האמת של אולם המשפט והאמת של העולם שבחוץ

ייתכן שפסק דין יקבע שאירוע התרחש בדרך מסוימת, בעוד המציאות היא מעט שונה. לא רק שזה בסדר גמור, אלא שזו הנחת המוצא של המשפט. ואולם, דיני העבודה שונים מהדינים הכלליים. הנחת המוצא בדיני עבודה היא שאלה עוסקים ביחסים נמשכים המבוססים על אמון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית הדין הארצי לעבודה
בית הדין הארצי לעבודהצילום: טס שפלן

אוהד גלעדי

אני מודה באשמה. לפעמים אני מרפרף במסרונים בטלפון הנייד של אשתי. זהו. אמרתי את זה. זה לא שאני מצפה למצוא שם איזו דרמה גדולה, והאמת שזה נעשה בעת שעמום. אני רוצה לחשוב שאין בין אשתי לביני סודות (כל עוד לא תחטט גם היא במסרונים שלי... כמובן). אבל בואו נניח לרגע שהייתי מסיק ממה שכתוב שם מסקנה 'עסיסית' – איזה רומן לוהט או שאשתי היא בעצם 'ארכי-פושעת' – מה אז? האם זה היה תקין שאעמת אותה עם הדברים שהתגלו לי לאחר שחיטטתי ללא הסכמתה בענייניה האישיים? ואם כן, האם המסקנות שלי מהכתוב הן בהכרח משקפות את המציאות? האם אין לה זכות לשכנע אותי אחרת?

בתמצית ובהמשלה זו הדילמה שלומדים עליה בבית הספר למשפטים בנוגע להבדל בין 'אמת משפטית' לבין 'אמת אבסולוטית'.

בהליך משפטי, הצדדים באים לפני בית המשפט וטוענים לפניו טענות בנוגע לאירוע מן העבר – כל צד טוען ומשחזר לפי השקפתו וראיית העולם שלו את מה שאירע. השופט לא היה נוכח באותו אירוע ואין לו ידיעה אישית מה היה בפועל ואיזה צד צודק. 

לכן, כדי להוכיח שהאירוע התרחש כפי שכל צד טוען, הצדדים נדרשים להציג ראיות ולשכנע בצדקתם. אולם גם בנוגע להצגת ראיות יש כללים, ובפירוש לא הכל מותר. כללי הצגת ושקילת הראיות באים לאזן בין הצורך להגיע לחקר האמת, ובין הצורך גם לשמור על זכויותיהם של הצדדים להליך המשפטי והצורך שלנו כחברה לשמור על ערכים כלליים. לפיכך, לא כל ראיה מותרת, ולא לכל ראיה גם יהיה משקל זהה.

ולאחר שנקבע אילו ראיות נכללות בהליך ומה משקלן, הפסיקה תמיד תהיה כפופה לחוק ולתקדימים מחייבים קודמים. כל הכללים הללו בצירוף העובדה שהשופט אמור להסיק מסקנות בנוגע לאירועי עבר שלא חווה יוצרים מציאות מדומה המכונה 'אמת משפטית' – היא זו שמשתקפת מהראיות שהוצגו בהליך ונשקלו, על פי הכללים והתוצאה משפטית לפי הדין. 

לצד אותה 'אמת משפטית' קיימת גם 'אמת עובדתית', והיא משקפת את מה שאירע באמת. בין שני אלה עשוי להיות פער. דהיינו, ייתכן שפסק דין יקבע שאירוע התרחש בדרך מסוימת, בעוד המציאות היא מעט שונה. לא רק שזה בסדר גמור, אלא שזו הנחת המוצא של המשפט, כמעט, בכל ענפיו (אני מסייג – פער בין 'אמת עובדתית' לבין 'אמת משפטית' הנובע מכך שמי מהצדדים אינו פועל לפי החובות שלו בדין ואינו דובר אמת או מסתיר ראיות – איננו בבחינת 'בסדר גמור', אלא להיפך).

דיני העבודה הם שונים מהדינים הכלליים. הנחת המוצא בדיני עבודה היא שאלה עוסקים ביחסים נמשכים המבוססים על אמון. הם עוסקים לעתים בסוגיות יומיומיות שיש להן השלכות שהן עולם ומלואו על הצדדים - כך לגבי העובדים (כמו זכאות לפרי עמלם וזכויותיהם) וכך גם לגבי המעסיק (כמו היכולת לנהל את מקום העבודה). פער בין 'אמת עובדתית' לבין 'אמת משפטית' – כזה שנובע מפרוצדורות או מכללים הנוגעים לאופן הגשת ראיות ושקילתן, עלול להביא לתוצאות שאינן מאפשרות קיום של יחסי עבודה. 

חברתי ושותפתי היקרה, עו"ד קרן שליט, עסקה בשבוע שעבר במקרה שבו עובדים גנבו וטענו שצילומם בזמן האקט פגע בפרטיותם. נניח שלפי דיני הראיות אסור היה להציג ראיות שפגעו בפרטיות, אולם ידוע לכל - לעובדים ולמעסיק - שבאותם צילומים יש תיעוד ברור לכך שהיתה גניבה – מה אז? ברור שלא ניתן להמשיך ולקיים יחסי עבודה נמשכים המבוססים על אמון במציאות כזו. 

המשפט אינו יכול או אמור להביא לתוצאות שלא ניתן לעמוד בהן, שאינן משרתות מציאות או שאינן מקדמות תכליות ראויות וחשובות לנו כחברה.

אנסה להמחיש את הדברים במקרה שהגיע לבית הדין לעבודה ב-2011, עת פלונית הגישה תביעה בטענה שעבדה בניקיון בבית כנסת מ-1977 ודרשה שכר ותנאים בגין עבודתה. מנגד, הוועד המנהל של בית הכנסת טען שמועד תחילת הניקיונות היה רק ב-2006, שהיקף הניקיונות היה נמוך יותר וכי דובר בכלל בהתנדבות כנגד תרומה וגמילות חסדים.

בית הדין לעבודה לא קיבל את טענות מי מהצדדים לגבי מועד תחילת העבודה, ולאור העובדה שלא הוצגו לפניו ראיות חד משמעיות – קבע 'מועד משוער' לתחילת העבודה, כפי שמתשקף מהראיות. וכך כתב: "נזהיר את עצמנו ואת הקוראים פסק דין זה, בטרם נפנה להכריע בעניין זה, שהינו כמובן קריטי לצורך חישוב זכויותיה של התובעת, שלא הוצגו בפנינו ראיות חד-משמעיות המאפשרות לנו לקבוע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מה היה המועד המדויק שבו התחילה התובעת לנקות את בית הכנסת. על כן, ברור לנו שהקביעה שלנו בעניין זה תהיה קביעת  'אמת משפטית' בלבד, קביעה שתיעשה גם תוך היזקקות לכללים בדבר נטלי הוכחה ולשיקולים של מדיניות משפטית. זאת, להבדיל מקביעה פוזיטיבית של 'אמת עובדתית' בנקודה זו".

בהתאם, קבע בית הדין 'אמת משפטית' שלפיה מועד תחילת העבודה היתה בשנת 1996. זאת, הגם שכנראה אין הדבר בהכרח משקף את מועד תחילת העבודה האמיתי, אלא אך את המועד שניתן היה להסיק מהראיות. לקביעה זו כמובן השלכות מהותיות על הזכויות הנתבעות והיא ניתנה תוך ביקורת על אמינות גרסאות וראיות שני הצדדים.

תפקידנו כעורכי דין – ותפקיד כל המתדיינים לפני ערכאה שיפוטית – לפעול לפי 'כללי המשחק ההוגנים' בהליך משפטי, תוך שאנחנו מסייעים לבית הדין להגיע לתוצאה הקרובה ככל שניתן ל'אמת העובדתית'. כל פעולה אחרת, כמו הסתרת ראיות, מתן גרסאות לא נכונות ועוד – לא רק שמנוגדת לחובתנו – אלא שאני מאמין שתמיד פועלת לחובת מי שפועל כך. אין שום תועלת בשקר ובמניפולציה. כך בחיים וכך גם בוודאי בהליך משפטי. 

ובאשר למסרונים של אשתי? בינתיים אין שום דרמה. אם תהיה – אעדכן.

קרן שליט ואוהד גלעדי

קרן שליט ואוהד גלעדי | עורכי דין בעבודה

עו"ד אוהד גלעדי, שותף בנ. פינברג ושות' הוא מומחה בדיני עבודה ובמשפט העבודה הקיבוצי. עד 2011 עסק בייצוג צד העובדים ביחסי עבודה, עת שימש עורך דין באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה.

עם המעבר למשרד החל לעסוק בייצוג מעסיקים בלבד. לגלעדי ניסיון עשיר ביחסי עבודה קיבוציים ואינדיווידואליים, לרבות ניהול מו"מ קיבוצי וניהול סכסוכים קיבוציים בחברות ממשלתיות, במפעלי תעשייה, בענף התקשורת ובתחבורה.

לגלעדי תואר ראשון במשפטים ומנהל עסקים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, 2004.

עו"ד קרן שליט היא מומחית בדיני עבודה ושותפה בנ. פינברג ושות'. היא החלה דרכה במשרד עורכי הדין נ. פינברג ושות' כמתמחה ביומה הראשון, ב-1983; למשרד הגיעה לקראת סיום לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, לאחר שהשלימה קודם לכן לימודי היסטוריה כללית וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז היא במשרד, עוסקת בליווי ויצוג מעסיקים רבים וגדולים במשק (ובשנים האחרונות בעיקר בתחום הבנקאות), וליוותה מהלכים מורכבים ביחסי עבודה קיבוציים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker