בכך שאינן מבחינות בין נשים לגברים במחיר ביטוח ריסק, למרות נתונים סטטיסטיים.

איך יכול היה בית הדין לומר כי אין אפליה בין גמלת פרישה נמוכה של נשים לבין גמלת פרישה גבוהה של גברים, כשקדמה לכך פסיקה מושרשת שפסלה אפליה בין גמלת שארים גבוהה של אלמנות לבין גמלת שארים נמוכה של אלמנים? בית הדין הבחין בין המצבים בהתחשב בהבדל בין הסיבות שגרמו להם.

השוני ששרר בין גמלת אלמן לגמלת אלמנה נבע מתפישות חברתיות: ההנחה היתה כי הגבר הוא המפרנס העיקרי, כי שכר האישה, אם בכלל השתכרה, נמוך מזה של הגבר, וכי לכן, גם אם האישה הלכה לעולמה - יכול הגבר להמשיך לפרנס את עצמו. וכך לא היו אלמנים זכאים בזמנו לגמלת שארים כלשהי. ב-1972 הבינו קרנות הפנסיה כי התפישה האמורה חדלה לבטא את מציאות החיים, והלכו מחצית הדרך: הן הקנו לאלמנים מחצית מהפנסיה של אלמנות. כלומר הקרנות אכן שינו את התפישה שביסוד תוכנית הפנסיה - אך הן עשו זאת באפן חלקי, והמשיכו לתת ביטוי (גם אם מצומצם יותר) לתפישה המניחה נחיתות כלכלית של נשים.

בשונה מהקרנות, חשב בית המשפט כי מציאות שבה נשים עדיין משתכרות פחות מגברים אינה רצויה, וכי יש לעקור אותה מן השורש. לכן, כשבית המשפט פסל את הפער בין גמלת אלמן לגמלת אלמנה, הוא פסל את התפישה שעמדה ביסוד הפער והמשיכה לראות בנשים מעמד נחות, וביקש לפעול לתיקונה. 

לעומת זאת, השוני בין גמלת פרישה של גבר לגמלת פרישה של אישה אינו נובע מתפישות חברתיות, אלא מהבדלים ביולוגיים בין המינים בכל הנוגע לתוחלת החיים; ההבדלים הביולוגיים משתקפים בנתונים מחקריים ניטרליים, שאינם מבוססים על תפישות מגדריות סטריאוטיפיות. כל עוד תוחלת החיים של נשים גבוהה מזו של גברים, פנסיה המשולמת לאישה - שנמוכה מזו המשולמת לגבר, בשעה ששתיהן נגזרות מאותו סכום חיסכון - מבטאת שוויון ולא אפליה.

אבל אם כך, מדוע לא להחיל את ההבדל בין תוחלות החיים השונות גם על מחיר ביטוח הריסק, כך שהנשים, ששיעורי התמותה שלהן נמוכים יותר, ישלמו עבור אותו ביטוח פרמיה קטנה יותר? מסתבר כי עד 1990 לא היו קיימים בעולם, בכלל, לוחות תמותה המבחינים בין נשים לגברים בנושא הריסק, בשל חוסר בנתונים. באותה שנה פורסם באנגליה לוח כזה, לראשונה, ורק בשנת 2000 החלו לעשות בו שימוש בארץ, לפוליסות שהוצאו מאותה תקופה ואילך. 

ואולם, על אף שהבחנה זו הוכנסה לשימוש, סבר בית הדין כי הפוליסות של השלוש, שהונפקו לפני שנת 2000, אינן נגועות באפליה: בית הדין הסתמך על הממצאים שלפיהם ההבדל בתוחלת החיים בין גברים לנשים אכן משמעותי בגילי הפרישה, כלומר בגילים הרלוונטיים לגמלת הפרישה - אך אינו כה משמעותי לפני גיל הפרישה, כלומר בגילים הרלבנטיים לביטוח הריסק. בית הדין גם קיבל את העדויות שהסבירו כי רכיב גמלת הפרישה מהווה את החלק הארי בפוליסות הביטוח, בעוד רכיב הריסק זניח, וכי לפיכך גם הפרמיה עבורו שולית ביחס לפרמיה עבור יתר מרכיבי הפוליסה. בית הדין קבע כי לנוכח נסיבות אלה, פרמיה עבור ביטוח הריסק זהה לגברים ונשים נשענת על טעמים ענייניים, ולכן אינה מהווה אפליה.

מסקנותיו של בית הדין הארצי לעבודה לא הניחו את דעתן של מירב, עדנה ונירית. הן עתרו לבג"ץ, ובשבוע שעבר דחה בג"ץ את עתירתן: הוא לא ראה בפסק דינו של בית הדין לעבודה טעות משפטית, ואף לא חוסר צדק. המשפט הישראלי מבחין, אם כך, בין חוסר שוויון מבוסס-מגדר שהוא פרי תפישות חברתיות, לבין חוסר שוויון מבוסס-מגדר שהוא פרי נתונים ביולוגיים. הראשון נפסל, האחרון מותר. 

ההצדקה לקיומו של תעריף אחיד לגברים ונשים עבור ביטוח ריסק, למרות הבדל מבוסס-מגדר בין נתוניהם הסטטיסטיים, נשענה על המשקל הזניח של הפרמיה עבור אותו ביטוח בתוך כלל הפרמיה, כלומר: ההבדל מבוסס-המגדר נוטרל מהניתוח, בשל היקפו הקטן. הנטרול פעל לרעת הנשים. האם היה הנטרול מתרחש אילו פעל לרעת הגברים? נראה כי הנטרול אכן פועל לשני הכיוונים: במרכיב אחר של הפוליסה – המרכיב של ביטוח מפני אובדן כושר עבודה – היו הנתונים הסטטיסטיים צריכים לפעול לרעת המבוטחות, ולייקר את הפרמיה שהן משלמות עבור אותו ביטוח: תוחלת התביעות של נשים בביטוח מפני אובדן כושר עבודה גבוהה בהרבה מזו של גברים; ובכל זאת הונהג גם בביטוח זה, כמו בביטוח הריסק, תעריף אחיד לגברים ונשים, כלומר הנטרול פעל לטובת הנשים. 

וכך היתה דעתי נוחה עד שהתוודעתי למחקר רחב היקף, שנערך על-ידי חוקרים מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה: כשבדקו את השפעות סגר הקורונה על (אי) השוויון בין נשים לגברים בתוך הבית, זיהו החוקרים כי במהלך הסגר חלה עלייה משמעותית בשיעור משקי הבית שפעלו לפי התבניות המגדריות הישנות - הגבר עובד במשרה מלאה והאישה במשרה חלקית. פסקי הדין בשלהם והמציאות בשלה. אכן, השאלה מורכבת יותר מנושא חלקיות המשרה של גברים ונשים; השאלה מורכבת, סבוכה וקשה, והתשובה לה (אם יש כזו) טרם ניתנה.

כמה השקיעו
קרן שליט ואוהד גלעדי

קרן שליט ואוהד גלעדי | עורכי דין בעבודה

עו"ד אוהד גלעדי, שותף בנ. פינברג ושות' הוא מומחה בדיני עבודה ובמשפט העבודה הקיבוצי. עד 2011 עסק בייצוג צד העובדים ביחסי עבודה, עת שימש עורך דין באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה.

עם המעבר למשרד החל לעסוק בייצוג מעסיקים בלבד. לגלעדי ניסיון עשיר ביחסי עבודה קיבוציים ואינדיווידואליים, לרבות ניהול מו"מ קיבוצי וניהול סכסוכים קיבוציים בחברות ממשלתיות, במפעלי תעשייה, בענף התקשורת ובתחבורה.

לגלעדי תואר ראשון במשפטים ומנהל עסקים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, 2004.

עו"ד קרן שליט היא מומחית בדיני עבודה ושותפה בנ. פינברג ושות'. היא החלה דרכה במשרד עורכי הדין נ. פינברג ושות' כמתמחה ביומה הראשון, ב-1983; למשרד הגיעה לקראת סיום לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, לאחר שהשלימה קודם לכן לימודי היסטוריה כללית וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז היא במשרד, עוסקת בליווי ויצוג מעסיקים רבים וגדולים במשק (ובשנים האחרונות בעיקר בתחום הבנקאות), וליוותה מהלכים מורכבים ביחסי עבודה קיבוציים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker