"המשרד שלנו זה כמו הזאב מוול סטריט. אפילו יש לנו גמד שאנחנו זורקים"

ב-2015 חיפשתי קאוץ' סרפינג באפגניסטאן, ופגשתי את עבדול, שהקים חברת סטארט-אפ בעיר. במשרד שלו היו עובדים משני המינים והם התרגלו לדבר בחופשיות ולהתבדח הרבה. זה הרגיש יותר כמו בועה היפסטרית שהוצנחה לתוך קאבול מאשר משרד אפגני

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קאבול ב-2015קרדיט: תמר ברס

ב-2015 אתר האינטרנט "קאוץ' סרפינג" (גלישת ספות) היה בשיא פריחתו. האתר שידך בין תרמילאים למארחים מקומיים בכל העולם והיה שימושי במיוחד במדינות שבהן המלונאות לא היתה מפותחת. הוא חילחל גם לאפגניסטאן בטפטוף אטי, כמו כל דבר. אפגנים שחשקה נפשם להכיר "מערביים" ולשפר את השפה האנגלית נרשמו לאתר. תרמילאים נרשמו כדי לחוות את הכנסת האורחים האפגנית ולפתור את בעיית המלונות. 

נסעתי לקניון של קאבול, התחברתי לווייפיי, נכנסתי לקאוץ' סרפינג וחיפשתי מארחים. הקאוץ' סרפינג האפגני היה עלוב למדי. היו בו 560 מארחים פוטנציאליים, מתוכם רק 40 עם תמונה בפרופיל ובודדים שהציגו המלצות של תיירים. חלקם הפסיקו לענות להודעות. אחרים ענו לי כדי להסביר שהם עזבו את המדינה לצמיתות וטוב שכך. לשם השוואה, בעיר אירופית ממוצעת היו אלפי מארחים פעילים בקאוץ' סרפינג עם המלצות ואירועים למארחים ולתיירים – מסיבות, חילופי שפות וטיולים. 

מארחים שפגשתי בקאבול סיפרו לי שפעם היתה להם קהילה מגובשת של גולשי ספות עם אירועים ומפגשים. "בגלל הפיגועים מספר התיירים צנח וזה כבר לא מה שהיה פעם", הם אמרו. "גם הצבא האמריקאי התחיל להתקפל ואיתו הרבה עיתונאים זרים. הם הבינו שאנחנו כבר לא מעניינים את התקשורת. אנחנו מנסים להרים את הקהילה מחדש, אבל זה לא קל". 

מבית הקפה בקניון פניתי לשורה של מארחים שהפרופיל שלהם היה יחסית סביר. הראשון שענה היה אפגני בשם עבדול שהקים חברת סטארט-אפ בעיר. הוא צבר הרבה המלצות ונענה כמעט לכל תייר שבא. את התיירים הוא אירח בחדר האורחים של המשרד שלו.

כשבאתי למשרד שלו מצאתי אותו יושב לקפה עם עיתונאי צרפתי מתחיל בשם אלברט. כמוני, גם הוא ניסה את מזלו באפגניסטאן וקיווה להתבסס בתחום העיתונות. אלברט היה עיתונאי עצמאי, וכמו עצמאים רבים הוא טייל בעולם, רדף אחרי כתבות וניסה למכור אותן לכל עבר. מכל צורות המדיה, הוא התמקד דווקא ברדיו, תחום שבו עיתונאי אירופאי הרוויח רק 100 יורו לכתבה. 

"אני מסתדר", הוא אמר לי. "גר בערים זולות, מראיין אנשים בכל הזדמנות, משכתב כל ראיון לחמש כתבות אם צריך. צרפת התברכה בערוצי רדיו שעדיין שורדים את משבר העיתונות, ויש גם את בלגיה ואת הפזורה הצרפתית בעולם".

כשעבדול סיפר לנו על התרמילאים שהוא אירח, אלברט אמר – "רגע, יש פה סצינת תיירות?", ועבדול אמר – "בוודאי!"

קאוץ' סרפינג. "בגלל הפיגועים מספר התיירים צנח וזה כבר לא מה שהיה פעם"צילום: דנה הרמן

אלברט חשב ש"תיירות באפגיסטן" זה נושא מצוין לכתבה, ושאל את עבדול אם אפשר לראיין אותו לכתבה כזאת. עבדול נענה, ואלברט הוציא את הפלאפון והתחיל להקליט את עבדול.

"אז מי האנשים שבאים לאפגניסטאן?" שאל אלברט. 

"אה.... אנשים מכל הסוגים", אמר עבדול. 

"היפים?" שאל אלברט. 

"חלקם, כן".

הריאיון נמשך דקה או שתיים, ואלברט רשם לעצמו לראיין עוד אנשים בנושא. הסתכלתי באי נוחות על עצמי, עם הבגדים ה"היפים" שלבשתי. הם היו הבגדים היחידים שכיסו את כל הגוף ושאפשר לקרוא להם 'סבירים' באפגניסטאן. לפני שיצאתי מהארץ התחנה האחרונה שלי היתה חנויות הבגדים של רחוב יפו בירושלים, והיה לי חלון של שעתיים להסתובב בהן ולחפש בגדים 'צנועים'.

אישה וילדה באפגניסטאן קונות שמלות בשוק בקאבול, 2021צילום: Felipe Dana/אי־פי

"אני לא אוהבת את האישה הקלאסית שמדברת בשקט ומשפילה מבט"

עבדול התגאה במיזם החדש שלו – שורה של מתיחות שהוא יזם והוציא לפועל ממשרדו. "תשמעו את זה", הוא אמר, והתחיל להשמיע לנו את שיחות הטלפון המוקלטות שלו עם חבריו. עבדול הוריד אפליקציה שמעבדת את הקול שלו כך שיישמע כמו אמריקאי. הקול המעובד התקשר לחבר שלו וצעק עליו: "אתה בגדת עם אישתי, אל תנסה להכחיש את זה! אני בא אליך הביתה!" מהצד השני ענה קולו הנבוך של גבר עם מבטא אפגני שאמר: "אה....אני נשוי עם חמישה ילדים...מי זה?"

"אני חושב שאשתו היתה לידו במהלך השיחה", אמר עבדול בסיפוק, והשמיע את ההקלטות לחברו שנכנס למשרד. "מה זה המתיחות האלה?!" אמר החבר. "זה נשמע כמו חזרה לניינטיז, כשאנשים התקשרו לטלפונים רנדומליים בשביל שטויות".

"אבל זה כיף", אמר עבדול. "לא תאמין על כמה אנשים הצלחתי לעבוד. חכה, אני אשמיע לך עוד אחת".

"המשרד שלנו זה כמו הזאב מוול סטריט", אמר עבדול אחרי שנרגע מהריגוש של המתיחות שלו. "אפילו יש לנו גמד שאנחנו זורקים כמו בסרט".

"כולל הדוגמניות מסביב?" שאלתי אותו. 

"כן. פרחד, תביא לנו גמד ובחורה גבוהה ויפה".

פרחד יצא מהחדר וחזר עם עובד נמוך ובחורה גבוהה שציחקקה. 

"חשבת שאני צוחק?" אמר עבדול. "אנחנו רציניים כאן".

הבחורה הגבוהה היתה נרמה. היא קיבלה כמה שעות חופש מהעבודה כדי "לאמץ" אותי ואת אלברט ולהראות לנו את העיר. היא הראתה לנו את הקניון שכבר הכרתי, כי זה היה הקניון היחיד בעיר. הקניון נראה בערך כמו קניון רננים בשנות ה-90. כשהמאבטח של הקניון ביקש לפתוח את המצלמה הגדולה שסחבתי והתחיל לחטט בה, נרמה אמרה – "לא היית צריכה להביא אותה. מאבטחים לא מתים על מצלמות פה". הסיבה לכך היתה שאחמד שאה מסעוד, מנהיג המרד נגד הטליבאן בשנות ה-90, נרצח על ידי מחבלים שהחביאו פצצה במצלמה. 

נשים בקאבול, 2003צילום: CP

לא יכלתי להתעלם מכך שנרמה היתה שונה מהסביבה. אישה באפגניסטאן צריכה להשגיח על שפת הגוף שלה כדי לשמור על שמה הטוב וכדי שיתייחסו אליה ברצינות. "כשאישה מדברת עם גבר בסביבה עסקית, היא צריכה לשמור על ארשת פנים רצינית ונייטרלית," הסבירה לי תושבת מקומית. "את גם צריכה להתאים את עצמך לסביבה, לזהות עד כמה הקולגה, הבוס או הלקוח שאת פוגשת הם שמרנים, האם אפשר ללחוץ להם את היד, האם צריך לשמור מהם מרחק. אישה צחקנית, קלילה וקולנית יכולה להיתקל בבעיות עם עמיתים שמרנים".

בחברת הסטארט-אפ של עבדול היו עובדים משני המינים והם התרגלו לדבר בחופשיות ולהתבדח הרבה. זה הרגיש יותר כמו בועה היפסטרית שהוצנחה לתוך קאבול מאשר משרד אפגני. נרמה ששידרה הרבה ביטחון ונוכחות, דיברה עם הבוסים בגובה העיניים, צחקה עם קולגות והשתלבה מצוין במשרד הזה, אבל בלטה מאד ברחובות האפורים של קאבול עם הגברים שנועצים מבטים. "אני לא אוהבת את האישה הצנועה הקלאסית שמדברת בשקט ומשפילה מבט", אמרה נרמה כששאלתי אותה על זה. "הסגנון הזה לא מתאים לי." בנוסף, היא לבשה טייץ וטוניקה, המקבילים למיני ומחשופים בארץ. 

"אנשים לא מעירים לך ברחוב?" שאלתי. 

"כן, לפעמים, אבל למי אכפת?!" השיבה, והביאה אותנו ל'רחוב התרנגולות', שם היתה שורה של חנויות מזכרות שמכרו תכשיטי אבן תכלת, תיקי עור ותחפושות לתיירים. אפילו ראיתי תיירת נכנסת בליווי המדריך שלה. איך פספסתי את החלק הזה של קאבול? חשבתי. 

"המשפחה לא אומרת לך כלום?" המשכתי לשאול אותה. 

"ההורים שלי קצת יותר ליברלים", היא אמרה. "אבל אני לא גרה איתם יותר. סידרו לי שידוך עם בחור שהיה נראה נחמד. אני מצאתי חן בעיניו. אז התחתנו. עכשיו הוא עובד בחו"ל ואני גרה עם המשפחה שלו". משפחת הבעל לא התלהבה מהבגדים שלה אבל כיבדה את בחירותיה. אני חושבת שזה בגלל שהיא תרמה לפרנסת הבית ובעלה גיבה אותה. זה לא אומר שהיא עשתה כל מה שרצתה; היא היתה מחויבת לעבודות הבית שגזלו שעות רבות מזמנה הפנוי. "אני מבשלת המון", אמרה. "במיוחד כשבאים אורחים. זה מחרפן אותי כשהם באים באמצע הלילה ואז החמות מעירה אותי כדי לבשל להם. אין הרבה מה לעשות בעניין, כי לא מסרבים לאורחים וגם לא לחמות".

נשים שיעיות ברחובות קאבול ב-2015צילום: אי־פי

דוגמנות באפגניסטאן

מעט לפני השקיעה נרמה האיצה בנו לחזור למשרד. בארבע וחצי היא ושאר הנשים נשפכו מהבניין להסעות שחיכו להן בחוץ, בגלל שבקאבול אישה לא מסתובבת לבד אחרי השקיעה. הגברים מצאו את עצמם לבד במשרד עם שולחן פינג-פונג פנוי. אני מניחה ששולחן הפינג פונג קרץ להם יותר מעוד ערב בבית של שבעה-עשרה נפשות שישנו בחדר אחד. ישבתי איתם בחדר המשחקים שהתמלא בבדיחות וקולות של כדור מקפץ. 

"טוב שאת כאן", אמר אחד העובדים. "עבדול רוצה למכור את המשרד והטיל עליי לצלם את החדרים בבניין. הוא רצה שנשווק את חדר התפילה לנשים בתור אחד הבונוסים של הבניין. בשביל זה אני צריך לצלם אישה מתפללת".

"אין לי מושג איך מתפללים", אמרתי. 

"אלה תמונות סטילס. את רק צריכה לעמוד על השטיח, לפרוש ידיים מול הפנים ואנחנו נצלם אותך מהגב".

"חלמתי להיות דוגמנית בתיכון", אמרתי בהלצה תוך כדי שהוא מצלם. "לא דמיינתי שיום אחד אדגמן בחדר תפילה באפגניסטאן".

"עשית עבודה מצוינת", הוא צחק. "אולי העתיד יזמן לך קריירה בתחום". מי אמר שאין הזדמנויות באפגניסטאן. 

בשמונה בערב הם התקפלו וחזרו הביתה. אני הלכתי לישון בחדר האורחים. 

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker