"לפעמים אני מפנטזת על הגירה למדינה מערבית, שבה אישה יכולה לגור לבד": הרווקות המבוגרות של קאבול שוברות שתיקה

בחודשים האחרונים צפיתי עם שאר העולם במשפחות שניסון להימלט מאפגניסטאן, וחשבתי על הרווקות שחיו כ"נספחות" בביתן. נשים שיבחרו בנתיבי הבריחה המסוכנים של הפליטים או שייאלצו לחיות בקושי תחת שלטון הטליבאן, ללא חסות גברית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אישה בקאבול, אפגניסטאןקרדיט: AFP

בטור הקודם כתבתי על גירושים באפגניסטאן. אחרי שראיינתי כמה נשים גרושות, המשכתי לחפש נשים אחרות שחיות לבד. רציתי לראיין רווקות בנות 30 ומעלה. אחרי שנדיה סייעה לי למצוא מרואיינות גרושות, שאלתי אותה – "ומה עם רווקות מאוחרת?" הייתי בטוחה שאתקשה למצוא רווקות בגלל הקושי לחיות לבד בקאבול. 

"אה, כאלה יש הרבה", השיבה נדיה. "יש לנו היסטוריה רוויית מלחמות, ומלחמות לוקחות את הגברים. זה לא רק היחס המספרי בין המינים, זה גם הפערים שנוצרים ביניהם. היה דור של גברים שביזבזו את מיטב שנותיהם במלחמות גרילה בזמן שנשים השלימו תארים. איך מגשרים על פערים כאלה?"

התחלתי לראיין את סוהיילה, אישה בת 52 שאמרה לי, "אני רוצה להודות לך". 

"על מה?" שאלתי. 

"על זה שאת מראיינת אותי". 

"אבל אני צריכה להודות לך", אמרתי. 

"לא, את לא מבינה. תמיד רציתי שמישהו ישאל אותי את השאלות האלה, שיביע עניין ברגשות שלי ואיך אני מתמודדת. כולם בסביבה שלי מפחדים לדרוך על בהונות ולהעציב אותי, אז אף אחד לא מדבר על זה". 

סוהיילה למדה בגרמניה בשנות ה-20 שלה וסיימה תואר שני בתקופה שבה מעטים עשו זאת, במיוחד נשים. כשהיא מנסה להסביר למה היא לא התחתנה, היא אומרת: "התמקדתי בלימודים שלי ולא רציתי גבר שיקטע את תוכניותיי. אחרי התואר רציתי להתחתן עם אדם משכיל, אבל לא היו גברים כאלה. ההורים שלי היו בגישה דומה והניחו שלא אהיה מאושרת עם גבר חסר השכלה. הם סירבו להרבה מועמדים שביקשו את ידי ואישרו רק כמה בודדים. סירבתי לבודדים האלה מתוך פחד. על אף שהוריי אהבו אותי והתחשבו בדעותיי, חששתי שהם יטעו בשיקול דעתם בהחלטה כה גורלית".

מה שנראה נכון בזמנו נראה לה כיום כטעות. "כשאני רואה את חברותיי מחתנות את ילדיהן אני מתחרטת על ההחלטות שקיבלתי. חברותיי התפשרו על גברים פחות משכילים כי הן הבינו שאין הרבה גברים משכילים בנמצא. הייתי צריכה לנהוג כמוהן". 

"אבל היית חופשייה לבחור את הנתיב שלך ולבנות קריירה", אמרתי לה. 

"תפקיד ניהולי לא פותר את בעיית הבדידות", אמרה סוהיילה. "אני חיה עם משפחתו של אחי והם מתייחסים אליי בכבוד. אבל אני צריכה חבר נפש, במיוחד כשאני חולה. בנסיבות כאלה אחי עושה את המיטב כדי לטפל בי, אבל הוא הולך לעבודה בבוקר ואני צריכה מישהו שיישב לצדי ויגיש לי כוס תה".

בשלב הזה כבר השלמתי כמה ראיונות עם נשים גרושות ומצבן המורכב, עליו הרחבתי בטור הקודם. "יש פה כל כך הרבה נשים נשואות שהחיים שלהן אומללים", אמרתי לסוהיילה. "אולי חסכת לעצמך חיים קשים?"

"יש לי חברות שנשואות באושר", השיבה. "לא הכל פה שחור". 

שאלתי את סוהיילה איך היא מעבירה את זמנה הפנוי. "אני מתנדבת עם ילדי רחוב, מנסה לתת להם מרחב וכמה שעות לצייר ולשחק ולהיות ילדים במדינה שבה אין שום משאבים לטפל בהם". היא הראתה לי ציורים של ילדי רחוב. "זה האור שלי בחיים", אמרה.

סטודנטים באוניברסיטת קאבולצילום: SOCIAL MEDIA/רויטרס

"אני מבקשת את רשותו של אחי כדי לצאת למקומות"

למצוא דירת רווקות בקאבול היה דבר מסובך. העיר סבלה ממצוקת דיור בגלל זרם הפליטים שהגיע ממחוזות בטוחים פחות. רוב הדירות יועדו למשפחות או גברים שהצטופפו שבעה בחדר ושלחו כסף למשפחותיהם בכפרים. רווקה שרצתה לגור לבד היתה סיפור אחר. היה צריך למצוא בעל בית שיסכים להשכיר דירה לאישה כזו, וגם שיהיה הגון. רוב הרווקות נשארו לגור עם הוריהן או עם אח נשוי ומשפחתו. 

אמינה, בחורה נאה בת 30, התגוררה עם אחיה ומשפחתו. כששאלתי אותה אם הרווקות נותנת לה חופש, היא אמרה שבאפגניסטאן רווקות אינן חופשיות בכלל. "אשתו של אחי לא עוזבת אותי", אמרה. "ברגע שאני חוזרת מהעבודה היא דואגת שלא אשב לרגע. היא מעמיסה עליי את כל מטלות הבית – כביסת יד לכל הבגדים של ילדיה הקטנים, ניקיון, בישול. בגלל שאני רווקה היא רואה בי זוג ידיים פנויות. אני צריכה לשמור על יחסים טובים איתה בגלל שהיא אשתו של אחי ואני זקוקה לקורת הגג שלהם. אם הם רוצים הם יכולים להגביל את חופש התנועה שלי ואפילו למנוע ממני לעבוד. אני מבקשת את רשותו של אחי כדי לצאת למקומות והוא תמיד מברר איפה הייתי ומה עשיתי. אין לי מספיק כסף כדי לעשות מה שאני רוצה. לשכור דירה עם שותפות זו שערורייה ובושה למשפחה. אני לא יכולה לעשות להם את זה. לפעמים אני מפנטזת על הגירה למדינה מערבית, מקום שבו אישה יכולה לגור לבד בלי שיפתחו עליה עיניים". 

לאמינה יש חמש אחיות. ככל שהיא חושבת יותר על חיי הנישואין שלהן רעיון החתונה מרתיע אותה יותר. שתיים מאחיותיה איבדו את בעליהן במלחמות. הן סבלו מחיי הנישואים וגם מחיי האלמנות – הן היו תלויות בתמיכה של אחיהן וסבלו ממעמד נמוך יותר בבית. הסיכויים שלהן להתחתן מחדש שאפו לאפס. אחותה השלישית היתה בעיצומו של משבר נישואים מורכב שעליו היא לא רצתה לפרט. "אני  מפחדת שחיי הנישואים שלי יהיו אומללים באותה מידה", אמרה אמינה. "מצד שני, אני דואגת לעתידי כרווקה. אפילו אחיותיי חוששות מהאפשרות הזו ולוחצות עליי להתחתן למרות שהן נכוו מהנישואין שלהן". 

דמעה חמקה מעיניה של אמינה. נבוכה, היא ניגבה אותה בקצה החיג'אב. "יש לי קולגה שביקש את ידי", סיפרה. "אבל סירבתי מתוך פחד. אני עם רגל פה, רגל שם, חרדה מהחתול בשק ומתקשה להחליט. אני  רואה את חברותיי מתחתנות ועוזבות אותי. הן נשאבות לחיי הנישואים והקשרים מתפוגגים. המעגלים החברתיים שלי כוללים בעיקר רווקות צעירות ממני, חוץ משתי חברות טובות שהן רווקות בגילי. אחת מהן כמוני, מפחדת להתחתן. השנייה שרדה שריפה והפנים שלה מצולקות. היא מדוכאת וחרדה יותר ממני. חבל שלא התחתנתי בגיל צעיר. בגיל 30 קשה יותר לקבל החלטות". 

"זו טעות להפקיד החלטות על חייה של אישה בידי המשפחה שלה"

זחרה ישבה במשרד וחיכתה בסבלנות לתורה. היא היתה בת 45 עם סיפור חריג לגילה. כשהאליטות האפגניות נטשו את אפגניסטאן בהמוניהן היא נשארה במדינה ולא חשבה לבקש מקלט. את התואר השני שלה היא סיימה בקאבול. היא עבדה במשרד ממשלתי וכשהטליבאן עלה לשלטון היא וכל הנשים שעבדו במשרדה פוטרו. למזלה, היא מצאה עבודה באחד מארגוני הסיוע המעטים שעדיין עבדו תחת שלטון הטליבאן. היא עבדה בתחום בריאות הציבור. היא זכרה את הימים שבהם ביקרה משפחות רבות בבתיהן, שוחחה עם נשים על הרגלי הגיינה ובריאות, וגם עם בעליהן שישבו מעבר לווילון שנתלה בסלון.  

לאורך השנים האלה מחזרים באו והלכו ותמיד סורבו. "ההחלטה היתה בידיהם של הוריי ואחיי", אמרה זחרה. "הם דחו כל גבר שהגיע. גם הם רצו חתן משכיל עם תואר שני אבל לא היתה חיה כזו. בעיניהם אף אחד לא היה טוב מספיק בשבילי. אני חושבת שהם אהבו אותי יותר מדי. היום אני מבינה שזו טעות להפקיד החלטות על חייה של אישה בידי המשפחה שלה". 

נשים באפגניסטאן לומדות לתפעל מחשבצילום: AP

היא חיה בבית אחיה ומטפלת באימה החולה. "אבי מת לפני חודשיים", אמרה בדמעות, כי זה היה הדבר ששבר אותה – "בימיו האחרונים הוא אמר שהוא מתחרט על מצבי ועל חלקו בדבר". 

"אולי אפשר להתגמש בחוקי החיזור בגילך?" שאלתי אותה. "לא ייתכן שהמחזרים עדיין צריכים לבקש רשות מאחייך?"

"החוקים לא משתנים עם הגיל", הסבירה. "גם בגיל מאה אישה לא יכולה לצאת לדייטים מיוזמתה. לא רק שאחיי והוריי צריכים לאשר את החתן, הם לא יכולים לחפש אותו באופן פעיל. הגברים הם אלה שצריכים לפנות, ובגיל הזה הם כבר לא פונים".

"יש יתרונות בלהיות רווקה?" שאלתי אותה. 

"אחיי מכבדים אותי", ענתה. "אני אחותם הגדולה. פירנסתי אותם כשהיו צעירים ומימנתי את לימודיהם. אני עושה מה שאני רוצה בלי לשאול אף אחד. אבל שם נגמר היתרון. הבעיות יתחילו כשאחיי ימותו וילדיהם יהיו עסוקים בלטפל במשפחותיהם".

באותה תקופה רווקות היתה אחד מהנושאים שחקרתי במהלך מסעותיי בעולם. רוב הרווקים מצאו דברים חיוביים ברווקות שגרמו להם להישאר שם מלכתחילה. אבל המרואיינות האפגניות אמרו בפשטות – "רווקות היא מצב גרוע באפגניסטאן", והתקשו למצוא צדדים חיוביים בדבר. הן פרצו בבכי שהדביק את כל המשרד, גם את האלמנה שישבה שם והקשיבה. אני חושבת שנגעתי בנקודה הרגישה ביותר בחייהן, נקודה שהן בנו חומות סביבה כדי שיוכלו לתפקד ולמצוא משמעות בחייהן. 

כמה ימים אחר כך נדיה התקשרה אליי כדי לספר לי שהראיון טלטל אותן ושהן חוששות מההשלכות. הבטחתי שלא יהיו תמונות ושהשמות יהיו בדויים. שלחתי את הכתבה לעיתונים שונים, אך אף עיתון לא התעניין בה והיא לא פורסמה. רווקות היתה נושא "קיטשי" של מדורי נשים ו"טורים שממלאים משבצת". התעסקות בה התמצתה ב"עשר סיבות להיות רווקה" ו"עשרת הדייטים הגרועים". אפגניסטאן היתה נושא ביטחוני, מדינה שבה דברים מתפוצצים. היא הופיעה ב"חדשות עולם" כשהיה פיגוע גדול מספיק, וזהו. אף אחד לא התעניין בחייהן של רווקות אפגניות. 

שש שנים לאחר מכן צפיתי עם שאר העולם במשפחות שהצטופפו בשדה התעופה של קאבול או נתקעו מחוץ לשדה. העיתונים הראו ילדים חסרי בית והורים שניסו למלט את ילדיהם למטוס. אני חשבתי על הרווקות שחיו כ"נספחות" בביתן. נשים שיבחרו בנתיבי הבריחה המסוכנים של הפליטים או שייאלצו לחיות בקושי תחת שלטון הטליבאן, ללא חסות גברית.   

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker