על מי מוטלת האחריות ביחסים לא שוויוניים? - עורכי דין בעבודה - הבלוג של קרן שליט ואוהד גלעדי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

על מי מוטלת האחריות ביחסים לא שוויוניים?

בראשית שנות ה-2000 פסק בית הדין הארצי לעבודה כי קרן פנסיה, מאחר שאינה חברת ביטוח בעלמא אלא גוף חברתי הפועל להגשמת מטרה סוציאלית, חייבת לא רק בתום לב מוגבר ביחסים עם המבוטחים בה אלא גם בחובת יידוע מוגברת

מאזניים ופטיש בית משפט
Oleg Dudko | Dreamstime.com

קרן שליט

לפני כשלושה חודשים התפרסם פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שדן במצב דברים לא שגרתי: התובע, מכונאי רכב בן 82 (מזרחי), תבע את המוסך שממנו פוטר זמן קצר קודם לכן ואשר בו החל לעבוד עשר שנים מוקדם יותר, בהיותו בן 72. בין השאר טען מזרחי כי המוסך לא ביטח אותו בביטוח פנסיה מקיפה כנדרש בצו ההרחבה הפנסיוני; המוסך, מצדו, הסתמך על כך שבתחילת עבודתו היה גילו של מזרחי גבוה במידה ניכרת מגיל פרישת חובה (שהוא 67), כמו גם על העובדה שהיו לו הכנסות מרישיון לניהול מוסך שהשכיר וממקורות אחרים.

התיק היה קל לפיצוח: צו ההרחבה קובע כי יש לבצע ביטוח פנסיוני גם לעובד שעבר את גיל פרישת החובה, ובלבד שאינו מקבל קצבה (קצבה המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי אינה "קצבה" לעניין צו ההרחבה; קצבה לעניין הצו תהיה, בדרך כלל, כזו המשולמת על ידי קרן פנסיה או תוכנית ביטוח מנהלים); מזרחי בן ה-82 לא קיבל קצבה (גם הכנסות משכירות וכדומה אינן קיצבה), ולכן היה זכאי לביטוח פנסיוני שיבצע המעסיק.

חודש לאחר מכן התפרסם פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, שבו קיבל בית הדין הארצי את גישת בית הדין האזורי בתביעה שהגישה עובדת (סימה שירי) שסיימה את עבודתה בגיל 65, לאחר שהיתה מבוטחת בקרן פנסיה במשך 46 שנים. על-פי כללי הביטוח בקרן הפנסיה, רכשה העובדת שנים רבות לפני שסיימה לעבוד את מקסימום זכויות הפנסיה האפשריות, ועל-פי חוק גיל פרישה יכלה להתחיל ולקבל את מלוא הפנסיה שרכשה החל מגיל 62, כלומר החל משלוש שנים לפני שסיימה עבודתה - ומבלי שתידרש להפסיק לעבוד כתנאי לקבלת הפנסיה.

העובדת טענה כי לקרן הפנסיה היתה חובה ליידע אותה, כשהגיעה לגיל 62, כי מבחינת קרן הפנסיה זכותה להתחיל לקבל פנסיה גם מבלי שתפסיק לעבוד - במקום להמשיך ולקבל בשתיקה את דמי הגמולים שהעובדת ומעסיקה המשיכו להעביר לקרן, בקפדנות, במשך כל אותן שלוש שנים.

בית הדין האזורי קבע כי למרות חובת ההגינות המוגברת החלה על קרן הפנסיה ביחסים בינה לבין מבוטחיה, לא היתה לה חובה ליידע את העובדת בעניין אפשרותה להתחיל לקבל פנסיה תוך כדי המשך עבודה. בית הדין סבר כי מאחר שמדובר בהחלטה אישית שהעובדת יכולה לקבל בכל גיל החל מגיל 62, והדבר צוין בדו"חות השנתיים שהעובדת קיבלה מהקרן, היה זה מעניינה של העובדת לפנות לקרן הפנסיה, למעסיק או ליועץ פנסיוני, ולברר עמם את האפשרות להתחיל ולקבל פנסיה בגיל 62 תוך כדי המשך עבודה, ולא מעניינה של הקרן להעמידה על אפשרות זו.

כשקראתי את פסק הדין בעניין סימה שירי נזכרתי בפסק הדין בעניין מזרחי. שם, כשעמדה על הפרק השאלה העובדתית אם המכונאי הקשיש מקבל קצבה (ואז אינו זכאי שיבוצע לו ביטוח פנסיוני), או שאינו מקבל קצבה (ואז הוא זכאי שיבוצע לו ביטוח פנסיוני), הטיל בית הדין את האחריות על הצד החזק; שם קבע בית הדין כי לא העובד הוא שהיה אמור לפנות אל המעסיק ולבקש כי יפריש לו לפנסיה מאחר שאין לו קצבה - אלא כי היתה זו חובתו של המעסיק להפריש לפנסיה, לאחר שיטרח ויבדוק את המצב עם העובד וימצא כי אינו מקבל קצבה.

תהיתי אם יש בפסיקה תפישה אחידה, עקבית, בשאלה על מי מוטלת האחריות האקטיבית ביחסים לא-שוויוניים כמו אלה בין עובד למעסיק או בין עובד לקרן פנסיה, כשלצד אחד אין אינטרס כלכלי מיידי לעמוד על משמר טובתו של הצד האחר, והחוק אינו מטיל עליו במפורש לעשות זאת.

בראשית שנות ה-2000 הונחו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה יסודות תיאורטיים רחבים להלכה שלפיה קרן פנסיה, מאחר שאינה חברת ביטוח בעלמא אלא גוף חברתי הפועל להגשמת מטרה סוציאלית של פנסיה לגיל זקנה (ולמקרי נכות ופטירה), חייבת לא רק בתום לב מוגבר ביחסים עם המבוטחים בה (כמו כל חברת ביטוח מסחרית), אלא גם בחובת יידוע מוגברת.

בשל אופייה ותכליתה נדרשת קרן הפנסיה לדאוג, חוץ מאשר לאינטרסים של עצמה, גם לאינטרסים של מבוטחיה - הם סומכים עליה. וכך הטיל עליה בית הדין חובה להיות אקטיבית, ולמשל להסביר למבוטחת היוצאת לחל"ת, גם מבלי שהמבוטחת תשאל, כי הפסקת הפרשות בתקופת החל"ת עלולה לפגוע בזכויותיה, או להסביר למבוטח הנוטל ממנה הלוואה - גם מבלי שישאל - כי אף אם יחזיר ההלוואה במלואה הרי עצם נטילתה יגרע מזכויותיו בקרן. במקרים האלו הטיל בית הדין על קרן הפנסיה חובה לתקן את מה שעוות, ולהעמיד למבוטח את הזכויות שהיה מקבל אילו ידע בזמן הארועים את מה שלמד רק אחריהם - כלומר אילו פעלה כלפיו הקרן בנאמנות אקטיבית לשם מיצוי זכויותיו.

במקביל קבע בית הדין כי גם על המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) חלה חובה להיות נאמן אקטיבי לזכויות מבוטחיו, ולמשל לא לתבוע החזר גמלה להבטחת הכנסה ששילם לגרושה שחיה עם בן זוג, בטרם יסביר לה במפורש, שעה היא מבקשת גמלה כזו, כי בנסיבות כאלה אינה זכאית לקבלה.

והנה, זמן קצר מאוחר יותר דן בית הדין בתביעת מבוטח שהמל"ל סירב לשלם לו גמלה להבטחת הכנסה, משום שהבקשה לתשלומה הוגשה באיחור. המבוטח (בניאל) טען כי האיחור נבע מכך שהמל"ל לא פעל כלפיו בנאמנות: המל"ל הודיע לו כי אינו זכאי לדמי פגיעה עבור תקופה מסוימת, ואולם לא מצא לנכון להודיע לו, באותה נשימה, כי עבור אותה תקופה עצמה הוא זכאי לתבוע גמלה להבטחת הכנסה; עד שגילה זכות זו בעצמו - איחר את המועד להגיש הבקשה. בית הדין קבע כי, ככלל, אין למל"ל חובה ליידע את המבוטחים על כל הזכויות שעשויות לעמוד להם לפי החוק אלא על המבוטח עצמו לברר זאת, ואז יוכל להגיש למל"ל בקשה למימוש הזכות.

אכן, המנגינה במקרה זה היתה שונה מאוד מהמנגינה במקרים אחרים.

עוד שנתיים חלפו, ולפתחו של בית הדין הגיע מקרה נוסף. על מה שקרה באותו מקרה, כמו גם בהמשך הדרך - בשבוע הבא.

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#