"את צריכה ללכת עם הגבר ההוא שם, הוא בעלך. זו מסיבת החתונה שלך. מה, לא ידעת?"

רציתי להבין איך גרושות מסתדרות באפגניסטאן. דיברתי עם כמה נשים ועמותות, והתמונה שהצטיירה היתה עגומה במיוחד ■ יש נשים שמצבן כה גרוע שהן בורחות מהבית. בעבר החוק לגביהן היה ברור – לעצור אותן, להחזיר אותן לביתו של הבעל המכה, או לאסור אותן לשנים רבות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גבר אפגני מקשט רכב לקראת חתונהקרדיט: WANA NEWS AGENCY/רויטרס

בשהייה הקצרה באפגניסטאן הבנתי כמה קשה לחיות לבד בחברה שבה המשפחה היא הכל ומעמד האישה כמעט ואינו מוגדר. רציתי לדעת איך מסתדרות באפגניסטאן נשים שחיות בסטטוס יחיד. אנשים טובים הפנו אותי לגרושות, אבל ביקשו שלא אספר להן איך השגתי את המספר שלהן. במצב הזה היה ברור ששיחת הפתיחה תהיה מביכה. התקשרתי לנשים האלה, הצגתי את עצמי כעיתונאית ואמרתי שאני מכינה כתבה על גירושים באפגניסטאן. אישה אחת איפשרה לי לומר כמה מילים לפני שהעבירה את הטלפון לאחיה. האח איים: "אני עובד בחברת הסלולר ואני יכול לגלות מי את!" והמשיך באיומים גם אחרי שהתנצלתי וניתקתי את הטלפון. היה ברור שהמשפחה הזו התרגלה להצקות, אולי בגלל שאחותו התגרשה. 

אישה אחרת בשם נדיה ענתה לפלאפון, שמעה את הפתיח שלי ואמרה: "אני רואה שכל קאבול שמעה על הגירושים שלי. הנחתי שזה יקרה, אבל תוך חודש?" נדיה היתה אזרחית זרה שהגיעה לאפגניסטאן בעקבות בעלה האפגני. כשהיא ראתה את הבגדים ההודיים שלבשתי, טוניקה ושרוואל, היא אמרה: "גם אני הגעתי לכאן עם בגדים כאלה. העירו לי שהטוניקה קצרה מדי ושכך מתלבשות רקדניות וזונות. התרבות פה היתה הרבה יותר נוקשה מהיום".

נדיה הכירה את בעלה לפני שלושה עשורים במכללה שבה למדה. הוריה ניסו למנוע את החתונה והזהירו אותה מהחוקים הנוקשים באפגניסטאן, אך נדיה היתה מאוהבת והלכה אחרי בחיר לבה. הם הקימו משפחה באפגניסטאן, וכשהצבא הסובייטי פלש אליה הם ברחו משם. כשארה"ב פלשה לאפגניסטאן הם חזרו למדינה. 

"היו לי שלושה עשורים של נישואים טובים", היא אמרה. "אבל יום אחד הוא החליט שהוא רוצה לשאת שלוש נשים. אני לא יודעת מה עבר עליו ואני מודאגת ממצבו. אני חושבת שהוא במשבר קיצוני של אמצע החיים על גבול מחלה נפשית". בשלב הזה נדיה רצתה להתגרש. באפגניסטאן רק הגבר יכול לגרש את אשתו ולא להפך. יתרה מכך, אישה נשואה אינה יכולה לעזוב את בית בעלה ולחיות כ"פרודה". 

"אני אישה פרקטית," אמרה. "אמרתי לו: קח שלוש נשים, אני לא אעצור אותך, אבל ביום שזה יקרה אני אפסיק לאהוב אותך. זה משאיר לך שתי אפשרויות: לחיות עם אישה שלא תאהב ולא תכבד אותך או לתת לי להתגרש". בסוף בעלה נתן לה גט, או "טלאק" והיא עברה לדירה משלה. במחווה הנחשבת חריגה באפגניסטאן, עשרות חברים וקרובי משפחה הגיעו לבקר אותה בדירתה החדשה כדי לתמוך בה. בינתיים בעלה הספיק להתחתן עם כמה נשים צעירות. "הסיפור שלי אינו המקרה הטיפוסי של הגרושה האפגנית", סיפרה. "אני חושבת שקיבלתי את הגט ואת התמיכה הקהילתית בגלל מוצאי הזר. הלכתי אחרי בעלי לאזור מלחמה, הקרבתי הכל, חייתי פה הרבה שנים והייתי מעורבת בפרויקטים למען הקהילה. הם העריכו את זה".

על אף שהיא היתה מרואיינת, נדיה לא פסחה על מנהגי האירוח והגישה ערימות של אוכל אפגני. בין התה לממתקים היא אמרה – "אני לא מייצגת את הגרושה האפגנית, אבל אני מכירה ארגונים שמתעסקים בזה, שם תוכלי לקבל יותר מידע", והיא נתנה לי מספרי טלפון.

משפחה אפגנית בקאבולצילום: STRINGER/רויטרס

"הרוב מעדיפות לסבול בשקט מאשר להתגרש"

הגעתי לעמותה שמסייעת לנשים בהליכי גירושים. ישבתי במשרד שלהם עם עורכת דין בשם פאטימה. היא הסבירה לי איך גירושים עובדים באפגניסטאן. הגבר הוא זה שמגרש את אשתו ולא להיפך. כדי שבית המשפט יכפה גירושים חייבות להתקיים כמה סיבות – אי תפקוד מיני שלא מאפשר להוליד ילדים, אי יכולת לפרנס, היעדרות הבעל למשך יותר משלוש שנים או אלימות קיצונית במיוחד. 

להתגרש בגלל אלימות קיצונית קשה יותר משנדמה. "לפני כפיית גירושים, בית המשפט נותן לגבר הזדמנות נוספת בתנאי שהוא יתחייב לשנות את התנהגותו", אמרה פאטימה. "בנוסף לזה, נטל ההוכחה נופל על האישה. היא צריכה לאסוף חמישה עדים שיעידו על קיומה של אלימות קיצונית. פה אני נתקלת בקשיים. אם משפחת האישה לא רוצה שהיא תחזור לבית הוריה בשל הבושה, או אם זקני הכפר מתנגדים לגירושים, או אם משפחת הבעל חזקה ומיוחסת – איך היא תמצא עדים? המשפחה המורחבת תלך רחוק כדי למנוע את הגירושים. אני מקבלת בשגרה איומים ממשפחות של בעלים מתוסכלים. כבר היו כאלה שהגיעו אלי הביתה. פעם משפחתו של הבעל הגיעה לבית המשפט עם קלשונים והמאבטחים נאלצו לפנות אותם מהאולם. הקריירה שלי כעורכת דין מסוכנת. למרות זאת, בעלי תומך בקריירה שבחרתי. זה לא מובן מאליו. 

"המתגרשות הן מיעוט. הרוב מעדיפות לסבול בשקט מאשר להתגרש. הסיבה העיקרית היא הילדים. לפי החוק האפגני, בנים להורים גרושים נשארים בחזקת האם רק עד גיל 7 ובנות עד גיל 9. אחרי זה הם עוברים לגרוש או למשפחתו המורחבת. חלק מקורבנות האלימות יילחמו כדי להביא את בעליהן לכלא, אבל יעדיפו להישאר נשואות בזמן שהוא מרצה את עונשו. כך הן מקבלות הפסקה מהמכות בלי לאבד את הילדים למשפחתו של הבעל".

נשים ברחובות אפגניסטאןצילום: AP

פאטימה הביאה למשרד לקוחות שהסכימו להתראיין. אחת מהן היתה יקוט, שנישאה לבעלה בגיל 22 בגלל שאשתו הראשונה היתה עקרה. בעלה ואשתו הראשונה נהגו להכות אותה. למרות פניותיה לבית המשפט לא נעשה דבר בעניין. "המשפחה המורחבת פנתה למועצת הזקנים, והם החליטו שאנחנו צריכים להישאר יחד", אמרה. ואז האישה הראשונה הצליחה ללדת ויקוט כבר לא היתה נחוצה. בעלה גירש אותה בלי למצמץ והתחמק מתשלום המוהר המחויב על פי חוק. "אני חוששת שהתינוק שלי יעבור לאביו בעוד שש שנים", אמרה יקוט, "החוק מאפשר לו לקחת את הילד והוא לא מתכוון לוותר על זה". 

לקוחה אחרת קיבלה גירושים מבעלה אחרי שנים של מאבק. הוא היה מתעלל בה ומביא לביתם זונות. למרות זאת, בית הדין לא כפה עליו גירושים. עד שיום אחד הוא חצה קו אדום – הוא הסיע אותה לביתם של אביו ואחיו הרווקים, והשאיר אותה שם לבדה, דבר שהיה אסור באפגניסטאן. גם האב והאחים לא שמחו לקבל את ה'הפתעה' שנחתה עליהם. אחרי האירוע הזה בית המשפט כפה גירושים, אבל המאבק לא הסתיים בזה. ללקוחה היתה ילדה בת 5 שהגיעה איתה למשרד, עלתה על כיסא שהיה גבוה ממנה וכמו אדם מבוגר המתינה בסבלנות לסיום הראיון. אימה חששה שהיא תעבור לחזקת האב בעוד כמה שנים. 

יש נשים שמצבן כה גרוע שהן אורזות הכל ובורחות מהבית. בעבר החוק לגביהן היה ברור – לעצור אותן, להחזיר אותן לביתו של הבעל המכה, או לאסור אותן לשנים רבות על "פשעי מוסר".  העמותה של פאטימה הפעילה מקלט לנשים כאלה. מקלטים דומים היו גם בהראט וקונדוז והם הופיעו בתקשורת חדשות לבקרים. נשים שהתפרסמו "בזכות" סיפורן הקשה, כמו ביבי עאישה שבעלה כרת את אפה, התראיינו לתקשורת מהמקלטים האלה. כתבים זרים היו מבקרים בהם. העמותות שניהלו את המקלטים נלחמו כדי שקורבנות האלימות יופנו אליהן במקום לכלא. לפעמים הן הצליחו. המקלטים התמודדו עם איומים מהטליבאן ומהמשפחות של הדיירות שנחשבו ל"מופקרות". נוכח הנסיבות, סידורי האבטחה במקלטים היו כה קפדניים שלא הצלחתי לארגן ביקור בהתראה קצרה. פאטימה קראה לאחת מעובדות המקלט, איינה, וזו הגיעה למשרד להתראיין. 

"לפני שלוש שנים נחקק החוק למניעת אלימות", אמרה איינה. "מאז אין שום איסור על אישה לברוח מבעלה כל עוד היא לא נאפה ולא התארחה בביתם של זרים. אבל חוק לחוד ומציאות לחוד. נשים שבורחות מבעליהן נעצרות ברחוב ומובאות למשפט. אם הן לא זוכות לייצוג משפטי זה עלול להסתיים במאסר. אנחנו מנסות להגיע אליהן לפני שזה יקרה, אבל לפעמים הגבר מצליח לשחד שופט, והשופט כופה על אשתו לחזור אליו. המערכת מושחתת".

אישה אפגנית וילדיה ברחובות קאבולצילום: Felipe Dana/אי־פי

"בחתונה שיחקתי עם החברות שלי, הייתי ילדה"

בהמשך הגעתי דרך המלצות למוסטפא שעבד בעמותה אחרת. הוא סייע לי לראיין את פחרי, אישה שהעמותה שלו מסייעת לה. חייה של פחרי לא האירו לה פנים. בגיל 15 יצאה פחרי למסיבת חתונה עם אחיותיה. בסוף המסיבה היא התכוונה לחזור הביתה, אבל אחיותיה אמרו לה - "את לא יכולה לחזור איתנו. את צריכה ללכת עם הגבר ההוא שם, הוא בעלך. זו מסיבת החתונה שלך, מה, לא ידעת?". פחרי זכרה שהיא חתמה על מסמכים כלשהם מול המולה (כינוי לכהן דת איסלאמי), ושמישהו "ייצג" אותה ואמר למולה שהיא "מסכימה", לא ברור על מה. "אני זוכרת שבכיתי באותו יום", אמרה פחרי. "בחתונה שיחקתי עם החברות שלי, הייתי ילדה, לא היה לי מושג מה אישה אמורה לעשות עם בעלה. הוא היה בן 27, מובטל ומכור לצ'אראס שלא עשה כלום בחיים שלו". 

"צ'אראס?!" שאלתי את מוסטפא, "מה שמפיקים מקנביס?"

"כן", הוא אמר. 

"אפשר להתמכר לצ'אראס?!"

"זה צ'אראס אפגני", הוא הסביר. "לא כמו החשיש שלכם. אנשים מתמכרים ומפסיקים לתפקד. אנחנו קוראים לאנשים כאלה צ'אראטי". 

פחרי המשיכה לספר על בעלה לשעבר - הוא הזניח את הילדים שלו והם שרדו רק בזכות סיוע של אחיה. "הדבר היחיד שאפשר לומר לטובתו זה שהוא לא היכה אותי", אמרה פחרי, "אבל הוא לא נתן לי לעבוד והייתי אומללה. אני בת 38, אבל נראית בת 55". 

פחרי התחננה לבעלה במשך שני עשורים שיגרש אותה. זה קרה רק בזכות המולה המקומי שהצליח לשכנע אותו. "אם אגרש את אשתי, איך אראה את הפרצוף שלי בקהילה?", שאל הבעל את המולה, וזה ענה לו: "אתה לא מצליח לפרנס את אשתך והילדים ובעיני כולם זה גרוע יותר". הבעל חתם על הגירושים וגם על מסמך שמאפשר לפחרי לגדל את ילדיה לבד בגלל שאין ביכולתו לדאוג להם. פחרי עברה לגור לבדה והחלה לעבוד. היא שמרה על פרופיל נמוך כי השכנים החדשים ריכלו - אישה שגרה לבד היא מטרה קלה לרכילויות. היא נרשמה לבית ספר למבוגרים כדי להשלים שנות הלימוד שהחסירה בתיכון. היא סיפרה שהיא מרוצה מחייה החדשים, אך בני משפחתה לא סלחו לה על הגירושים ולא אהבו את הנתיב החדש שהיא בחרה לעצמה. 

נשים דורשות את זכויותיהן תחת שלטון טליבאן בזמן מחאה בקאבולצילום: Wali Sabawoon/אי־פי

בניגוד למה שצפיתי, לעוסקים בדבר היו דעות שונות בנושא. עובדת עמותה וגרושה בת 60 אמרה לי בבירור: "צריך לשנות את החקיקה. לא ייתכן שרק צד אחד יוכל להתגרש". אבל מוסטפא טען כי "החוקים באפגניסטאן הם חוקי האיסלאם, ואנחנו אנשים מאמינים. זו הדת שלנו ואי אפשר לשנות אותה". עובדת בעמותה אחרת אמרה: "אני לא הייתי רוצה שיהיו לנו חוקי גירושים כמו במדינות המערב. אני לא רוצה שבית המשפט יאשר גירושים באופן אוטומטי, גם במקרי אלימות. גירושים צריכים להיות המוצא האחרון כי הם הורסים משפחות וקהילות. יש לנו באפגניסטאן חוקים טובים, אם רק יאכפו אותם תהיה לנו חברה טובה יותר. הבעיה היא שאין אכיפה וזה מגיע למצב שמחתנים ילדות בניגוד לרצונן". 

זה היה אחד המקרים שבהם הבנתי כמה המציאות שם מורכבת. השהות הותירה בי תהיות רבות על תפישות שגורות בחברה שאני לא מצליחה להבין. 

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker