"אנחנו נהנים מהעיתונות הכי חופשית בעולם. הממשלה לא מצנזרת שום דבר. הבעיה היא ההשלכות"

לא קל להיות אישה עובדת באפגניסטאן - ועוד יותר קשה להיות אישה במקצועות מאוימים כמו עיתונות ומשחק. למרות זאת, יצא לי לפגוש כמה נשים כאלו בביקורי שם, ואלו סיפוריהן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שדרנית טלוויזיה באפגניטאןקרדיט: SHAMIL ZHUMATOV/רויטרס

"אם את רוצה לגרום למישהו להתאבד, תנעלי אותו בחדר עם סרטים אפגניים", אמר המארח שלי בקאבול. זה היה היום שבו התחלתי להתעניין בקולנוע האפגני.

אותו מארח התכוון לסרטים סוג ב' לעקרות בית, והם היו כל כך נוראיים שלא הצלחתי לצפות בהם יותר מכמה דקות. אחד הסרטים הראה שני ילדים שהקריאו את הדיאלוג ביניהם כמו בטקסי יום הזיכרון. קשיי הצפייה אילצו אותי להעביר את הסרט קדימה לנקודת השיא – "מלחמת הלייזרים". קבוצה של רוכבי-סוסים הגיעה מקצה הכפר ולאחר מכן עוד קבוצה הגיעה מהקצה השני. הסוסים דהרו בהילוך אטי והשמיעו "פו-פום" כשהרגליים שלהם נגעו בקרקע. הרוכבים החזיקו חרבות ומהן נורו קרני לייזר. נראה שהמפיק שאף ליצור את "מלחמת הכוכבים" האפגנית אך מגבלות התקציב טפחו על פניו. 

עם זאת, לא כל הסרטים היו נוראים. היו סרטים פורצי דרך, כמו "אוסאמה", שהגיעו למערב וקטפו פרסים. אך לרוב, מצב ביטחוני רעוע וכלכלה בצניחה חיבלו ביכולות ההפקה. בנוסף, היה קשה לגייס שחקניות אפגניות כי החיים שלהן היו קשים. הקושי חל גם על זמרות, כתבות ושדרניות. אפגניסטאן היתה מלאה בגברים שלא רצו לראות נשים על המסך. היו שסירבו להפיק תעודות זהות עבור נשותיהם בגלל הדרישה לתמונה מזהה. 

בתעשיית המוסיקה האפגנית היה נפוץ שנשים מלוהקות לריקוד בקליפים, אך לא נשים אפגניות. לכן, רוב הצילומים נעשו בטג'יקיסטן ופקיסטן, והרקדניות גויסו שם. היו זמרות ושחקניות אפגניות שפירסמו את עבודתן בגולה. מיעוט של שחקניות וזמרות נשאר באפגניסטאן, חי תחת הגנה רעועה ואיומים שבשגרה. 

לכן, החלטתי לחתום את סדרת הטורים שלי על נשים באפגניסטאן בראיונות עם נשים במקצועות מאוימים. 

אחת מהן היתה מרים (כל השמות בטור בדויים). מרים שיחקה בסרטים ידועים שהתפרסמו בחו"ל. פגשתי אותה בצומת סואנת בקאבול שאליה נסעתי במונית. כצפוי, נהג המונית דרש סכום משולש ממה שהוסכם והתחיל להטריד ולקלל. שילמתי לו את הסכום המדויק, יצאתי מהרכב וטרקתי את הדלת. בדרך כלל זה היה נגמר שם – הנהג היה מבין שאין עם מי לדבר ונוסע לדרכו. 

אבל הנהג הזה הבחין במרים. לא הבנתי את חילופי המילים ביניהם, אבל ראיתי את מרים מתפתלת ומתנצלת, ואת הנהג נועץ מבטים מגעילים וממשיך לקלל. מרים היתה בהלם כשצעקתי על הנהג שייסע משם ויעזוב אותנו לנפשנו. ראיתי שהיא בדילמה קשה כשאמרתי לה "בואי נעוף מפה", והמשכתי לצעוק על הנהג תוך כדי שאנחנו הולכות משם. הנהג נסע משם, ואני השארתי רושם גרוע. 

מתוך הסרט "אוסאמה"

"מה הוא אמר לך?" שאלתי את מרים. 

"עדיף שלא אחזור על הדברים שהוא אמר", אמרה. "אבל זה קורה לי הרבה – אנשים מזהים אותי, מתייחסים אליי כסוג של זונה ומדברים בהתאם. הם חושבים ששחקניות הן נשים לא מוסריות ששותות אלכוהול והולכות למקומות אסורים". 

לפני שהטליבאן השתלט על אפגניסטאן היתה במדינה תעשיית קולנוע צנועה. כשהטליבאן השתלטו על המדינה ב–1996, הם סגרו את כל בתי הקולנוע ואסרו על נשים לשחק. באותה תקופה הוריה של מרים חיתנו אותה בגיל 17 עם גבר פשטוני. השידוך עורר כעס בקרב הקהילה שלה, בני שבט ההזארה. "שבט ההזארה סבל מאוד באותה תקופה," אמרה מרים. "לפשטונים היה יתרון בגלל שהטליבאן היו ברובם פשטונים. הוריי חשבו שהשידוך הזה ישפר את מצבנו הביטחוני". 

ב–2001, זמן קצר אחרי נפילת הטליבאן, נחטף בעלה של מרים ועקבותיו נעלמו. היא נשארה לבדה עם שלושה ילדים. "עד היום הורי בעלי מאשימים אותי," סיפרה. "הם טוענים שמישהו מהשבט שלי חטף אותו ושאני הזמנתי את החטיפה. מאז הילדים שלי חיים במסתור בגלל החשש שמשפחת בעלי תחטוף אותם. הם אומרים לי שאם לא אמצא את בנם הם ילשינו עליי לטליבאן".

ב–2002 החלה תעשיית הסרטים האפגנית להתאושש. מרים, אם חד־הורית טרייה, החליטה לנסות את מזלה באחת הקריירות השנויות במחלוקת. היא לא ציפתה להצלחה שהגיעה בעקבותיה. "אם בעלי היה בתמונה לא הייתי בוחרת בקריירת משחק," אמרה. "הוא לא היה מרשה לי. הוריו כועסים על הבחירה שלי וגם משפחתי. בגלל זה אנחנו עורכות את הריאיון בבית של חברה ולא בבית שלי, שם אני גרה עם ההורים. הם לא אוהבים את החשיפה התקשורתית". 

תמונותיה של מרים הופיעו בגוגל שנים אחרי הסרט האחרון בו שיחקה, למורת רוחם של אחיה. בכל פעם שהם מצאו משהו חדש בגוגל, הם היו רבים איתה על זה בארוחת הערב, והיא ניסתה להסביר להם שאין לה שליטה על מנוע החיפוש. בנוסף לחזית הביתית, היא התמודדה עם הקושי להתפרנס באפגניסטאן. על אף שהיא היתה שחקנית מוערכת, תעשיית הסרטים האפגנית היתה מצומצמת מדי. היא קיבלה תפקיד זמני בתוכנית הדרכה לצעירים וחיפשה את הדבר הבא. התחלתי להבין שהראיון הזה היה ניסיון נוסף לקידום עצמי, כמו שעשו רבים לפניה. הלב שלי נחמץ כשהבנתי שלא אוכל לתת לה הרבה.

שדרניות אפגניות לפני צילומי תוכנית הבוקר שלהן, 2017צילום: SHAH MARAI / AFP

"השחקניות נהפכו לאחת המטרות הראשונות של הטליבאן"

המרואיינת הבאה היתה מינה, שחקנית עם ותק של 30 סרטים ו-50 פרסומות. אני חושבת שהסרטים שלה היו "סרטים סוג ב'", על אף שלא אמרה זאת במפורש. מינה קיבלה את תמיכת בעלה כבר בתחילת הקריירה. "בעלי חלם להיות שחקן", היא סיפרה. "הוא הלך להרבה אודישנים ולא הצליח לקבל תפקיד. באותו זמן עבדתי בעמותה שהפיקה סרט. יום אחד המפיק ביקש ממני לשחק בתפקיד הראשי. אמרתי לו שאני צריכה לבקש את רשות בעלי, וביקשתי ממנו לתת לבעלי תפקיד. המפיק הסכים. בעלי שמח על האפשרות ששנינו נשחק בסרט ונתן את הסכמתו.

"המשפחה שלי היתה פחות מאושרת מהמצב. אחרי הרבה לחצים הם אמרו שהם ישלמו את הוצאות המחיה החודשיות שלנו אם אני אפסיק לשחק. הכנתי רשימה של כל ההוצאות החודשית שהגיעו ל-200 דולר, ושלחתי להם. המחיר הפיל אותם מהכיסא והם עזבו אותי לנפשי". 

כששאלתי אותה אם היא מקבלת ברחוב תשומת לב מטרידה, היא אמרה: "לא מטרידים אותי מינית, אבל אני מושכת תשומת לב. לרוב התגובות הן מכבדות. כשהשתתפתי בפרסומת ליוגורט לפני 15 שנה הייתי מקבלת קריאות ברחוב: 'יוגורט, יוגורט!'"

עם זאת, היא סיימה בטון עצוב: "המצב הביטחוני הידרדר בשנים האחרונות. השחקניות נהפכו לאחת המטרות הראשונות של הטליבאן. הם ניסו להרוג אותי בדרך להופעה בכפר. הרמקולים של הכפר הכריזו על האירוע, כך שהוא הגיע לאוזניהם של הטליבאן, והם ארבו למכונית שלנו. הם היכו אותי, את בתי ואת הקולגה שלי, ואושפזתי לשבועיים בבית החולים". למרות הכל היא התעקשה להמשיך לשחק. היא היתה מאוהבת בעבודה שלה. 

צילומי חדשות באפגניסטאןצילום: Ahmad Masood/רויטרס

"את מודעת לזה שאת אישה?"

השלב הבא היה לראיין אנשים בתחום העיתונות. קבעתי פגישה במשרדים של חברת תקשורת עם אישה כבת 50, מאמא קשוחה בשם בנו. היא אמרה שהיא קוץ בתחת עבור רבים – חברי פרלמנט, שוטרים, אנשי צבא וארגוני טרור. כששאלתי למה, היא אמרה שהיא מדווחת על שחיתות וחושפת דברים שלא אמורים להיחשף. כבר זרקו שקית עם אבנים לתוך חלון ביתה אחרי שדיווחה על קצין מושחת. בפעם אחרת היא סיקרה שני חברי פרלמנט שרבו זה עם זה ושלחו חמושים לקרב יריות. למחרת הופיעו חמושים בפתח ביתה ושאלו: "בנו כאן?" היא הציצה מעבר לחריץ שבדלת, ראתה במה מדובר ואמרה: "לא, בנו הלכה לשוק. אני אמא שלה". אחרי שהם הלכו היא הפעילה את קשריה כדי שיפסיקו להציק לה.

האירוע האחרון זיעזע את החברה - שבועיים לפני הריאיון שלי עם בנו, פוצצו אנשי דאע"ש את תחנת הרדיו שלה. "פעם היינו מפרסמים כל הצהרה של ארגון הטרור", אמרה. "בשלב מסוים כלי התקשורת המקומיים החליטו שלא לתת להם במה. בתגובה, הם פוצצו לנו תחנת רדיו". 

באותו רגע נכנס המנכ"ל למשרד. "אה, יש כאן עיתונאית?" הוא שאל, ואז פנה אליי – "שתדעי לך שעל אף שהמדינה שלנו דפוקה מהרבה בחינות, אנחנו נהנים מהעיתונות הכי חופשית בעולם. הממשלה לא מצנזרת שום דבר. הבעיה היא ההשלכות".

כשהוא יצא מהחדר וחזר לענייניו, בנו הוסיפה, "המצב הביטחוני הוא אכן אתגר, אבל המשפחה היא האתגר הגדול ביותר. רוב המשפחות לא מרשות לבנות שלהן להיכנס למקצוע הזה. הן מעדיפות שהבנות יעבדו כרופאות או מורות. יש משפחות שנכנעות ללחץ של הבנות ונותנות להן ללמוד בבית הספר לעיתונאות. אחרי הלימודים הם לוחצים על הבנות לעבוד בהוראה. 

"אחרי החתונה הסיכוי שלהן להישאר בתחום נמוך אף יותר. רוב הגברים מכריחים את נשותיהם לעזוב את המקצוע. היו פה שש נשים שבעליהן הכריחו אותן לעזוב. אחד מהם החרים את הפלאפון של אשתו והיא איבדה את כל הקשרים שלה. לפעמים אני שולחת עיתונאיות לראיין בבסיסים צבאיים ותחנות משטרה. הן אומרות לי: 'בנו, את יכולה לשלוח מישהו אחר?' ואני אומרת: 'אנחנו חייבות לעשות את הכתבה הזו, והם צריכים להתרגל לזה שיש עיתונאיות באפגניסטאן!"

לקנדהאר, שהיתה גם אז מעוז הטליבאן, בנו הגיעה עם טוניקה וג'ינס צמודים. הבקר של שדה התעופה הסתכל על הג'ינסים ואמר, "את באמת נוסעת לקנדהאר?!" והיא אמרה: "כן, אני נוסעת להקים שם תחנת רדיו". לזה הוא ענה, "יהרגו אותך לפני שתקימי את תחנת הרדיו שלך". כשהיא עמדה לשדר אייטם שיביך קצין בכיר, הוא התקשר אליה ואמר, "את מודעת לזה שאת אישה?" והיא ענתה: "תאמין לי שאני יודעת". והאייטם עבר לשידור. 

הפקה של תוכנית רדיו באפגניסטאןצילום: AFP

"אנחנו הראשונות שמפטרים כשיש משבר כלכלי"

בנו הפגישה אותי עם העיתונאית היחידה שסיקרה בכפרים, סימין. סימין נהגה עם רכבה לאזורים הנידחים שאף עיתונאית לא רצתה להגיע אליהם. היא היתה מופיעה בשטח לבושה בבורקה ומלווה בנהג או צלם במקרה הטוב. היא היתה מתאמת את הגעתה עם הרשויות המקומיות, על אף שלא באמת סמכה על הגנתם. על אף שהבורקה כיסתה את כל גופה ופניה, הכפריים היו מרגישים שהיא לא בת המקום ושואלים אותה שאלות. בתגובה, היא היתה ממציאה תירוצים כמו "באתי לבקר דודה". 

היא רצתה לעזוב את העיתונות בגלל האיומים על חייה, אבל בעלה הוא זה שדחף אותה ללכת אחרי החלום. "כשהתחתנו, עזבתי את העיתונות ועברנו לבית הוריו בהראט", אמרה. "תוך זמן קצר הוא החליט לחזור לקאבול כדי שאוכל לחזור לעיתונות. הוריו התנגדו ולחצו עלינו לעזוב את התחום בגלל הדאגה לשלומי, אבל בעלי התעקש. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את התחום הפלילי ולעבור לענייני נשים. זו היתה פשרה בין הקריירה שרציתי לשמירה על יחסים טובים עם משפחת בעלי". 

אחרי הראיון הקצר הזה, סימין יצאה לסקר עוד אייטם. הדבר האחרון שבנו אמרה לפני שיצאתי מהמשרד היה, "יש פתגם באפגניסטאן - כשאתה לובש חולצה עם כפתורים, אתה לא יודע מי יפרום את הכפתורים בסוף היום – האם זה יהיה אתה או שירותי הקבורה". 

איש אפגני מדבר לתוך מיקרופון ברחובות קאבולצילום: SOCIAL MEDIA/רויטרס

את הריאיון האחרון ערכתי עם עבידה, עיתונאית לשעבר. כשהיא החליטה על קריירה בתחום העיתונות, הוריה אמרו לה: "תעשי מה שאת רוצה, אבל תשמרי על פרופיל נמוך". היא החליטה להישאר מאחורי המצלמה. היא הגיעה למסיבות עיתונאים כמו כולם והלכה הביתה ב-8 בערב יחד עם שאר העיתונאיות, בזמן שהגברים נשארו. "אם את נשארת עם הגברים אנשים רואים ומרכלים", הסבירה.

למרות מאמציה לשמור על שמה הטוב, היו דברים שחזרו על עצמם. "מרואיינים היו מתקשרים אליי כדי לשאול מתי הכתבה תפורסם ואם אני רוצה להיפגש איתם לכוס קפה", אמרה. "והצילום ברחוב היה סיוט. גברים היו מתקבצים סביבי בזמן הצילום ומטרידים אותי מינית. גם סביבת העבודה לא היתה מדהימה וחברות לעבודה סיפרו לי על הטרדות שהן קיבלו מקולגות ובוסים. אנחנו יוצאות לסיקורים רק בליווי גברי ולכן אנחנו לא גמישות מספיק. לכן אנחנו הראשונות שמפטרים כשיש משבר כלכלי". בשלב מסוים עבידה הבינה שאינה רוצה קריירה בתקשורת ומצאה עבודה אחרת. החיים אינם דבש בשביל אישה עובדת, אבל רף הסיכון ירד למצב נסבל יותר. 

באותם ימים חציתי את קאבול לאורכה ולרוחבה במוניות ובפקקים בשביל הראיונות האלה. בסוף היום עיבדתי את המידע על מחשב 11 אינץ' בין הפסקות חשמל רבות שפקדו את קאבול. הייתי מוציאה טקסט ואומרת לעצמי – "איזו בובה של כתבה", ואז חושבת – "הלוואי שהיתה לי חצי מהאנרגיה שלהן כדי לפתח את הקריירה של עצמי". 

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker