בין המדענית למנהלת החשבונות: מי אחראי על החלטותיו של העובד?

המדענית הראשית של טבע נדרשה לוותר על זכויותיה לתמלוגים בין ההמצאות שלה בחברה. פנייתה לבג"ץ נסובה סביב שאלת ההתיישנות, ולא סביב הסוגיה המהותית של בעלות על ההמצאה, ובסופו של דבר השאלה האמיתית שעלתה היא מי היה אחראי ליידע את העובדת על זכויותיה המשפטיות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
חוקרת מעבדה בבלגיה
חוקרת במעבדה בבלגיה. למצולמת אין קשר לנאמר בכתבהצילום: AFP

קרן שליט

ב-1986 פנו לחברת טבע שני חוקרים מהפקולטה לרפואה בטכניון; הם ערכו מחקרים במולקולה מסוימת והציעו לטבע לפתח, על בסיס אותם מחקרים, תרופה למחלת הפרקינסון. המדענית הראשית של טבע, ד"ר רות לוי, בחנה את הבסיס המדעי שהוצג לה, התלהבה מהממצאים והחלה לקדם את פיתוח התרופה.

הפיתוח ארך כעשרים שנה (משך זמן שכיח בפיתוח תרופות), ידע עליות ומורדות, כמעט הופסק אך שרד, ובמשך כל אותו זמן עמדה ד"ר לוי בראשו ונרשמה כממציאה או כממציאה-במשותף של 25 משפחות-פטנטים הקשורות בתרופה.

בסופו של דבר יכלה טבע להכריז, ב-2008, על הצלחת הניסויים בתרופה החדשה, שקיבלה את השם אזילקט: הניסויים הוכיחו כי התרופה מאטה את התפשטות הפרקינסון. עד אז לא היתה לפרקינסון כל תרופה, למרות ששמונה חברות פרמקולוגיות ניסו למצוא כזו. כך פרצה האזילקט לשוק צמא, ועד 2017 הניבה לטבע 3 מיליארד דולר. במהלך התקופה שילמה טבע לד"ר לוי פעמיים מענק כספי, כהערכה על תרומתה לפיתוח האזילקט.

בינתיים הגיע זמנה של ד"ר לוי לפרוש, והוכן עבורה הסכם פרישה. בהסכם נדרשה ד"ר לוי לוותר על זכויותיה לתמלוגים בגין ההמצאות שהמציאה. אז הבינה - כך היא מספרת - כי עליה לפנות לייעוץ משפטי, וממנו למדה כך: חוק הפטנטים מתייחס להמצאות שהמציא עובד עקב עבודתו ובתקופת עבודתו; המצאה כזו נקראת בחוק "אמצאת שירות", והחוק קובע כי היא בבעלות המעסיק - אלא אם הוסכם בין המעסיק לבין העובד אחרת.

החוק מוסיף וקובע כי אם המעסיק והעובד לא הגיעו להסכם שמגדיר מה העובד זכאי לקבל עבור ההמצאה (סכום חד-פעמי, תמלוגים) - יכול העובד לפנות לְוועדה שהחוק הקים, והוועדה תקבע אם הוא זכאי לתמורה כלשהי, ואם כן - לאיזו. החוק מונה שורת שיקולים שהוועדה תתחשב בהם, כמו טיב הקשר בין ההמצאה לבין עבודת העובד, האפשרויות לניצול ההמצאה ועוד.

כלומר, ברירת המחדל היא שהמצאת השירות שייכת למעסיק, ושהעובד-הממציא יהיה זכאי לתמורה עבורה רק אם נקבע כך בהסכם בינו לבין המעסיק או אם הוועדה קבעה כך. הסדר זה מבטא את המחשבה ששכר העבודה היה גם תשלום מראש עבור ההמצאה שאליה הגיע העובד במסגרת עבודתו, ולצד זאת את הרצון לעודד עובדים להגיע להמצאות, ואת ההבנה ששכר העבודה לא תמיד יבטא את ערכה הכלכלי של ההמצאה.

כשלמדה ד"ר לוי את המצב המשפטי היא ניהלה עם טבע משא ומתן, וכשזה נכשל פנתה לוועדה. הוועדה סברה כי התביעה התיישנה, ולכן עתרה ד"ר לוי לבג"ץ, שנתן את פסק דינו לפני כחודשיים. בדרך כלל הוויכוח לגבי המצאה של עובד הוא בשאלה אם המדובר אכן בהמצאת שירות, כלומר האם ההמצאה הומצאה עקב העבודה ובתקופת העבודה: רק בנסיבות כאלה היא תהיה שייכת למעסיק, ובנסיבות אחרות תהיה שייכת לעובד (למשל, אם העובד הגה רעיון בעודו עובד ועקב עבודתו, אך התאפק ורק לאחר סיום העבודה הציג את הרעיון כמוצר או כנוסחה המאפשרים שימוש מעשי - ההמצאה תהיה שלו ולא של המעסיק).

בעניינה של ד"ר לוי הדיון לא היה בשאלה המהותית של הבעלות על ההמצאה, אלא בשאלה משפטית פרוצדורלית של התיישנות: יותר משבע שנים חלפו מאז גובשו ההמצאות של ד"ר לוי ועד שפנתה לוועדה לבקש תמורה עבורן. בג"ץ דן בהיבטים סבוכים של שאלת ההתיישנות, שהיא שאלה קשה במיוחד כשתהליכי המצאה - כמו בפרמקולוגיה - אורכים שנים, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי תביעתה של ד"ר לוי התיישנה.

בשולי פסק הדין, דן בג"ץ, בכמה משפטים בודדים, בטענתה של ד"ר לוי כי טבע לא הביאה לתשומת לבה את זכותה לפנות לוועדה, וכי אילו עשתה כך לא היתה נקלעת למצב של התיישנות. בג"ץ אמר כי "אף שראוי כי מעסיקים יידעו את עובדיהם בדבר זכותם להגיש בקשה לוועדה", זהו איננו תנאי המבטל את דיני ההתיישנות הרגילים.

ואני חשבתי על עובד, מדען שקוע במחקריו, שאינו מכיר את 200 ויותר הסעיפים של חוק הפטנטים ואת 11 הסעיפים מתוכם הדנים בהמצאות שירות; לא רק שאינו מכיר את פרטי ההסדר שבחוק - אלא שאינו מודע לעצם קיומו של הסדר כזה.

הדין מתייחס לעובד כאל אדם אוטונומי, עצמאי ואחראי בלעדי לכל החלטותיו; נזכרתי בכך שוב כשקראתי את פסק הדין שנתן בג"ץ לפני ימים אחדים בעניינה של גב' לנדסברג, שעליו סיפרתי כאן לפני כשנה. גב' לנדסברג בחרה לבצע את כל הביטוח הפנסיוני שלה באמצעות ביטוח מנהלים, לא כולל ביטוח מפני אובדן כושר עבודה. שנתיים מאוחר יותר חלתה ולא יכלה לעבוד, ותבעה את המעסיק כשהיא טוענת, בין השאר, כי שעה שבחרה לוותר על ביטוח מפני אובדן כושר עבודה (כנגד הגדלת כספי החיסכון) לא הבינה את משמעות בחירתה, וכי עקרונות דיני העבודה מגנים עליה מפני בחירה כזו.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורה, ואז אמרתי כאן כי הנושא קשה ומורכב, וכי אולי תוגש עתירה לבג"ץ על-מנת לבחון את השאלה שוב. זמן מה אחר כך אכן הגישה ההסתדרות עתירה כזו, ועתה דחה בג"ץ את העתירה ואימץ את גישת בית הדין לעבודה במלואה: הדין הנוכחי מקנה לעובד חופש מלא לבחור את ביטוחו הפנסיוני על-פי שיקול דעתו הבלעדי.

גם אם קיים אינטרס כללי, לציבור העובדים ואף למדינה, לכלול בביטוח הפנסיוני גם ביטוח מפני אובדן כושר עבודה ופטירה - עדיין ישנם מצבים שבהם האינטרס של העובד כפרט שונה, והחופש המלא לעובד לשקול את שיקוליו לבד, ולפעול בתחום הפנסיוני על-פי החלטותיו העצמאיות, גובר על האינטרסים האחרים.

הדין דורש מגב' לנדסברג ומד"ר לוי, אם כך, להיות עובדות אוטונומיות ואחראיות בלעדית להחלטותיהן, ונותן להן את החירות לממש את האוטונומיה שלהן. וְהשאלה, האם החברה רוצה לטפח עובד אוטונומי-למהדרין כזה, במסגרת המודל הניאו-ליברלי, או לטפח ערכים חברתיים אחרים – מקבלת תשובות שונות, על-פי רוח הזמן בכל תקופה ותקופה.

קרן שליט ואוהד גלעדי

קרן שליט ואוהד גלעדי | עורכי דין בעבודה

עו"ד אוהד גלעדי, שותף בנ. פינברג ושות' הוא מומחה בדיני עבודה ובמשפט העבודה הקיבוצי. עד 2011 עסק בייצוג צד העובדים ביחסי עבודה, עת שימש עורך דין באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה.

עם המעבר למשרד החל לעסוק בייצוג מעסיקים בלבד. לגלעדי ניסיון עשיר ביחסי עבודה קיבוציים ואינדיווידואליים, לרבות ניהול מו"מ קיבוצי וניהול סכסוכים קיבוציים בחברות ממשלתיות, במפעלי תעשייה, בענף התקשורת ובתחבורה.

לגלעדי תואר ראשון במשפטים ומנהל עסקים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, 2004.

עו"ד קרן שליט היא מומחית בדיני עבודה ושותפה בנ. פינברג ושות'. היא החלה דרכה במשרד עורכי הדין נ. פינברג ושות' כמתמחה ביומה הראשון, ב-1983; למשרד הגיעה לקראת סיום לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, לאחר שהשלימה קודם לכן לימודי היסטוריה כללית וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז היא במשרד, עוסקת בליווי ויצוג מעסיקים רבים וגדולים במשק (ובשנים האחרונות בעיקר בתחום הבנקאות), וליוותה מהלכים מורכבים ביחסי עבודה קיבוציים.

תגובות