הגשתם תביעה? ייתכן שתידרשו לחשוף את פרטי הטיפול הפסיכולוגי שלכם

בפסק דין משנת 2000 סיכם בית המשפט העליון את הרציונל של העיקרון באמירה קצרה: תובע שמעדיף להגן על פרטיותו, ולא לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוונטיות שהנתבע דורש ממנו כדי לבסס את הגנתו - יכול פשוט למחוק את התביעה שהגיש

טיפול פסיכולוגי. אילוסטרציה
טיפול פסיכולוגי. אילוסטרציהצילום: Shutterstock.com

קרן שליט

פלונית עבדה תקופה קצרה בחברת תקשורת. לאחר שסיימה את עבודתה, תבעה מהחברה ומשלושה מעובדיה פיצוי על נזק נפשי שנגרם לה, כך טענה, כתוצאה מהטרדות מיניות והתעמרות שמהן סבלה בעבודה.

כדי להוכיח את הנזק הנפשי, צירפה פלונית לכתב התביעה חוות דעת של פסיכיאטרית מטעמה, שאיבחנה אצלה נכות נפשית של 20%; עוד צירפה מסמך של מכון לפסיכותרפיה, שבו אישר כי נפגשה עם שתי פסיכולוגיות במשך תקופה שחפפה בחלקה את תקופת עבודתה בחברה.

החברה והעובדים הנתבעים פנו לפסיכיאטר מטעמם כדי לקבל חוות דעת נגדית, והפסיכיאטר ביקש לקבל את הרשומות שערכו שתי הפסיכולוגיות שטיפלו בפלונית; הפסיכיאטר הסביר כי כדי להעריך בצורה מקצועית ומהימנה את הנזקים הנפשיים שפלונית טענה כי נגרמו לה לאורך תקופה, אין די בכך שיבדוק אותה (מה גם שניתן להניח כי נוכח הנסיבות תשתף פעולה בבדיקה באופן מוגבל בלבד), וכי לפיכך עליו לבחון גם את הרשומות שעשו הפסיכולוגיות במהלך הטיפול שנתנו לה.

פלונית סירבה לשחרר את הרשומות הפסיכולוגיות, וכיוון שכך ביקשו הנתבעים כי בית הדין לעבודה יורה למחוק את סעיפיו (הרבים) של כתב התביעה שהתייחסו לנזקיה הנפשיים, או לחילופין, יורה לה לשחרר את הרשומות.

אחד השעשועים המקצועיים החביבים עלי (ואני בטוחה שגם על כל עורך דין מצוי) הוא לקרוא את חלקו הראשון של פסק דין - אותו חלק שבו מתוארות הנסיבות העובדתיות של המחלוקת והטענות המשפטיות ששני הצדדים העלו בפני בית המשפט - ולהעריך מה התוצאה שבית המשפט הגיע אליה בחלקו השני של פסק הדין.

כשקראתי את חלקו הראשון של פסק הדין בעניינה של פלונית לא היה לי שום קושי - לא היה שום אתגר מחשבתי - להעריך איזו תוצאה אפגוש בחלקו השני: הפסיקה וגם ההיגיון אמרו כי מי שטוענת שהנתבע גרם לה נזק נפשי, ותובעת ממנו פיצוי כספי על הנזק - צריכה למסור לו את כל מה שרלוונטי לאותה טענה; ומה רלוונטי לַטענה כי נגרם לתובעת נזק נפשי יותר מטיפול פסיכולוגי שקיבלה בגלל אותו נזק?

זו אכן היתה החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה - ואף של בית הדין הארצי לעבודה, שאליו עירערה פלונית לאחר שנדחתה על ידי בית הדין האזורי.

ההחלטה של בתי הדין לעבודה התקבלה במסגרת החוק הקובע כי על טיפול פסיכולוגי מוטל חסיון, וכי פסיכולוג אינו חייב למסור חומרים הנוגעים למטופליו, אלא אם המטופל עצמו ויתר על החסיון או שבית המשפט הגיע למסקנה כי כדי לעשות צדק, יש להעדיף את גילוי החומר הפסיכולוגי על פני זכות המטופל לחסיון (בשונה מחסיון ביחסים בין לקוח לבין עורך דין: על חסיון זה יש ללקוח בעלות בלעדית, רק הוא יכול לוותר עליו ולבית המשפט אין שום שיקול דעת בעניין).

מאחר שפלונית לא ויתרה על החיסיון, היה על בתי הדין לעבודה לשקול אם עשיית הצדק באותו מקרה מחייבת את גילוי החומר הפסיכולוגי. בהחלטות שקיבלו, ביטאו בתי הדין עקרון מושרש היטב בפסיקה, שתמציתו היא "תבעת - גילית": דיון צודק בתביעתך צריך להיות על סמך העובדות השייכות לעניין, וכדי שכל העובדות הללו תוצגנה בפני בית המשפט, אתה מוותר על חסיון שעלול למנוע גילוי והצגה כאלו.

כבר בפסק דין משנת 2000 סיכם בית המשפט העליון את הרציונל של העיקרון באמירה קצרה: תובע שמעדיף להגן על פרטיותו, ולא לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוונטיות שהנתבע דורש ממנו כדי לבסס את הגנתו - תובע כזה יכול פשוט למחוק את התביעה שהגיש. מה שהתובע אינו רשאי לעשות הוא לאחוז בחבל משתי קצותיו.

האם דברים אלה נכונים גם כשמדובר בחשיפת פרטיו של טיפול פסיכולוגי? הרי הדיסקרטיות והסודיות הם יסוד לקשר הטיפולי ולאפשרות של המטופל להיחשף בפני המטפל גם בדברים אישיים ואינטימיים ביותר, ובכך הם יסוד לעצם התהליך הטיפולי; אם המטופל לא יוכל לדבר עם המטפל בחופשיות מלאה, מחשש שעולמו הפנימי ייחשף ביום מן הימים - מה תהיה התועלת בטיפול?

והנה בית המשפט הפעיל את העקרון של "תבעת - גילית" לפחות במקרה אחד של רשומות פסיכולוגיות: ה.ב. תבע פיצוי על נזקים גופניים ונפשיים שנגרמו לו בתאונת דרכים. הוא טופל על-ידי פסיכולוגית קלינית חמש שנים לפני התאונה, וכן לאחר התאונה. בפסק דין שנתן ב-2008 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי הרשומות הפסיכולוגיות שתיעדו באופן שוטף את הטיפולים ב-ה.ב. הן נתונים חיוניים ואותנטיים ממהלך הטיפול, ולפיכך רלוונטיות לבחינת מצבו הנפשי, והורה לפסיכולוגית לחשוף אותן כדי לדון בתביעתו.

במקרה אחר הורה בית המשפט העליון, בפסק דין מ-2014, לחשוף את התיק הרפואי המלא של אלמונית, שתבעה פיצוי על נזק נפשי שגרמו לה, לטענתה, מעשים חמורים של רופא בבית חולים ממשלתי, לרבות מעשה של תקיפה מינית (לא צוין בפסק הדין אם התיק הרפואי המלא כלל רשומות פסיכולוגיות).

בתי הדין לעבודה, אם כך, קיבלו את ההחלטות בעניינה של פלונית מתחילת הטור בתוך מסגרת מושגית ותיקה ויציבה, והם אף ריככו אותה: כדי להגן על פרטיותה של פלונית קבעו בתי הדין כי הרשומות הפסיכולוגיות תמסרנה אך ורק לפסיכיאטר מטעם החברה והעובדים הנתבעים – לא לנתבעים עצמם ואפילו לא לעורכי הדין שלהם; כלומר חשיפת החומר האישי מהטיפול הפסיכולוגי של פלונית צומצמה לאדם אחד - שהוא, מצדו, חייב בשמירת סודיות מלאה כלפי כל מי שהוא בודק, כולל כלפי פלונית. לכך נוספה העובדה כי הדיון היה נערך, כדבר שבשגרה וכמתאפשר על ידי החוק, בדלתיים סגורות.

והנה המבנה המשפטי הברור והוותיק הזה לא הרתיע את פלונית מלפנות בעתירה לבג"ץ. מה אמר בג"ץ? על כך בשבוע הבא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker