"זה כמו להשתין בציבור": הרבה מנהגים הפתיעו אותי, אבל אחד בלט מעל כולם

לוקח זמן להבין כיצד עובדים המנהגים והכנסת האורחים באפגניסטן. אבל גם כשהם מתחילים קצת לחלחל, אתה מגלה שמותר להתעטש רק בשירותים

תמר ברס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נשים אפגניות במרכז קאבולצילום: HOSHANG HASHIMI - AFP
תמר ברס

חוויתי רגעי מבוכה רבים באפגניסטן.

שכחתי להוריד נעליים בכניסה לבית אינספור פעמים ועד שהתרגלתי לחלוץ נעליים, למדתי שכך רק מתחיל הסיפור. נהוג בכניסה לבית להוריד נעליים ולנעול כפכפי-בית – עד כאן פשוט וקל, אבל באפגניסטן זו רק ההתחלה. כשנכנסים למטבח, מחליפים לכפכפי-מטבח ובשירותים מחליפים לכפכפי-שירותים. כשיושבים על שטיח מורידים את הכפכפים. עד היום לא ברור לי למה צריך כל כך הרבה כפכפים. אולי כך הם נמנעים מלהעביר את הלכלוך מחדר לחדר. כמבקרת תדירה בשירותים לא עמדתי בהחלפות הכפכפים בין החדרים ונשארתי עם אותו הזוג מול עיניהם המתפלצות של המארחים. 

בעת טיול בחו"ל, המארח שלי סייד גילה את הקאוץ' סרפינג, "גלישת ספות" (אתר בינלאומי המקשר בין תרמילאים המחפשים לינה למארחים מקומיים, ת.ב.). הוא נרשם כמארח קאוץ' סרפינג בקאבול, אבל התקשה למצוא אורחים. כשסייד קיבל ממני בקשת אירוח ראשונה, הוא ישב עם אשתו מול האתר וניסה להסביר לה מה זה גלישת ספות ולמה כדאי להשתתף בזה. היא לא הבינה למה בנות מטיילות לבד, למה דווקא באפגניסטן, ולמה הן מתארחות בבתי זרים, אבל היא החליטה לזרום עם זה. היא ניסתה לעכל את התיירת המוזרה שהגיעה עם תרמיל בגודל של גופה ונעלי הרים גבוהות. כשהורדתי נעליים וחשפתי זוג גרביים לא תואמות – אחת כחולה ואחת כתומה, היא כמעט התעלפה. "אם היא היתה אפגנית היא היתה חוטפת על הראש!", היא אמרה לבעלה.

"שאר הגרביים שלי רטובות", אמרתי לסייד. אפגניסטן היתה מדינה מאותגרת כביסתית. לתושבי קאבול לא היו מייבשים. ברי המזל החזיקו במכונת כביסה משנות ה-60 עם סחיטה גרועה. אחרי הכביסה המקומיים תלו את הבגדים על הגג ובקור של נובמבר לקח לבגדים נצח להתייבש.

סייד שודך לאשתו כשהיא היתה בת 15 והוא בן 23. "כן, אני פדופיל רשע," הוא צחק. כשביקשתי את רשותו לכלול אותו בכתבה על גלישת ספות באפגניסטן, הוא אמר: "אבל מה יש לכתוב בנושא הזה?".

"כן, אתה צודק", אמרתי, "גלישת ספות זה נושא משעמם, לאפגניסטן נוסעים כדי לכתוב כתבות דיכאון על נשים אומללות ומוכות. זה מזכיר לי שאני צריכה למצוא כאלו".

סייד שלף מטפחת והצליף באשתו: "הינה, עכשיו יש לך אישה מוכה", הוא אמר.

"זה לא מספיק", אמרתי.

"וזה?" הוא שאל כשהוא 'חונק' את אשתו בכאילו, והיא משמיעה קולות חנק וצוחקת.

"זה כבר יותר טוב".

"לאפגניסטן נוסעים כדי לכתוב כתבות דיכאון על נשים אומללות ומוכות"צילום: AAMIR QURESHI - AFP

סיפור מסובך

מארח אחר הזמין אותי לארוחה עם חבריו במסעדה. בסוף הארוחה הוא אמר לי: "את תישני אצל זיינב". אולי מישהו לחש לו שלארח אישה לבד ייראה מוזר בעיני השכנים, והוא התקשר לנשים שהכיר כדי לבקש מהן לארח אותי ולהציל את כבודו.

זיינב היתה פרודה שהתגוררה בדירה לבדה, דבר שאינו שכיח בקאבול. באותו ערב היא אירחה זוג חברים שהגיעו מעיר אחרת. "כולנו מתוסבכים פה בצורה כזו או אחרת", היא אמרה והסבירה: "בגיל 15 חיתנו אותי עם אדם זקן. האלטרנטיבה היתה שמישהו מהטליבאן ידפוק אצלנו בדלת ויקח אותי לעצמו. מטרת החתונה היתה להקדים תרופה למכה. אחר כך הטליבאן נפל, אני מצאתי עבודה ועזבתי את בעלי. עכשיו אנחנו בתהליך גירושין וזה מסובך. לרבים מאתנו יש סיפורים מסובכים. אנחנו מתוסבכים כאן".

אולי זה היה הסבר מקדים למה שיבוא בהמשך, כי ביום למחרת ב-20:00 היא אמרה: "את צריכה ללכת. שיפוצניקים יעבדו בדירה שלי כל הלילה ולא מתאים שתתארחי אצלי", היא אמרה.

שיפוצניקים לא עושים עבודות בלילה, בטח שלא בדירה של אישה שגרה לבד. האורחים האחרים לא גורשו, והם צפו במתרחש ולא אמרו כלום. בנוסף, קאבול היתה עיר שבה נשים לא יוצאות ברגל אחרי 18:00 בערב ללא ליווי. לא היו שום אירוע או מריבה מקדימים שהסבירו למה היא החליטה פתאום להעיף אותי מהבית ועד עצם היום הזה אין לי מושג למה היא עשתה את זה.

"חבל שלא אמרת לי מוקדם יותר", אמרתי, "הייתי מוצאת אלטרנטיבה. אפשר לחכות למחר בבוקר?".

"אני חוששת שלא", היא אמרה, והציעה: "את יכולה להשאיר את התיק שלך בדירה שלי, לצאת לאיזו מסיבה, לחזור בבוקר ולקחת את התיק".

קאבול לא היתה כמו תל אביב שבה אפשר להסתובב ברחוב הראשי ולמצוא מסיבות להצטרף אליהן. רוב המסיבות היו לרשימות סגורות. וגם הייתי עייפה מאוד והעדפתי לישון ולא לבלות במסיבה עד שמונה בבוקר.

בלית ברירה הלכתי לשירותים והתקשרתי למספר היחיד שענה באותה שעה – אדם בשם הומאיון שקבעתי להתארח אצלו בעוד יומיים.

"אממ...אפשר להקדים את האירוח להיום?", שאלתי, "די נתקעתי", ונתתי תיאור מגומגם למצב. הוא קרא בין השורות והגיע עם רכבו לדירה של זינב.

"למה קראת למישהו?", אמרה זינב, "את יודעת מי זה בכלל? אני לא יכולה להפקיר אורחים אצל אדם זר, את יודעת מה זה יעשה לשם שלי בקהילה?". אבל המארח-המציל הגיע לדלת, לקח את התיק שלי, והלכנו משם.

באותו ערב הומאיון היה שיכור והרכב שלו זיגזג בכביש. הוא נופף לשוטרים שעמדו במחסומים כשהוא סמוק ושמח במיוחד. נראה שהם התרגלו אליו. "בדיוק גמרנו בקבוק סמירנוף שעלה לנו 100 דולר," הוא אמר, "ככה זה כשהאלכוהול לא חוקי".

הומאיון גר בדירת שותפים. הם היו היפסטרים, אמנים ומשוררים שאהבו לדקלם שירה פרסית כשהם שיכורים. הומאיון הסתובב עם מכנסי-ברך וטי שרט, הכריז בגלוי שהוא אתאיסט ובילה בבתי קפה בוהמייניים. הכל היה במקביל לעבודה במשרה מלאה, או כמה עבודות. כמו אפגנים רבים במעמדו, היה לו כרטיס ביקור מלא בטייטלים – בוגר תואר כלשהו, מייסד יזמות כלשהי, מנהל פרויקט אחד וסגן מנהל בפרויקט אחר. אבל רוב האנשים שהחזיקו בכרטיסים כאלה גם לבשו בגדים רשמיים ואימצו שפת גוף נוקשה. הומאיון היה ההפך מזה – הוא היה היפי.

"איך השכנים מעכלים אותך?", שאלתי אותו.

"למי אכפת?", הוא אמר.

"איך אתה מתנהל בעבודה?", שאלתי אותו.

"ביום אני מיישר קו ומתנהג כמו בחור אפגני. בערב אני מתפרק", הוא אמר.

ביום למחרת הוא הזמין את אחיו שהיה אקסצנטרי לא פחות. "חבל שלא פגשת את אבא שלנו", אמר האח, "הוא היה יותר אקסצנטרי ממנו ועם כריזמה ממגנטת. הוא היה איש מיוחד". האח הפליג בסיפורים ותיאורים מעניינים על אפגניסטן ושבטיה. בין הסיפורים עלתה הגרסה שהפשטונים הם בעצם יהודים, וההוכחה לכך היא ש"יש להם אף ארוך והם מחביאים זהב מתחת למיטה. מי עוד עושה דברים כאלה?".

כשנפרדתי מביתם, הומאיון והשותף שלו ג’וויד תפסו בשבילי מונית ברחוב. ג’וויד התעקש ללוות אותי ליעד. לי ולג’וויד היו ציפיות שונות לגבי הנסיעה במונית. הנהג היה תחת השפעת אופיום וזיגזג בכביש. זה לא הפריע לג’וויד או לנוסעת שישבה לידינו עם תינוק על הברכיים. בהמשך, נהג המונית התנגש ברכב אחר, רב עם הנהג השני, חזר למונית והמשיך לנהוג. הנוסעים נשארו אדישים, גם כשהנהג נתקע ברכב נוסף. הם לא הבינו למה עשיתי מהומה והתעקשתי לצאת מהמונית. ג’וויד הסכים בחוסר נוחות לתפוס מונית אחרת בגלל מעמדי כאורחת. האישה והתינוק המשיכו עם הנהג המסומם שזיגזג כל הדרך למרכז העיר.

עברתי בין הרבה מארחים. אצל כל אחד ישנתי בין לילה לשניים. בין לבין נפגשתי עם כל מי שיכל לסייע לי למצוא מרואיינים, כולל כתבים מקומיים. בין פגישה לפגישה חציתי את הפקקים האיומים של קאבול. זה היה מתיש.

פניתי לכתב בכיר שאמר: "הלוואי ויכלתי לעזור לך, אבל אני כבר לא באפגניסטן. האיומים מהטליבאן הפכו לבלתי נסבלים והיום אני מבקש מקלט בחו"ל". הוא חיבר אותי לחברו בקאבול, סלב מקומי שבוודאי ישמח להתראיין, ואולי גם להפנות אותי לעוד מרואיין.

ייתכן שהסלב הזמין אותי לביתו מתוך תחושת מחויבות לחברו. ברגע שנכנסתי לביתו, הוא הסתכל עליי מלמעלה למטה ובחזרה, מדד אותי במבטים של "איך הדבר הזה נחת אצלי", ולא אמר הרבה חוץ מ"שלום" והזמנה לשבת. פתחתי בסמול טוק. שאלתי שאלה או שתיים. פלטתי משפטים טיפשיים שעולים לראשי רק במצבי מבוכה. הוא ענה בכן ולא, המשיך לנעוץ מבטים והעיר שהוא בהלם מהצורה שבה הפקרתי את ביטחוני האישי ולקחתי מונית ברחוב. "שאר הזרים מזמינים מונית מחברה בעלת אמינות גבוהה", הוא אמר, "אני חושב שזה רק 25 דולר לכיוון".  

כשהסמול-טוק הכושל דעך, אמרתי: "אז....אתה רוצה להתראיין?".

"לא", הוא ענה, והראה לי את הדלת.

את הסיטואציה ניתחתי לאחר מכן מול חברה.

"איך התלבשת?", היא שאלה.

"כמו שאני לבושה עכשיו", עניתי. 

"את יכולה להדגים את המבט שלו?"

הדגמתי.

"אה", היא אמרה, "זה המבט שעושים פרופסורים באוניברסיטה שלי כשסטודנט בא אליהם לפגישה. הם נותנים מבט שמשדר – "בשביל מה ביזבזת את זמני היקר?!", והסטודנט יושב, מרכין את ראשו ומהנהן כדי שהפרופסור ירגיש חשוב וייתן לסטודנט את מבוקשו. פחות מתאים לסיטואציה שלך, אבל זה אזור מלחמה. אנשים מתנהגים מוזר באזורי מלחמה".

התקשיתי להבין מתי אנשים רוצים לעזור לי ומתי אני נופלת כמו עול על צווארם. בכלל, התקשיתי לקרוא את המפה. חוקי הנימוס האפגניים היו מסובכים והעדיפו כבוד לזולת על פני אמת – לא אומרים "לא" במפורש, לא "מטיחים עובדות" בפני אדם זר שברצונך לכבד. מציעים עזרה כדי להראות רצון טוב, גם כשלא מתכוונים לתת אותה. על האדם השני מוטל להבין את הרמזים ולנתב בהם. זרים נפלו בזה לעיתים קרובות וכותבת שורות אלו היתה גמלונית במיוחד.

לקח לי זמן להבין שכשאדם אומר "אני מחוץ לעיר אבל אחבר אותך לחברים שלי", הכוונה היא: "תפני אליי בזמן יותר מתאים", שיכול להיות מחר, בעוד שנה, או אף פעם. כשאדם לא עונה לשיחת טלפון יש לזה כמה אפשרויות. אולי ביקש להתקשר אליו מבלי שהתכוון לכך באמת. או שהוא עסוק וחושב לעצמו שאם זה מספיק חשוב, הטלפון יצלצל שוב מאוחר יותר. לקח לי זמן להבין שלא כל הבטחה לוקחים ברצינות, ולא כל פגישה תתקיים באמת.

לפעמים קרה ההיפך - הבטחה שנראתה ריקה התבררה כהבטחה רצינית. כשהתקשרתי למישהו ושאלתי – "אנחנו נפגשים?", הוא אמר בטון נעלב: "בוודאי שאנו נפגשים, למה שאקבע איתך פגישה אם אני לא מתכוון להגיע?". אדם אחר התקשר ואמר: "איפה את?! הגיעה אליי מרואיינת ואנחנו מחכים לך. אז מה אם לא קבענו שעה, התאמצתי ומצאתי מישהי בשבילך".

לקח לי זמן להבין שכשמארח מציע לך אוכל, אתה אמור לסרב כמה פעמים, והמארח אמור להתעקש. אני הנחתי שסירוב לאוכל אינו מנומס. כשהתקרובת הגיעה לשולחן, לקחתי מלוא החופן חתיכות שירפרא (ממתק אפגני על בסיס חלב מוצק, ת.ב.) ותותים מיובשים ואכלתי כמו חזיר.

"איך מסתדר פה מקומי שלא מבין רמזים?", שאלתי מישהי כשדיברנו על הנושאים האלה.

"החיים אוכלים אותו", היא אמרה, "אלה האנשים שלא מחזיקים עבודות".

ולבסוף, אחרי חודש בעיר קרה עם בעיות חשמל וחימום, ישבתי בסלון של סייד עם צינון קשוח שהכריע אותי. עשיתי מה שעושים מצוננים רבים – קינחתי את האף. "אל תגידי לי שעשית את זה בבתים אחרים?", הוא אמר.

"מה, למה?" שאלתי.

"כי זה כמו להשתין בציבור. את האף מקנחים בשירותים. המארחים האחרים לא אמרו לך כלום מתוך כבוד לאורחת, אבל אני בטוח שהם התפתלו".

"שיט", חשבתי.

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker