השיטה: לחכות עד שתמותו, ואז לא יצטרכו לשלם לכם

במשך שלוש שנים נלחם מרדכי כדי לקבל את קצבת השארים שהוא זכאי לה, אך פחות מ-3 שבועות לאחר מתן פסק הדין שקבע כי על הכסף לעבור לרשותו - הוא מת. למי מגיע הכסף שטרם הספיק לעבור?

קרן שליט
קרן שליט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קשיש יושב על ספסל
קרן שליט
קרן שליט

אסתר ומרדכי נישאו ב-1975. יחד עם אמו של מרדכי קנו דירה קטנה, ובה חיו עם שתי בנות שנולדו להם במרוצת השנים. לאחר 13 שנות נישואין, ילדה אסתר בת שלישית, ואולם למחרת הלידה, בעודה שוהה בבית היולדות, לקתה בדום לב ובאירוע מוחי.

התינוקת שנולדה חזרה לבית המשפחה, ואילו אסתר נשארה באשפוז במשך שמונה שנים, כשהיא נכה בשיעור של 100% וכמעט לא מסוגלת לתפקד ולתקשר.

כששוחררה מבית החולים השיקומי נזקקה אסתר דרך קבע לציוד רפואי רב (כולל מיטה מתאימה, כיסא גלגלים וציוד חמצן) ולמטפלת סיעודית צמודה, ודירת המשפחה - דירה בת שלושה חדרים, שבה התגוררו מרדכי, אמו ושלוש הבנות - היתה צרה מלהכיל את כל הצרכים. כיוון שכך, עברה אסתר להתגורר עם הוריה, שדירתם היתה מרווחת יותר. משהלכו ההורים לעולמם, עברה אחת מאחיותיה של אסתר להתגורר עמה באותה דירה, ויחד עם אחות נוספת (והמטפלת הסיעודית) טיפלו באסתר.

ב-2015, 27 שנה לאחר שחלתה, הלכה אסתר לעולמה. לאחר ימי האבל, הסדיר מרדכי עניינים פורמליים: בית המשפט לענייני משפחה הוציא צו ירושה שבה נמנו מרדכי והבנות כיורשיה של אסתר, ומרדכי ביקש מקרן הפנסיה, שבה היתה אסתר מבוטחת, את קצבת השארים המגיעה לאלמן.

קרן הפנסיה דחתה את בקשתו של מרדכי: היא טענה כי ב-27 השנים האחרונות חיו מרדכי ואסתר בפירוד של קבע, מבלי שיתקיים ביניהם שיתוף כלכלי, וכי לפיכך מרדכי אינו "אלמן מבוטחת", כהגדרת המונח בתקנון הקרן, ואינו זכאי לקצבת שארים.

בית הדין לעבודה שמע את עדויותיהם של מרדכי, בנותיה של אסתר ושתי אחיותיה. לבסוף פסק כי מגוריה של אסתר בבית ההורים נבעו מהנסיבות הקשות, ולא מרצונם של בני הזוג להיפרד; מרדכי אכן לא השתתף בצדדים הכלכליים של הטיפול באסתר (שחלקם הלא-מבוטל כוסה על-ידי קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי וקצבת נכות מקרן הפנסיה), אך לאורך שנים עבד בשתי משרות על-מנת לכלכל את הבנות, ותיפקד כאב וכאם גם יחד: הוא לא נכנס לזוגיות אחרת, ונעזר באמו כדי לגדל את הבנות; הוא ליווה את הבנות דרך קבע לביקורים אצל אסתר, ומאחר שהנסיעה אליה הצריכה שימוש בשלושה אוטובוסים קנה במשך הזמן מכונית והוציא רישיון נהיגה, על מנת שיוכל להסיע את הבנות לביקורים - הגם שהוא עצמו נאלץ להמתין להן בחדר המדרגות עד לסיום הביקור: משפחתה של אסתר האשימה אותו במצבה, קיללה אותו בקללות נמרצות וסירבה להכניסו לביתם; כשגדלו מעט היו הבנות מורידות את אסתר ללובי הבניין, על מנת שתפגוש את מרדכי. לעתים, בימי הולדת ובחגים, הביא מרדכי את אסתר לביתו, באמצעות אמבולנס פרטי ששכר לצורך כך.

בית הדין לעבודה קבע כי בנסיבות אלה, ולמרות המגורים הנפרדים במשך עשרות שנים, לא חל פירוד של קבע בין מרדכי לאסתר והתקיים ביניהם שיתוף כלכלי, גם אם במתכונת חריגה, ומרדכי זכאי לקבל מקרן הפנסיה קצבת שארים.

השנה היתה 2016, ולאחר שהמוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתו של מרדכי לקבל קצבת שארים מכוח החוק, הגיש מרדכי שוב תביעה לבית הדין לעבודה, הפעם נגד המוסד. הדיון התנהל בעצלתיים, בעיקר מאחר שהמוסד לא העביר למרדכי את חומרי החקירה שלו, למרות החלטות חוזרות של בית הדין שהורו לו לעשות כן; המוסד גם דחה את המלצת בית הדין להסתמך על פסק הדין שניתן בתביעה נגד קרן הפנסיה, וכך נוהל ההליך במלואו. בסופו של ההליך, ועל סמך העדויות ששמע, קבע בית הדין כי מרדכי זכאי לקצבת שארים באשר הפירוד היה פירוד כפוי, שנוצר על ידי הנסיבות המצערות.

פסק הדין ניתן בדצמבר 2019, ומכוחו היה מרדכי זכאי לקבל גמלת שארים עבור כל התקופה מאז הלכה אסתר לעולמה, כלומר מאז  2015, וכמובן גם לעתיד. אלא שבינואר 2020, בטרם חלפו שלושה שבועות מיום מתן הפסק ובטרם הפקיד המוסד לביטוח לאומי בחשבונו של מרדכי את הסכום שכבר הגיע לו עבור התקופה מאז מות אסתר, הלך מרדכי לעולמו.

או אז ציפו שלוש הבנות של מרדכי ואסתר לקבל את הסכום שנפסק לטובת אביהן, בהיותן יורשותיו היחידות; ואז הסתבר כי המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתן, על בסיס סעיף בחוק הקובע כי מי שנפטר בטרם גבה את הגמלה שלה הוא זכאי - ישולם חוב הגמלה לשאריו (כלומר לבני משפחתו הסמוכים על שולחנו), ולא ליורשיו, והבנות כולן כבר היו בגירות ועצמאיות ולא שארות של מרדכי.

שוב הגיעה עניינה של המשפחה לבית הדין לעבודה, הפעם בתביעה שהגישו הבנות. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור שהבנות הגישו על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. ולפני כמה ימים דחה בג"צ את העתירה שהגישו הבנות על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

הרבה מילים משפטיות נאמרו בשלושה פסקי הדין הללו, כולן מסבירות מדוע, על-פי החוק, הבנות אינן זכאיות לקבל את מה שאביהן היה מקבל אילולי נמשך הדיון בתביעה (במידה רבה באשמתו של המוסד לביטוח לאומי) במשך שלוש שנים, ואילולי הזדרז אביהן ללכת לבית עולמו בטרם הופקד בחשבונו הסכום שנפסק כי הוא זכאי לקבל; הרבה צער הובע בפסקי הדין על הנסיבות, וכל אחת משלוש הערכאות אף נמנעה מלהטיל על הבנות הוצאות משפט, הגם שתביעתן נדחתה.

ניתן בהחלט לסבור שהניתוח המשפטי, גם אם הוא דווקני מאוד (הגמלה נועדה לסייע במחיה השוטפת, ולא להעשיר יורשים), הוא הניתוח היותר-מתבקש. אבל לפחות לערכאה האחרונה, זו שאחריה כבר אין אף שער, היתה אפשרות לתת סעד שגם אם אינו מן הדין הוא מן הצדק. וערכאה זו - בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - קבעה שלא שוכנעה כי נסיבות העניין כה קיצוניות וחריגות, עד כי הן מצדיקות מתן סעד מן הצדק. העתירה נדחתה, השערים נסגרו.

קרן שליט

קרן שליט | עורכי דין בעבודה

עו"ד קרן שליט היא מומחית בדיני עבודה ושותפה בנ. פינברג ושות'. היא החלה דרכה במשרד עורכי הדין נ. פינברג ושות' כמתמחה ביומה הראשון, ב-1983; למשרד הגיעה לקראת סיום לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, לאחר שהשלימה קודם לכן לימודי היסטוריה כללית וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז היא במשרד, עוסקת בליווי ויצוג מעסיקים רבים וגדולים במשק (ובשנים האחרונות בעיקר בתחום הבנקאות), וליוותה מהלכים מורכבים ביחסי עבודה קיבוציים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker