העובד הוא "שקרן פתולוגי, נוכל ושרלטן". האם מדובר בלשון הרע? - עורכי דין בעבודה - הבלוג של קרן שליט ואוהד גלעדי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העובד הוא "שקרן פתולוגי, נוכל ושרלטן". האם מדובר בלשון הרע?

העבודה היא מקום שבו אנו שוהים בו שעות רבות ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות. זהו גם מקום שבו ממונה זכאי וחייב להעריך את תפקודו של עובד, בלי שיתלווה לכך חשש מתמיד מתביעות

איש מסמן באצבעותיו "שקט"

קרן שליט

עדינה ובת שבע עבדו שתיהן בחברה למתן שירותי IT; עדינה היתה חשבת החברה, בת שבע מנהלת מחלקת השיווק. כשפרשה מהעבודה ביקשה בת שבע כי עדינה תהיה בין המברכים במסיבת הפרידה שערכה לעובדי החברה. עדינה שיתפה את המשתתפים בקשת מחשבותיה על בת שבע: כיצד היתה בת שבע, בתחילת הדרך, עובדת טובה בעלת יכולות חברתיות גבוהות, כיצד מינפה את יכולותיה החברתיות - ולא המקצועיות - כדי להתקדם לעמדה ניהולית, כיצד חיה באותה עמדה חיים נצלניים ועצלניים, ללא עבודה ממשית. בת שבע הגישה נגד עדינה תביעה על הוצאת לשון הרע. 

אבל לא, בת שבע לא הגישה תביעה כזו: עדינה היא גיבורת הנובלה השנייה בספרה האחרון של נגה אלבלך, "אסתר ועדינה", ונגד דמויות ספרותיות לא ניתן להגיש תביעה בבית המשפט, למרות זכות הגישה לערכאות שחברה דמוקרטית מבקשת להבטיח.

עטיפת ספרה של נגה אלבלך
עיצוב כריכה: ליאור גל / הוצאת אחוזת בית

בת שבע הסתפקה במשלוח דוא"ל נשכני לעדינה. ואם היתה עובדת בשר ודם?

אם היתה עובדת בשר ודם, למשל: בעלת תפקיד בכיר במשרד ממשלתי שחברתה לעבודה, בעלת תפקיד בכיר אף היא באותו משרד, שלחה דוא"ל למנכ"ל המשרד, למדען הראשי במשרד ולסמנכ"ל משאבי אנוש במשרד, בו נאמר כי היא, בת שבע האמיתית, עשתה שימוש בתפקידה ובמעמדה כדי לפגוע במטרות המשרד, לבזותו ולפגוע במוניטין שלו, כמו גם בזה של השר העומד בראשו ושל המנכ"ל שלו - אם זה היה המצב, ובת שבע האמיתית היתה תובעת את עדינה בשל הוצאת שם רע, היתה מקבלת לידיה לפני מספר שבועות את פסק הדין שנתן באירוע כזה בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

באותו מקרה דן בית הדין לעבודה, בצורה לא-שגרתית, בשלוש עמדות שהובאו בפניו: הן זו של העובדת שנפגעה מהדוא"ל, הן זו של העובדת שכתבה את הדוא"ל, והן זו של המדינה, שטענה כי המקום הנכון לבירור טענות הקשורות לעבודה הוא מקום העבודה עצמו ולא בית הדין. וכך העובדת שכתבה את הדוא"ל ביקשה לדחות את התביעה לגופה, והמדינה ביקשה לדחות את התביעה מטעמי מדיניות משפטית ראויה.

בית הדין לעבודה סבר אחרת וקיבל את התביעה, על בסיס תפישתו את המצב המשפטי. הפסיקה אומרת כי מקום העבודה הוא מעין "משפחה" מורחבת, שחבריה שוהים בו שעות רבות ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות. זהו מקום שצריך להיות חי ותוסס, וכדי להשיג זאת יש להבטיח שיתקיים בו שיח פתוח ולעודד שקיפות, גילוי ושיתוף מרביים. זהו מקום שבו ממונה זכאי וחייב להעביר ביקורת על דרך תפקודו של עובד ולתת לה הערכה, כחלק אינטגרלי מניהול כוח אדם תקין וכאינטרס מרכזי הן של העובדים והן של המעסיק - בלי שיתלווה לכך חשש מתמיד מתביעות.

ואולם מטרות אלה יש להשיג באופן מידתי, זהיר, סביר, תוך שמירה על כבוד העובד האחר. אכן, לפעמים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, הנובעים גם מלחץ בעבודה, ולא כל עלבון יהווה לשון הרע (או, בלשונו של כב' השופט בדימוס א. רובינשטיין, "לא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה"), ואולם, ככלל, כל דבר שיש לאומרו יש לומר בדרך שלא תפגע מעבר לסביר ולמידתי. גלישה מעבר לגבולות אלה תהיה לשון הרע, גם ביחסי עבודה.

וכך, ממונה שכינס צוות נציגי לקוחות בחברת תקשורת, וסיפר להם כי עובדת בצוות פוטרה משום שהרבתה לאחר ולהעדר, והטילה בכך נטל כבד על חבריה לצוות שהוזעקו חדשות לבקרים למלא את מקומה - לא נמצא כמוציא דיבה: בית הדין קיבל כי היה "עניין ציבורי" מבחינת מקום העבודה לתת לחברי הצוות הסבר לפיטורים, למנוע מהם תחושה כי הפיטורים נעשו בשרירותיות, ולכוון את התנהלותם המקצועית הראויה, בדגש על התנהגות חברית וסולידרית.

ממונה אחר שלח לכמה עובדים דוא"ל שבו נקב שלוש פעמים בשמה של עובדת שפוטרה כי השיגה טובות הנאה מגורמים חיצוניים שהיו קשורים בעסקי החברה, והביע תקווה כי המדובר במקרה ראשון ואחרון מסוגו. כאן סבר בית הדין כי המדובר בהוצאת שם רע הגוברת על "עניין ציבורי" במקום העבודה: הדגשת שם העובדת שוב ושוב, ומיקום הפנייה הכללית לעובדים רק בסוף הדוא"ל, נראו לבית הדין כהסטה של מוקד הפרסום מגופו של עניין לגופו של אדם - מה גם שהפרסום היה בדוא"ל שאותו קל להפיץ הלאה, ושלפיכך נדרשת לגביו מידת זהירות גבוהה יותר מזו הנדרשת מהתבטאות ספונטנית בעל-פה.

את הקושי הקיים לעתים לאבחן בין מקרה המהווה הוצאת דיבה לכזה שאינו מהווה הוצאת דיבה ממחיש אירוע שהסתיים בפסק דין חדש נוסף: עובדת פנתה בכתב למי שהיו ממונים עליה ועל עובד אחר, ופירטה ארועים בעבודה שהביאו אותה, כדבריה, לשתף את הממונים בתחושתה כי העובד האחר הוא "שקרן פתולוגי, נוכל ושרלטן". שלושת השופטים בבית הדין האזורי לעבודה סברו כי הדברים אינם מגיעים כדי לשון הרע אלא מהווים תאור תחושותיה של הכותבת; חמישה השופטים בבית הדין הארצי לעבודה סברו (בצדק, לדעתי) כי המדובר בלשון הרע.

ועדינה, מה עלה בגורלה? בלי ספוילרים, הירצה לדעת - יקרא.

נ.ב. 

בתקופת פסח שוחחנו כאן על פרטיות בעבודה, ובין השאר הוזכרו "הערים החכמות" לעתיד, בהן שילוב של טכנולוגיות מידע ותקשורת, תוך צמצום דרסטי בפרטיות התושבים, יגבירו את יעילותם של שירותים עירוניים רבים.

בינתיים למדתי כי ניצנים של העיר החכמה נראים גם בארץ: למדתי כי חברות הניהול של מגדלי מגורים, המתרבים אצלנו מאוד, מציבות מצלמות בחלקים הציבוריים (המשותפים) של המגדל (ולעיתים עשרות במגדל), כדבר שבשגרה. המצלמות אוספות מידע על כלל הדיירים באופן שיטתי ומאורגן, למטרות שבחלקן ברורות - השגת ביטחון, מניעת ונדליזם וכלי ליישוב סכסוכים בין דיירים; ואולם הנושא אינו מוסדר משפטית, ואין ספק כי הצבת המצלמות מצמצמת את המרחב בו הפרט, המתגורר במגדל, יכול להעזב במנוחה לנפשו.

לדיון נרחב ראו מאמרה המעניין של עוה"ד ומתכננת הערים דורית גרפונקל, "חברת המעקב נכנסת הביתה: פרטיות בבתים משותפים בעידן המצלמות והמגדלים", מיכאל בירנהק, מן הפרט אל הכלל: פרטיות וחברת המעקב (2019).

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#