שביתות סולידריות? פשוט תגידו שאתם רוצים עוד כוח

שביתה היא אמצעי מאורגן להפעלת לחץ על מעסיק מצד עובדים המבקשים להשיג לעצמם הישגים בזכות השביתה. שביתה במקומות שבהם יש שאלטר אמורה להיות יותר נדירה, מידתית מאוד, קצובה ומועצמת רק בהדרגה

הפגנה בבית חולים
הפגנה בבית חוליםצילום: אליהו הרשקוביץ

אוהד גלעדי

בתחילת החודש פורסם ב-TheMarker מאמר שכותרתו "להכיר בזכות לשביתות סולידריות", שבו נטען כי שביתה במקומות עבודה שבהם יש לוועדים שאלטר כדי לקדם מטרה של ועד שאינו לא שאלטר, דהיינו שביתות הזדהות, טובות למשק. לדברי הכותב, שביתות כאלה יסייעו לצמצום פערי שכר (כך, מדגים הכותב – בין עובדות סוציאליות לעובדי הנמלים), וכן מבחינת היכולת לעודד אנשים לבחור מקצוע או מקום עבודה – גם אם אין בו לוועד שאלטר.

שאלטר, משמעו, על פי הכותב, מקום עבודה או עובדים: "שבזמן שביתה קצר גורמים לציבור תחושה שאין הוא יכול להחזיק מעמד".

הכותב משתמש במונחים כמו צדק חלוקתי, צדק חברתי, יעילות הקצאתית ועוד, כדי לתמוך בכך ששביתות הזדהות הן דבר חיובי בעיקרו שיש לעודד. בסוף הדברים מציע הכותב להכיר בזכות משפטית חזקה לשביתות אהדה, וכן הוא ממליץ לארגוני העובדים החזקים לקיים שביתות אהדה כדי להגן על החלשים, וכדי לשמור על הלגיטימיות של מנגנון העבודה המאורגנת.

לא רק שאינני מסכים עם התזה הזו – אלא אני סבור שהיא עלולה לדרדר את כוחה של העבודה המאורגנת בישראל עוד יותר ממצבה כיום.

ראשית, צריך להבין ששביתה היא אמצעי מאורגן להפעלת לחץ על מעסיק מצד עובדים המבקשים להשיג לעצמם הישגים בזכות השביתה. שביתה במקומות שבהם יש שאלטר אמורה בבסיסה ולפי הדין להיות יותר נדירה, מידתית מאוד, קצובה ומועצמת רק בהדרגה. זאת כיוון שברור שיש להן השלכות מרחיקות לכת על הציבור. כך, שביתה בתחבורה, בנמלים, בחשמל, בשדות התעופה – פוגעת פגיעה קשה ביותר במשק ובכל אחת ואחד מאתנו.

אז מה מוצע כאן בעצם? להגביר את תכיפות השיבושים בתחבורה, בנמלים, בתעופה, בחשמל ועוד? זה יקדם "צדק חברתי"? נדמה לי שלא. מעבר לפגיעה במשק, זה יגביר את התסכול ואת התדמית המאוד שלילית של הציבור, של העוסקים ושל מועסקים לגבי העבודה המאורגנת. זה ישרש עוד יותר תפישות שליליות על העבודה המאורגנת – תפישות של אטימות, כוחנות, פגיעה במשק ובכלכלה, היעדר רלוונטיות ועוד. זה לא קידום העבודה המאורגנת, אלא כריתת הענף שעליו היא יושבת.

בנוסף, אין ולא היה לארגוני העובדים שום רצון לכלול במסגרת המשא ומתן הקיבוצי, לדוגמה (אותה דוגמה שבה משתמש הכותב) את העובדים הסוציאליים, עובדי הניקיון ועובדי הנמלים. זאת שכן, בקונסטלציה כזו, היכולת להשיג לקבוצת עובדי הנמלים (קבוצה מצומצמת יחסית) תנאים טובים כפי שיש להם, לא היתה קיימת.

ברור שלא ניתן היה לתת לכל עובדי המגזר הציבורי את תנאי ההעסקה של קבוצות השאלטר. לכן התוצאה היתה תנאים פחותים יותר לעובדי השאלטר. אבל זאת מעולם לא הכוונה. אז מה מוצע במאמר? ליהנות מכל העולמות: גם לנהל משא ומתן קיבוצי בנפרד ולמקסם את מכלול ההטבות לעובדי השאלטר וגם יכולת להפעיל בכל זאת שביתות באותם מקומות שבהם יש שאלטר. והכל כדי לחרוג מגודל העוגה הנתונה בלי לתת למעסיק אפשרות לנהל מדיניות תקציבית.

אז צריך להגיד את זה – סולידריות איננה מלה המאפשרת אנרכיה. היא גם לא אמורה להוות פתח להתנהלות שאיננה בהתאם לכללי המשחק וההגינות.

ולבסוף, עלינו לשאול את עצמנו – האם המצב הקיים הוא המצב שיש להנציח? האם מצב שבו עובדי שאלטר - שמבצעים עבודות חשובות ביותר ולעתים בתנאים לא פשוטים בתכלית - זכאים לתנאי העסקה חריגים לעומת המקובל במשק בכלל ובמגזר הציבורי בפרט הוא המצב שיש להנציח?

האם מצב זה אינו מונח דווקא לפתחה של ההסתדרות הכללית, שמאפשרת פערי שכר כאלה במגזר הציבורי, באמצעות העלאת דרישות גבוהות ותמיכה בדרישות ייחודיות ולעתים מפליגות דווקא לעובדי השאלטר? הפתרון לא יכול להיות באמצעות שאיפה להשוואת תנאי העסקה של עובדים נוספים לתנאי עובדי שאלטר. לא רק שזה לא ישים. זה גם לא אחראי וזה גם מנציח עיוותים.

אולי כשאומרים סולידריות צריך לחשוב על תפקידם של ארגוני העובדים במיתון וויסות הדרישות של ועדי השאלטר, כך שהעוגה תוכל להתחלק יותר טוב ובצורה יותר שוויונית גם עם אוכלוסיות שאין להן שאלטר. כשאומרים סולידריות אין הכוונה לכך שהצד המשלם פשוט ישלם עוד והצד הדורש לא יוותר על דבר. לא כך אני מבין את הדברים.

אכן עם ישראל אכן זקוק לסולידריות, ודאי בימים אלה. אולם הוא זקוק לסולידריות אמיתית – כזו שלוקחת בחשבון את כל האוכלוסיות המרכיבות את המשק, ולא קבוצות נבחרות בהן. כך גם ביחסי עבודה. סולידריות איננה יכולה להתעלם מהמעסיק, אילוציו, רצונותיו ויכולותיו. זו לא סולידריות, אלא פשוט עוד כוח.

קרן שליט ואוהד גלעדי

קרן שליט ואוהד גלעדי | |עורכי דין בעבודה

עו"ד אוהד גלעדי, שותף בנ. פינברג ושות' הוא מומחה בדיני עבודה ובמשפט העבודה הקיבוצי. עד 2011 עסק בייצוג צד העובדים ביחסי עבודה, עת שימש עורך דין באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה.

עם המעבר למשרד החל לעסוק בייצוג מעסיקים בלבד. לגלעדי ניסיון עשיר ביחסי עבודה קיבוציים ואינדיווידואליים, לרבות ניהול מו"מ קיבוצי וניהול סכסוכים קיבוציים בחברות ממשלתיות, במפעלי תעשייה, בענף התקשורת ובתחבורה.

לגלעדי תואר ראשון במשפטים ומנהל עסקים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, 2004.

עו"ד קרן שליט היא מומחית בדיני עבודה ושותפה בנ. פינברג ושות'. היא החלה דרכה במשרד עורכי הדין נ. פינברג ושות' כמתמחה ביומה הראשון, ב-1983; למשרד הגיעה לקראת סיום לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, לאחר שהשלימה קודם לכן לימודי היסטוריה כללית וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז היא במשרד, עוסקת בליווי ויצוג מעסיקים רבים וגדולים במשק (ובשנים האחרונות בעיקר בתחום הבנקאות), וליוותה מהלכים מורכבים ביחסי עבודה קיבוציים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker