כך הופכים אשפה דיגיטלית לזהב חברתי - ומחזירים 200 אלף תלמידים למערכת החינוך

בעקבות המעבר ללמידה מרחוק, נוצרה "פצצה חברתית" - שאת השלכותיה נרגיש עוד מספר שנים. עמידה באתגר הרציני זאת לא משימה בלתי אפשרית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
למידה מרחוק. אילוסטרציה
למידה מרחוק. אילוסטרציהצילום: ALBERT GEA/רויטרס

ב-14 במארס נפל דבר בישראל. הוחלט על סגר, הפסקת הלימודים בבתי הספר – ולמידה מרחוק. בגלל נגיף אחד נשרו כ-200 אלף תלמידים ממערכת החינוך. ילדים שאין ביכולתם להיות חלק מהלמידה מרחוק. כדי להבין איך ניתן לטפל בפער הדיגיטלי צריך להבין את מהותו. הפער מורכב מארבע חלקים: גישה לאינטרנט וחשמל, גישה למחשב, אוריינות דיגיטלית ופער תרבותי. המשמעות היא שעל מנת להשיב את הילדים שנשרו ללימודים אנו נדרשים לוודא שכל האלמנטים מטופלים ולחנך לגבי הסכנות הקיימות בתרבות הדיגיטלית.

הנשירה הזאת יוצרת "פצצה חברתית", שאת השלכותיה נרגיש עוד מספר שנים. בדרך נאבד ילדים רבים שיתקשו לקחת חלק בחברה. במידה שנרצה לתקן את המעוות, ספק אם יהיו לכך משאבים. אנו ניצבים בפני אתגר רציני והשאלה מה ניתן לעשות בנידון. 

אופציה אחת היא להרחיב את התוכנית הקיימת של משרד ראש הממשלה – "מחשב לכל ילד". תוכנית שקיימת עוד מ-1996. מ-2013 מוקצה כל שנה לצמצום הפערים הדיגיטליים למעלה מ-20 מיליון שקל. השנה חולקו במסגרת התוכנית כ-8,500 מחשבים חדשים, עם חיבור לאינטרנט ותמיכה לימודית.

סגירת הפער הדיגיטלי באמצעות תוכנית זו דורש תקציב של כמיליארד שקל לפחות (עלות חבילה לילד בפרויקט הינה מעל 4,000 שקל). מעבר לתקציב הגדול, פרויקט בסדר גודל כזה ידרוש מערך לוגיסטי וחינוכי שהוא הרבה מעבר ליכולות הפרויקט כיום. אז איך ניתן לבטל את הפער, ולא רק לצמצם אותו, בלוח זמנים קצר ובמסגרת תקציבית שנמצאת שהישג יד?

שר החינוך, יואב גלנט
שר החינוך, יואב גלנטצילום: תומר אפלבאום

הפתרון לאתגר הפער הדיגיטלי קשור בפרויקט מקושרי@ - שהינו חלק ממיזם ארצי שנקרא מתחשבים. במסגרת הפרויקט מריצים פיילוט בשלושה בתי ספר (חט״ב אלמותנבי, כסייפה; תיכון יאפא אלמוסתקבל, יפו; ובית ספר ראשית, ירושלים). במסגרת הפרויקט, בתי ספר בונים יכולת עצמאית לטפל בפער הדיגיטלי על כלל מרכיביו (מחשבים, אוריינות, חינוך, תודעה ועוד). קהילת בית הספר, כלומר תלמידים, מורים, הורים ואנשי קהילה נוספים, עוסקים בגיוס והשמשה של מחשבים משומשים שנתרמים מהקהילה המורחבת של בית הספר.

בתוך כך, קהילת בית הספר עוסקת באוריינות דיגיטלית ובניית בנק קהילתי, שבו כל ילד שמקבל מחשב אחראי לתת בתמורה שעות עשייה לטובת קהילת בית הספר. הילדים וקהילת בית הספר צוברים ניסיון וידע משמעותי לחיים ביזמות, ארגון, והפיכת ציוד דיגיטלי משומש לכזה שניתן להשתמש בו.

300 אלף מחשבים שיסגרו את הפער הדיגיטלי

הדוגמה הבאה ממחישה את השפעת המיזם. בתחילת מאי, בבית ספר ראשית, השוכן בקרית מנחם, הוזמנו א', תלמיד כיתה ה', ואמו על ידי המחנכת לבוא לבית הספר כדי לקבל מחשב. א' ומשפחתו נדרשו לתת משהו תמורת המחשב. המחנכת גילתה שהילד ניחן באינטליגנציה דיגיטלית גבוהה.

 א' צורף לצוות הטכני של בית הספר, צוות שכולל מורים, הורים וילדים. א' הוכשר על ידי אנשי המיזם והשתלט על רזי המחשב. הוא תיקן לסבו ולשכן שלו את המחשבים שלהם, ופעל במרץ במטרה לתקן מחשבים לתלמידים נוספים בבית הספר. כיום הוא מנחה ומדריך אחרים. בעקבות השתתפותו במיזם אמרה אמו: "הילד שלי קיבל מחשב במתנה. אני קיבלתי ילד חדש במתנה".

בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים חשוב לספק לכל ילדי ישראל מחשב וגישה לאינטרנט כדי לאפשר לו לצמוח. כיום הגישה למחשב נהפך לצורך קיומי-חינוכי לכל  ילד. מבחינה מערכתית כל שנה יוצאים משימוש כמיליון מחשבים בישראל (כמחצית יוצאים משימוש בארגונים והשאר הינם מחשבים בשימוש אנשים פרטיים). גם אם ניתן להשמיש רק שליש מהם, ניתן יהיה למסור 300 אלף מחשבים – וכך לגשר על הפערים הדיגיטליים.

החלק המורכב בפתרון הוא לייצר לכל בית ספר ורשות מקומית את היכולת לטפל במרכיבי הפער הדיגיטלי באופן שמפתח עצמאות מקומית ואישית. אנו נדרשים להקים מערך ארגוני שיאפשר גיוס והשמשה של המחשבים מחד  והכשרת ילדים ומורים מאידך. הכשרה שתאפשר לבתי הספר לעסוק בפער הדיגיטלי בכוחות עצמם. כדי לזרז את התהליך ולהרחיב את מעגלי ההשפעה, בתי ספר שקיבלו הכשרה יכשירו בתי ספר נוספים.

בעיה נוספת היא שחלק ניכר מהמחשבים המשומשים שלא עושים בהם שימוש היא שהם נמצאים בבעלות גופים ממשלתיים וחברות ממשלתיות. הבעיה נובעת מכך שקיימות תקנות שונות שמונעות מגופים אלה לתת את המחשבים שאינם בשימושם למי שזקוק להם נואשות. בעקבות כך, חלק מהחברות מעדיפות לגרוט (להשמיד את המחשבים) משיקולים שונים.

כך התקנות גורמות להגדלת האשפה הדיגיטלית, פוגעת בסביבה ומרחיבה את הפער החברתי-תודעתי ביחס לתרבות הדיגיטלית. שינוי תקנות אלה יקדמו אותנו בצורה ניכרת לקראת טיפול רחב היקף בפער הדיגיטלי.

חיבור בין צרכי הקהילה ליכולות של הילד

בעיה אחרת היא שיוזמת מקושרי@ לא תצליח להתרחב בקצב מספק כדי לתת מענה עוד השנה לעשרות אלפי ילדים שאין ברשותם מחשב. הדבר נכון גם לגבי מאות יוזמות נוספות. למרות זאת, אספקה של עשרות אלפי מחשבים וביצוע הדרכה ראויה היא אפשרית - בתנאי שנטפל בפער הדיגיטלי "טיפול ויראלי".

טיפול שייעשה על ידי בניית רשת ארצית של כלכלה משתפת שבה כל אחת מהיוזמות הקיימות יוכל לקחת חלק במאמץ של טיפול בפער הדיגיטלי. רשת כזו צריכה להיות מפותחת באמצעות קוד פתוח ולאפשר לאזרחי ישראל לתרום להתפתחות המיזם באופן שוטף. רשת כזו תאפשר שיתוף ציוד, ידע והכשרות איכותיות במהירות שיא  ועלויות נמוכות.

עלינו לזכור שמה שבאמת חשוב זה פתרון ששם דגש על שיקום וריפוי הילדים שנשרו ממערכת החינוך בגלל הפער הדיגיטלי. השגת מחשב היא דבר הכרחי, אך מה שיחולל את השינוי בדימוי ובתחושת המסוגלות זה אופן מסירת המחשב וקבלת העזרה. חשוב שכל ילד ומשפחה יקבלו מחשב ממקום של הכרה ביכולות - ולא מתחושת נדבנות של הנותן ומסכנות של המקבל.

בתי ספר צריכים לחבר בין צרכי הקהילה ליכולות הילד והמשפחה. כל משפחה שתקבל תמיכה כוללת לסגירת הפער הדיגיטלי תיתן בתמורה עשייה לטובת הקהילה. לדוגמה, 30 שעות התנדבות בקהילה. כמו במקרה של א' מבית ספר בראשית. הוא השקיע הרבה מעבר ל-30 השעות שביקשו ממנו. א' שמח לרתום את היכולות שלו לטובת הכלל, ממקום של כוח, מסוגלות ויכולת. עשייה שמחברת באופן נכון בין היכולת של המקבל לצרכים של הקהילה הופכת תרומה לתמורה. כך הופכים אשפה דיגיטלית לזהב חברתי.

כלכלה שיתופית

צפריר בלוך-דוד, יאיר פרידמן ואיל בלוך | הבלוג השיתופי

ד"ר צפריר בלוך-דוד הוא מומחה לכלכלה משתפת וכלכלה התנהגותית, שותף מייסד ב-WEconomize, המתמחה בכלכלה משתפת ומטבעות משלימים, חבר סגל באקדמית תל אביב יפו.

ד"ר יאיר פרידמן הוא מומחה בכלכלה משתפת, שותף מייסד ב-WEconomize. מרצה לאסטרטגיה תחרותית, מיזוגים ורכישות וכלכלה משתפת באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

איל בלוך הוא מורה, פסל חברתי, מייסד שותף במכון לחינוך לקיימות מכללת דוד ילין, ושותף מייסד ב-WEconomize.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker