ביטוח לאומי לא שילם קצבה במשך 3 שנים. מתי זה מוצדק?

בתי המשפט מוצאים את עצמם פוסקים בתביעות שונות שנובעות מהמתח הקיים בין מבוטחים למבטחים: על מי מוטלת האחריות ליידע את המבוטח על זכויותיו? ומה מוגדר כיידוע בפועל?

בניין המוסד לביטוח לאומי
בניין המוסד לביטוח לאומיצילום: אליהו הרשקוביץ

קרן שליט

בטור הקודם יצאנו לחפש את גישת הפסיקה בשאלה מי אחראי לפעול באופן אקטיבי לשם מיצוי זכויות ביחסים לא שוויוניים, כמו אלה בין עובד לקרן פנסיה או בין מבוטח למוסד לביטוח לאומי, ועצרנו בכמה תחנות: התחנה של פרשת רפפורט ופרשת אולחובק, שהטילו את האחריות על קרן הפנסיה ועל הביטוח הלאומי ולא רק על המבוטח, והתחנה של פרשת בניאל, שהטילה את מלוא האחריות על המבוטח, ולא על ביטוח לאומי.

לטור הקודם: על מי מוטלת האחריות ביחסים לא שוויוניים?

עתה מגיע מסענו לתחנה שלישית - למקרה ארוש. באותו מקרה נקבע לילדה נכה שיעור נכות שהקנה לה זכות לקצבת ניידות; ואולם הילדה לא תבעה באותו מועד את קצבת הניידות, אלא עירערה (באמצעות אמה) על שיעור הנכות שנקבע, במטרה אחרת; בהליך משפטי שנמשך כשנה וחצי, בשתי ערכאות, הערעור נדחה. בחלוף כשנה וחצי נוספות תבעה הילדה את קצבת הניידות, וזו אושרה לה רק יחסית למועד בו תבעה אותה, ולא בתוקף רטרואקטיבי למועד שבו הוכרה נכותה לראשונה; החלטה זו של הביטוח הלאומי נשענה על המגבלות הקבועות בדין לתשלום רטרואקטיבי של קצבת ניידות.

משפחת הילדה טענה כי במשך תקופה של כשלוש שנים, בה יָדַע על זכאותה המהותית של הילדה לקצבת ניידות מכוח ההחלטה הראשונה על נכותה, לא הפנה הביטוח הלאומי את תשומת לבה של המשפחה בצורה כלשהי (מעבר לטקסט קצר ועמום שהופיע בטופס ההחלטה הראשונה שהתקבלה בעניינה), ולא יידע אותה במפורש כי כדי לקבל קצבת ניידות עליה להגיש תביעה לאותה קצבה - מבלי שהליכי הערעור שנקטה בחלק מאותה תקופה, בניסיון להעלות את שיעור הנכות, יגרעו מהזכות לקצבה.

בית הדין ציטט את פסיקתו שלו בפרשת רפפורט, שבה הטיל על קרן פנסיה את החובה להיות אקטיבית בכל הקשור ליידוע מבוטחים לגכבי זכויותיהם, וקבע כי למרות המגבלות בחוק על תשלומים רטרואקטיביים של קצבת ניידות, ישלם ביטוח לאומי את הקצבה רטרואקטיבית למועד שבו הוכרה לראשונה נכותה של הילדה - וזאת מאחר שהפר כלפיה את חובתו לידעה על זכויותיה, ולמרות שאין בחוק סעיף המטיל עליו חובת יידוע כזו.

וכך השער שנפתח בפרשת רפפורט, ונסגר בפרשת בניאל, נפתח שוב בפרשת ארוש - הכל בתקופה של כשלוש שנים בלבד.

עד לסוף העשור הקודם היה השער פתוח בכוח אך סגור בפועל: במקרים דומים למקרה ארוש קבע בית הדין כי "חזקה על הביטוח הלאומי" שיעשה "ככל הניתן" כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, אך דחה בפועל תביעות שהוגשו לאחר חוסר יידוע; בית הדין השתמש במלל של חובת ידוע אקטיבית - אך לא הורה על מימושה של אותה חובה.

הטוויסט הבא בעלילה התרחש בחצרה של ערכאה אחרת, ב-2011.

חובה או אקט וולונטרי?

המבוטחת פרידמן התאלמנה והחלה לקבל מהביטוח הלאומי קצבת שארים בטרם מלאו לה 60; כשמלאו לה 60 היתה זכאית לקבל, לצד קצבת השארים, גם קצבת זקנה, תוך ניכוי מחצית מקצבת השארים. ואולם פרידמן טעתה לחשוב כי אינה זכאית לשתי הקצבאות במקביל, ותבעה את קצבת הזיקנה רק כמה שנים מאוחר יותר. הביטוח הלאומי אישר תשלום רטרואקטיבי של קצבת הזקנה לשנה בלבד, על פי הקבוע בחוק.

פרידמן הגישה לבית משפט השלום תביעת נזיקין בגובה הפסד הקצבה שנגרם לה, בטענה כי הביטוח הלאומי הפר את חובתו ליידעה כשהגיעה לגיל 60 על מכלול זכויותיה. הביטוח הלאומי טען כי אכן הוא מיידע את המבוטחים עם הגיעם לגיל המזכה בקצבת זקנה, ואולם כי אין לו חובה שבדין ליידעם, ומדובר רק בפעולה לשיפור השירות; ומאחר שאין מדובר בחובה, אם קרה שלא יידע את פרידמן - לא הפר חובה ואין עליו לפצותה על הפסד הקצבה שנגרם לה.

בית משפט השלום ציין כי בפסיקת בית הדין לעבודה קיימות בעניין זה מגמות שונות, והוא בחר לחלץ מהן את פרשת ארוש ולקבוע על בסיס אותה פרשה ובהמשך לה, כי קיימת לביטוח לאומי חובת יידוע של המבוטחים ואין המדובר רק ב"נוהג רצוי" לשם שיפור השירות. ומאחר שהביטוח הלאומי לא הוכיח כי יידע את פרידמן על זכותה לתבוע קצבת זקנה הוא הפר את חובתו כלפיה, ועליו לפצותה במלוא הפסד הקצבה שנגרם לה: שנת הרטרואקטיביות הקבועה בחוק רלוונטית למצבים הרגילים בהם אין הפרת חובה מצד הביטוח הלאומי.

גחמות של שופטים? טוב לב מול אטימות לב? אין בסיפורנו צדיקים ורשעים, יש בו התחבטות בין תפישות שונות, חברתיות ומשפטיות.

ההתחבטות היא בין אי-סבירות הקיימת בהפיכת ארגונים כמו הביטוח הלאומי או קרנות פנסיה ל"יועצים" אישיים של מיליוני מבוטחים, לבין אי-נוחות הקיימת בהטלת מלוא האחריות בנושאים סוציאליים על הציבור הרחב: לפחות חלק מהציבור אינו ערוך לבחינה עצמאית של זכויותיו, בין בעצמו ובין בסיוע יועצים.

ההתחבטות היא גם בין גישה שיפוטית אקטיביסטית, המסכימה להטיל על אותם ארגונים חובות שמקורן בכללי המשפט המנהלי גם אם אינן כתובות בחוק או בתקנוני הקרנות, לבין גישה שיפוטית ניטרלית, המותירה למחוקק את הסמכות לקבוע חובות (ב-2013, למשל, תוקן חוק הביטוח הלאומי כך שעתה הוא חייב ליידע כל חייל לקראת שחרורו משירות סדיר, על הזכויות והחובות בנושאי הביטוח הלאומי שיחולו עליו עם שחרורו).

ההתחבטות היא אפילו (אם עוד מותר בלחש בשלומן לדרוש) בשאלות מוסריות של אחריות אנושית.

ומה התשובה הראויה, לדעתי? האם נכון לצפות מהעובדת בת ה-62 לדעת כי מבחינת קרן הפנסיה, זכותה לקבל פנסיה גם אם היא ממשיכה בעבודתה, וזאת כשמדובר בזכות הנובעת מהתפתחות הדין בשנים האחרונות, ושגם לקרובים לנושא (אנשי משאבי אנוש, עורכי דין בתחום) לקח זמן להפנים? האם נכון לצפות מהעובדת כי גם אם אינה יודעת את ההתפתחות בדין, תבין כי יש כאן שאלה עליה כדאי להתייעץ? או שמא יש לומר לקרן הפנסיה "את פתח לו"? בעיני, תוך מודעות לכובד המשא ומכל הנימוקים שהפסיקה הצביעה עליהם, התשובה הראויה היא: "את פתח לו".

קרן שליט ואוהד גלעדי

קרן שליט ואוהד גלעדי | |עורכי דין בעבודה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ