"התקשר אליי אדם זר, אמר שהוא רוצה לצאת איתי, שתמיד נראיתי לו יהירה ושהוא רוצה 'לשבור' אותי"

לצד ההפתעה על סצנת המסיבות בקאבול, זכיתי להפתעה נוספת, פחות נעימה: תופעת ה'מציקנים' - גברים שגונבים או מזייפים תמונות עירום של נשים ומאיימים שיפיצו את התמונות או ישלחו לקרובי משפחה אם לא יקבלו כופר

תמר ברס
תמר ברס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נשים אפגניות בקאבול, החודש. גורל האפגנים בכלל והנשים האפגניות בפרט אורב לכל מדינה שכוחות האיסלאם עתידים להשתלט עליה
תמר ברס
תמר ברס

בטור הקודם סיפרתי על חוויותיי כאורחת בקאוץ' סרפינג באפגניסטאן. המארחת הבאה שלי היתה אמנית שהגיעה לאפגניסטאן כדי ליצור אומנות. 

"אבל למה דווקא בקאבול?" שאלתי אותה. 

"אני מתה על העיר הזאת!" היא אמרה, "מחיה זולה, מסיבות טובות". 

"מסיבות טובות? באפגניסטאן?"

חגיגות יום העצמאות האפגני בקאבול, 2017צילום: Massoud Hossaini/אי־פי

"כן, מה חשבת? שהם רק מתפללים כל היום?"

היא הרימה טלפונים לחברים ועובדות סיוע שהסתדרו בהסעה ונסענו כולנו למסיבה. הגענו לבניין שנראה כמו כל בניין בשכונה טובה בקאבול - מוקף בחומה גבוהה עם שער ברזל ושומר. אחרי שהשומר הכניס אותנו וסגר את השער, הבנות מיהרו להוריד את כיסויי הראש והבגדים הצנועים. "את יכולה להוריד את הצ'אדור", אמרה האמנית. "לא צריך אותו כאן". אחרי שבועיים בקאבול, זה הרגיש כמו להתפשט. 

רוב המסיבות בקאבול היו סגורות לרשימה מיוחדת של זרים ועובדי שגרירות, אבל המסיבה הזו היתה פתוחה לקהל הרחב. המסיבה התקיימה במועדון ידוע, אחת מאותן בועות שבהן חיילים אמריקאים, עיתונאים ועובדי סיוע התכנסו כדי לעשות מה שהם רוצים, מוגנים מעיניו השופטות של הציבור. עם הזמן המקומות האלה נהפכו למטרות מבוקשות של הטליבאן. כמה חודשים לפני שהגעתי לאפגניסטאן היה שם פיגוע. האנשים שפגשתי במועדון אמרו שמאז האווירה נעכרה והמועדון התרוקן מעט.

ליד הבר היתה במה קטנה עם הופעות של אמנים מתחילים. בקהל היה זוג אמריקאי שהתנשק ונמרח על הקיר. "כן, זה רגיל פה", אמר לי אורח בשם פיאז שתפס אותי בוהה בהם. לרגע חשבתי שאולי אני נמצאת בתל אביב ושהמסע באפגניסטאן הוא רק חלום. כבר היו לי חלומות כאלה בעבר. "גם באפגניסטאן רואים דברים כאלה", הוסיף. פיאז היה חיית מסיבות שקיפץ ממסיבה למסיבה. "הדבר היחיד שלא תראי פה זה בנות אפגניות", הוא אמר. 

הצצה מתוך רשת של כיסוי הבורקה על חנות בגדים בקאבולצילום: Farzana Wahidy / AP

הוא צדק. בחדר היו יותר גברים מנשים, וכל הנשים היו זרות. הגברים האפגנים באו ליצור קשרים. הסטודנטים המקומיים נראו ביישנים ומאוכזבים שאין בסביבה בנות בגילם. "היתה אפגנית אחת שהיתה באה לפה הרבה", אמר פיאז, "היא לבשה בגדים שאף אחת לא תלבש בחוץ. מישהו התאהב בה קשות אבל היא דחתה אותו. אז הוא לקח את הטלפון שלה בלי ידיעתה, חיטט בתמונות שלה והעביר אותן לטלפון שלו. התמונות הראו אותה לובשת מחשוף ורוקדת עם זרים. הוא השתמש בזה כדי לסחוט אותה. הוא אמר לה שהוא יפיץ את התמונות האלה ברשת אם היא לא תשכב איתו. היא הסכימה כי האפשרות השנייה היתה גרועה יותר, אבל זה לא עזר. הוא צילם את האקט ללא ידיעתה, והפיץ את הסרטון ברשת. מאז היא וכל משפחתה נעלמו מקאבול כאילו בלעה אותם האדמה. אף אחד לא יודע איפה הם נמצאים עכשיו. זה היה ממש מוזר". 

הסיפור הזה הטריד אותי, בין השאר בגלל שהוא נשמע מוכר. שמעתי סיפור דומה בביקור הראשון שלי באפגניסטאן. "זה קורה פה הרבה?" שאלתי את פיאז. "כן", הוא ענה. "קוראים להם 'מזאהם' - 'מציקנים' בדארי. יש כאלה שממש מתפרנסים מזה. יש להם כמה "חברות" שלא יודעות אחת על השנייה בגלל שכל נושא הדייטים פה חסוי ונשאר מתחת לרדאר. הם מתחברים לבחורה, רוכשים את אמונה, מצלמים אותה ברגעים אינטימיים או משתלטים על הטלפון שלה וגונבים תמונות. הם מאיימים על הבחורה שהם יפיצו את התמונות ברשת או ישלחו אותן לקרובי משפחה, ודורשים כופר. בנות ישלמו הרבה כדי להציל את עצמן. התופעה נהפכה לנפוצה כל כך שהממשלה התחילה לדרוש מכל חברות הסלולר לצלם את הדרכון של כל לקוח חדש".

"אני חושבת שעכשיו אני יודעת על מה אני רוצה לכתוב כתבה", אמרתי לו, והוא היה מופתע. "אבל זה נושא בנאלי", הוא אמר. "זו תופעה כל כך נפוצה, מי לא מכיר סיפור כזה?"

פיאז צדק. התופעה היתה כל כך נפוצה ועיתונאים זרים התעלמו ממנה. הופתעתי כששני עיתונים רצו לקנות ממני את הכתבה הזו אחרי שיצאתי מאפגניסטאן, לא באמת חשבתי שמישהו יתעניין בזה. במסעות הבאים למדתי שיש הרבה תופעות נפוצות שנבלעות ברקע; זהו טבען של בעיות חברתיות.

קאבול, 2015צילום: תמר ברס

"גברים תמיד מצליחים להתחמק מדברים כאלה ונשים לא"

נושא ה'מציקנים' המשיך לעלות באקראיות, לפעמים עם נשים שראיינתי בנושאים אחרים. "בנות לא אוהבות להודות שזה קרה להן", אמרה מרואיינת בשם וואהידה, "זו חוויה מביכה. אני מעדיפה לשכוח אותה". הסיפור שלה היה מטריד במיוחד - "חברה שלי מהלימודים יצאה עם פסיכולוג", אמרה. "אחרי שהוא רכש את אמונה היא הראתה לו תמונות שבהן היא הצטלמה עם חברות. אני הופעתי בתמונות האלה. מסתבר שמצאתי חן בעיניו והוא השיג את המספר שלי. יום אחד אני מקבלת טלפון מאדם שאני לא מכירה. הוא אומר לי שהוא מחזיק בתמונות שלי ומאיים עליי שהוא יערוך אותן בפוטושופ כדי ליצור תמונת עירום ולהפיץ ברשת. כששאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא אמר שהוא רוצה לצאת איתי. הוא אמר שהוא ראה אותי הרבה באוניברסיטה, שתמיד נראיתי לו יהירה ושהוא רוצה 'לשבור' אותי. 

"התייעצתי עם אחי, הוא אמר לי לקבוע איתו 'דייט' ולדאוג שדוד שלי יהיה שם. קבעתי דייט עם ה'פסיכולוג' בלובי של מלון והתקשרתי לדוד שלי. סיפרתי לו את כל הסיפור. בהתחלה הוא לא האמין לי. הוא היה בטוח שניהלתי רומן עם הפסיכולוג. אמרתי לו – אתה חושב שהייתי מזמינה אותך לדייט אם הייתי מנהלת איתו רומן?! 

"כשהגעתי ללובי הופתעתי למצוא אדם אלגנטי לבוש בחליפה, משכיל, מדבר בשפה רהוטה. דיברתי איתו כמה דקות ואז סימנתי לדוד שלי להיכנס. עזבתי את המקום מיד ונתתי לדוד שלי לצעוק עליו: 'תן לי את התמונות אם הן באמת קיימות!' הפסיכולוג אמר – 'אני לא אראה לך את התמונות האלה בגלל שאני איש הגון, אבל הן קיימות. אחייניתך ניהלה איתי רומן'. הוא היה כל כך רגוע ורהוט שהוא כמעט שיכנע את דוד שלי. "הוא לא מימש את האיומים שלו, אבל הוא המשיך להטריד אותי בטלפון. במקביל הוא המשיך לצאת עם חברתי וזה נמשך שנים. הוא אפילו איים עליה שהוא יפרסם את התמונות שלה. אולי בגלל זה הם התארסו. אני חושבת שיש לה מה להסתיר".

מישהי אחרת שאקרא לה כרימה סיפרה: "יש כאלה שמעלים תמונות סתם, בלי לדבר עם הבחורה ובלי לדרוש ממנה שום דבר. פעם מצאתי את התמונות שלי בפרופיל פייסבוק מזויף שמישהו פתח תחת שמי. אלה היו תמונות מאירוע משפחתי פרטי. רק קרוב משפחה יכל לעשות את זה. אני חושדת בבני הדודים שלי".

"התעמתת איתם? סיפרת להורים?" שאלתי אותה. 

"לא", היא אמרה, "אף אחד לא יאמין לי שהם מסוגלים לעשות את זה. היו מאשימים אותי שאני מרשה לדבר כזה לקרות. גברים תמיד מצליחים להתחמק מדברים כאלה ונשים לא".

כששאלתי על התופעה בארוחת חברים, מישהו אמר: "זה קרה לחברה שלי. היא בכתה, אמרה לי שמישהו טוען שיש לו תמונות שלה והיא לא יודעת מי זה. היא התחננה שלא אתעמת איתו כדי שהוא לא ימהר להפיץ את התמונות. אבל אני התעקשתי. כשהמציק התקשר אליה לקחתי את הטלפון ואמרתי לו – 'תפיץ את התמונות, נראה אותך!' בשלב הזה המציק התקפל. היה ברור שאין לו כלום ביד ושהוא רק ניסה להרוויח כסף בצורה אקראית". 

נשים אפגניות משתתפות באירוע לציון יום האישה הבינלאומי בקאבול, 2021צילום: Rahmat Gul / AP

בורקה וירטואלית

בהמשך הביקור באפגניסטאן פגשתי את אפרוז, זו שאירחה אותי בביקור הראשון. היא התחתנה עם בחיר ליבה אחרי שנים של קשיים ומכשולים. היא חזרה מהחתונה, שהתקיימה בעיר אחרת, באמצע הביקור השני שלי. נפגשנו בצומת הראשית שתיארתי בפרקים הקודמים, זו שניצבה בין השוק לתעלת המסוממים. "בואי מהר, מסתכלים עליי", היא אמרה בטלפון. הצומת היתה פקוקה והרכבים עמדו. שילמתי לנהג ונטשתי את המונית. הלכתי ברגל לנקודת המפגש ומצאתי אותה מנסה להחזיק מעמד במקום שבו גברים נעצו מבטים בכל בחורה שהתעכבה ברחוב מעט יותר מהנדרש. הלכנו משם. 

"האווירה כאן קריפית בצורה בלתי נסבלת", אמרתי לה. 

"כן", היא אמרה, "בגלל זה אני מתפתה לפעמים להסתגר בבית ולהימנע מדברים פשוטים כמו קניות או בילוי. ברגעים כאלה אני נזכרת בעצה של אחותי – 'אם את צריכה לנשום, תנשמי', ואני אוזרת אומץ ויוצאת". 

גם איתה העליתי את נושא המציקנים. "אני סובלת מהם כל הזמן", אמרה. "ההצקות מגיעות מקרובי משפחה רחוקים. הם איימו לקחת את תמונת הפייסבוק שלי, לעשות פוטושופ ולהפיץ את התמונות. אין מה לעשות חוץ מלהתעלם מהם. ההורים שלי מגבים אותי". 

שאלתי אותה מה קרה לגולנאז, שכנתה לשעבר. לגולנאז היה "חבר מציק" שגנב מהטלפון שלה תמונות שלה ושל חברותיה. אפרוז הופיעה בתמונות בלבוש נורמטיבי, ול"חבר" יש פוטושופ אבל אין גבולות. "הבעיה הזו נפתרה", סיפרה. "גולנאז הלכה עם חברות לתחנת המשטרה והגישה תלונה. בשנים האחרונות המשטרה השתפרה בנושאים האלה. היא תפסה את המציק. הם מצאו אצלו מאות תמונות של הרבה נשים. מסתבר שהוא התפרנס מזה במשך שנים". 

התחלתי להבין למה בנות שפגשתי הציגו בפייסבוק פרופילים ללא פרטים אישיים מלבד תמונות גנריות של פרחים, לבבות, דמויות מנגה וסלוגנים דתיים או ניו-אייג'יים. זו היתה הבורקה הווירטואלית שלהן. דרך להגן על עצמן מעולם שבו קשה לסמוך על אנשים. 

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker